צלאת אל פאסיין
|
(למפת פאס רגילה)   צלאת אל פאסיין |
צלאת אל פאסיין (נכתב גם: סלאט אלפסיין, ונקרא גם: "בית הכנסת של התושבים"; בערבית: كنيس صلاة الفاسيين) הוא בית הכנסת של קהילת התושבים בעיר פאס שבמרוקו, העתיק ביותר במרוקו.
היסטוריה
בית הכנסת של קהילת התושבים בפאס נחשב לעתיק ביותר מבין בתי הכנסת במרוקו ולפי סגנונו האדריכלי משערים שהוא נבנה בתקופה המרינית (בין המאה ה-13 למאה ה-15).
בי"ח באלול שנת ה'ת"ו (1646) הורה הסולטן מוחמד ה-13 להרוס את בית הכנסת ואנשיו החלו בהרס, אולם אנשי הקהילה נאבקו ביוזמה והתפללו בו תפילת מנחה בכל יום, ובכך הם הצילו את עמודיו ואת כתליו. בשנת ה'תק"ן (1790) נבזז בית הכנסת על ידי זרועות המלך מולאי יזיד ובהוראתו, יחד עם שאר בתי הכנסת בפאס ובמקנס.[1]
שיקום ושחזור
בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 חדל בית הכנסת מלפעול באופן סדיר ומאז חלה בו הזנחה. בשנת 2013 נשלם שיקום בית הכנסת והוא נחנך מחדש. בשנת 2016 הוא שב לפעילות דתית מלאה החל מחג החנוכה. הוא משמש גם כיעד מבוקש לתירות שאינה נושאת אופי דתי.
רבנים ושליחי ציבור
מרבני קהילת התושבים בשנים שלאחר גירוש ספרד נודע רבי חיים גאגין, שנלחם על שימור מנהגי התושבים ובעיקר נגד מנהג הנפיחה, אותו ניסו הספרדים לכפות על קהילתו. אחריו כיהן רבי שמואל אבן דנאן (השני), ומאז הוחזק בית הכנסת ומשרת שליח הציבור בידי "משפחת אבן דנאן".[2] בראש המאה ה-17 שימש רבי אברהם אבן דנאן כדרשן בבית הכנסת. החל משנת ה'תרע"ב (1911) נבחר לשמש במקום כשליח ציבור וכדרשן רבי יוסף בן נאים, בתפקיד זה הוא שימש עד לשנת ה'תר"ץ (1930).[3]
מנהגים
למרות נוכחותם המשמעותית של יהודים ספרדים בפאס, שמרה קהילת התושבים באדיקות על מנהגי התפילה ועל נוסחאותיה הייחודיים, עד לשנות החמישים של המאה ה-20. בכך מתייחדת קהילה זו משאר הקהילות שאליהן היגרו המגורשים או צאצאיהם. עד לשנת ה'תרמ"ט (1889) עברו מסורות הקהילה בעל פה ובאמצעות כתבי יד, באותה השנה הדפיס רבי רפאל אהרן בן שמעון בירושלים את הסידור אהבת הקדמונים, המייצג את מנהגי הקהילה.[4]
בין מנהגי הקהילה:
- נוסחאות ופיוטי תפילה וסליחות ייחודיים, שחלק מהם פרי הגותם של חכמי משפחת אבן דנאן.
- לא מברכים על קריאת הלל בראש חודש ובשאר הימים שאין גומרים בהם את ההלל, כפסקו של רמב"ם, וזאת בשונה משאר קהילות מרוקו שנהגו כמנהג ספרד לברך.[5]
- לא אומרים את תפילת עלינו לשבח בתפילת מנחה של שבת, כאות אבל על פטירת משה רבינו.
- מתרגמים את קטע התפילה "אין כאלוקינו" בשפת הלדינו ובמנגינה ספרדית ייחודית.[6]
- אחר ברכת הלבנה אמרו קדיש וברכו.
ראו גם
לקריאה נוספת
מאיר בניהו, דברי הימים של פאס, ירושלים, תשנ"ג; עמ' 32, 35-37, 65, 90, 95, 99-100, 112, 139, 147-148, 162, 165
קישורים חיצוניים
- כתבה על בית הכנסת ושיקומו באתר moroccojewishtimes.com
הערות שוליים
- ^ אליעזר בשן, פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו, לוד, תש"ע; עמ' 41-43
- ^ מאיר בניהו, דברי הימים של פאס, עמוד 32, ירושלים, תשנ"ג. על הסדרי חלוקת התפקידים וגביית התרומות בין משפחת אבן דנאן במאה ה-18, ראו: שו"ת רבי יהודה בן עטר, סימן ב, ירושלים, תשמ"ט.
- ^ משה עמאר, מגיד לאדם, לוד, ה'תשנ"ו; מבוא, עמ' 17-18
- ^ עדויות על חלק מהמנהגים אנו מוצאים במאה ה-18 בספרו של רבי כליפא בן מלכא. ראו לדוגמה: כף נקי, עמוד עז, לוד, ה'תשע"ב
- ^ להרחבה ראו בית יוסף על ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תכ"ב.
- ^ בין התושבים נמנו מגורשים מספרד, ביניהם ידועים: יהודי סביליה שהצטרפו אל קהילת התושבים ראו בדף פולמוס הנפיחה, רבי חיים גאגין - מנהיג הקהילה, רבי סעדיה אבן דנאן - אבי משפחת אבן דנאן, שבניה הנהיגו את קהילת התושבים בזמן הגירוש ועד לעליה לארץ.
