מן
ערך זה עוסק במזון שאכלו בני ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מן, הוא מזון שירד מהשמים לבני ישראל במסעותיהם לאחר צאתם ממצרים בדרכם לארץ ישראל. הוא החל לרדת ביום ט"ז באייר, חודש ימים לאחר שיצאו ממצרים[1]. הוא הפסיק לרדת כעבור 40 שנה, לקראת מעבר הירדן וכניסה לארץ ישראל[2].
רקע
לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, החלו בני ישראל במסע לעבר ארץ כנען דרך מדבר סיני. במהלך המסע אזל המזון, ובני ישראל באו בתלונות אל משה ואהרון כי הם מעדיפים את שעבוד מצרים, על פני מוות מרעב במדבר. בתגובה, הבטיח ה' למשה כי יוריד לעם לחם מן השמים.
סיפור המן מופיע באריכות בספר שמות, פרק ט"ז:
וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם. וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ...
מקור השם
הסיבה לקריאתו בשם זה היה מאחר שבני ישראל לא ידעו את שמו כינוהו בשם "מן", כלומר "אוכל מוכן ומזומן". לפי הסבר אחר, המילה "מן" היא מילה נרדפת למילת השאלה "מה" וכשראו בני ישראל את המן שאלו זה את זה "מן הוא?" המן מכונה גם "לחם אבירים" (תהלים, ע"ח, כ"ה). כינוי זה פירושו שהמן הוא הלחם אותו אוכלים מלאכי השרת (אבירים). הסבר נוסף הוא שהמן נבלע באיברים והאדם האוכל אותו אינו צריך להפריש פסולת.
תכונות המן
המן היה יורד מדי יום ביומו עבור אותו יום בלבד, חוץ מביום שישי, שבו הייתה יורדת מנה כפולה - ליום שישי ולשבת. המן ירד בין שתי שכבות של טל, ולקטו אותו מוקדם בבוקר. מן שלא נלקט היה נמס כ"חום היום".
- המנה היומית לכל אדם היה כמידת עומר השוה לכ-43 ביצים.
- המן ירד כל בוקר בששת ימי השבוע, וביום השישי ירד סכום כפול גם עבור שבת שכן בשבת הוא לא ירד.
- המן היה ראוי לאכילה ביום הירידה, שכן למחרתו הוא הבאיש, יוצא מן הכלל הוא המן שירד ביום שישי ואכלו אותו בשבת.
- תכונה פלאית שהיתה למן היא, שהן המרבה ללקוט מן והן הממעיט ללוקטו, מצאו בהגיעם לאוהליהם מידה השוה לעומר, ובלשון הכתוב:[3] ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו.
- חז"ל דרשו, כי היה ניתן לטעום כל טעם אפשרי, באכילת המן.
- חז"ל דרשו עוד, כי המן היה נבלע באיברים, ולא נצרכו אוכלי המן לנקביהם.
- במדרשי חז"ל נכתב, שהמן היה מגיע קרוב או רחוק לכל אדם ואדם, לפי מידת כשרותו וצדקותו, כך שהצדיק לא נדרש לטרוח וללכת ללקוט מן, שכן זה המתין לו קרוב אל ביתו, לעומת האנשים שאינם צדיקים שעליהם היה מוטל לטרוח בהליכה ללקוט מן.
תיאור המן במקרא: צורתו הייתה עגולה כזרע של כוסברה, צבעו לבן - שקוף, עוביו דק, וטעמו כדבש או שמן.
"ותעל שכבת הטל, והיא על-פני המדבר, דק מחוספס, דק ככפור על-הארץ" (שמות, ט"ז, י"ד).
"והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות, ט"ז, ל"א).
"והמן כזרע-גד הוא, ועינו כעין הבדלח. שטו העם ולקטו וטחנו ברחים, או דכו במדכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן. וברדת הטל על-המחנה לילה, ירד המן עליו" (במדבר, י"א, ז'-ט').
חז"ל מסרו לנו, כי כל המינים והטעמים היו כלולים במן.
ישנם כמה פירושים מדעיים המזהים את המן עם סוגים נפוצים של קקטוסים המצויים בסיני, עם ארבה כשר, או עם הפרשות של כנימות החיות במדבר ונקראות גם טל דבש, או "מנא" בערבית. זיהוי זה כבר ניתן על ידי חיוי הבלכי, ממבקרי המקרא הקדומים, אך האבן עזרא[4] הפריך את הזיהוי בכך שה"מנא" אינו מתאים כלל למן שבתורה[5].
יחסם של בני-ישראל למן
בני ישראל צוו ללקוט כל יום, עבור אותו היום בלבד, וביום שישי - ללקוט כמות כפולה, עבור יום שישי ועבור שבת. שני הציוויים לא קוימו במלואם - באמצע השבוע אגרו יותר מדי מן, והוא הסריח ועלו בו תולעים, ובשבת יצאו ללקוט ולא מצאו.
בהמשך מסעם מאסו בני ישראל במן, מכיוון שלא היה מגוון דיו, וה' ספק להם גם שלווים.
המן הוא חלק ממסכת הניסים שנעשתה לבני ישראל במסעם במדבר והוא מסמל יותר מכל את התלות המלאה של בני ישראל בה'. תלות זו באה כהנגדה לאחריות שהוטלה על ישראל כשנכנסו לארץ ישראל. פרשנים ממשילים את המסע ממצרים לישראל לתהליך גידולו של ילד: היציאה ממצרים היא כמו לידה, המסע במדבר מומשל לשלב שבו הילד תלוי בהוריו והכניסה לארץ - לשלב העצמאות. כמות הניסים הולכת ומצטמצמת לאורך השלבים ואחריותם של ישראל עולה. אחת מהמטרות של הורדת המן, כדברי ה', הייתה: "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא". מהות הניסיון לא מוזכרת בתורה, אך אפשר להניח כי הכוונה היא לבדוק אם ישמרו בני ישראל על הציוויים שקבלו בקשר לליקוט המן. ניסוי זה משתלב היטב בהסבר על העברת האחריות ההדרגתית - ה' נותן הנחיות פשוטות ובודק אם 'הילד' עומד בהן.[דרוש מקור]
צנצנת המן
משה צווה מפי ה' לשמור עומר מן למשמרת לדורות כתזכורת לגודל הנס במדבר, כמובא בפרשת בשלח: ”וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת” (שמות, ט"ז, ל"ג-ל"ד). הצנצנת הונחה ליד ארון הברית בקודש הקדשים שבמשכן. לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ הונחה הצנצנת בבית המקדש. לפי מסורת חז"ל נגנזה הצנצנת על ידי יאשיהו בעת שגנז את ארון הברית[6].
במדרש נאמר: ”רבי אליעזר אומר: לימות ירמיה לְמִשְׁמֶרֶת, שבשעה שאמר ירמיה לישראל מפני מה אין אתם עוסקים בתורה אמרו לו אם אנו עוסקים בתורה במה נתפרנס. באותה שעה הוציא להם ירמיה צנצנת המן, אמר להם ראו אבותיכם שהיו עוסקים בתורה במה נתפרנסו? אף אתם עסקו בתורה והמקום מפרנס אתכם מזה”. (ילקוט שמעוני, ירמיה, רמז רסז)
ברכה על המן
בראשונים ובאחרונים דנו אם היו מברכים על המן, ואם כן מה היו מברכים.
בתלמוד בבלי (ברכות מח:) מובא שהיו מברכים ברכת המזון לאחר אכילת המן: "משה תקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם מן"[7], וגם בספר הזהר כתוב שהיו מברכים על המן [8]. אך לגבי ברכת המוציא לחם מן הארץ נחלקו הדעות איך ברכו, כי הרי מדין קל וחומר היו צריכים גם לברך לפני האכילה כמו שכתוב בגמרא [9], אך מצד שני לא שייך לומר "מן הארץ" על המן שירד מן השמים.
בספר חסידים[10] כתב "על המן היו מברכים 'הנותן לחם השמים', וכן אליהו על עוגת רצפים, הנותן לחם מן השמים"[11]. גם הרמ"ע מפאנו[12] כתב שצנצנת המן נגנזה לצורך הסעודה שלעתיד לבוא, שאין סעודה בלי לחם, ושאדם הראשון יברך לכולם "המוציא לחם מן השמים".
הבני יששכר[13] כותב בשם הרב המקובל רבי ישראל דוב, שלא ברכו כלל על המן משום שהיה לחם אבירים שנבלע באיברים[14], וכל תיקון הברכה על האוכלים הוא כדי לברר ולהפריד את הניצוצות מהפסולת, וזה לא שייך במן[15]. לפי הבן איש חי ברכו על המן "ברוך הממטיר לחם מן השמים".
הגאון מטשעבין סבר שעל המן מברכים "המוציא לחם מן הארץ", כפי שמברכים על הלחם. בפרדס יוסף (פ' בשלח) מביא בשם ספר "חמדת ישראל" שבירכו על המן "ברכת בורא פרי האדמה". ולדברי חז"ל שטעם המן השתנה לכל הטעמים שבעולם, אזי בירכו עליו לפי טעמו. האדמו"ר משומרי אמונים אמר שהיו שלש דרגות בישראל, הצדיקים שלא הרגישו שום טעם במאכל, מחמת דביקותם בהקב"ה, לא בירכו על המן כלל, הצדיקים הבינונים הרגישו מעט טעם במאכל בירכו "המוציא לחם מן השמים" ואילו פשוטי העם בירכו "המוציא לחם מן הארץ"
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב מרדכי קרליבך, חבצלת השרון על התורה, מאמר על "ברכת המן", כרך ב' - חומש שמות, עמ' רפ"ד - רצ"ב.
קישורים חיצוניים
- המאכילך מן מן המדבר, מאת אבינועם דנין, באתר מט"ח
הערות שוליים
- ^ ספר שמות, פרק ט"ז וכפי המופיע בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ז עמוד ב' המן החל לרדת למחרת היום בו ביקשו
- ^ ספר יהושע, פרק ה', פסוק י"ב
- ^ שמות, ט"ז, י"ח
- ^ בפירושו הארוך לשמות טז יג.
- ^ האבן עזרא מפרט את המאפיינים ב"מנא" שאינם תואמים את המן שבתורה: המנא איננו מצוי בסביבות הר סיני, הוא מצוי רק בחודשי האביב, הוא איננו קשה עד כדי שיצריך את כתישתו במדוכה, הוא אינו נמס בחום וגם אינו מתליע, הוא אינו משביע ושימושו הוא רק לרפואה, הוא אינו מצוי בשאר מקומות חנייתם של בני ישראל ובפרט לא בארץ ישראל, ולא שייך בו את הנס של "לחם משנה" ואי ירידתו בשבת.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף נ"ב עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת כריתות, דף ה' עמוד ב'.
- ^ בחידושי הרא"ה על הרי"ף שם, הקשה שהרי ברכת המזון היא מן התורה, וראו שם. ובהערות "נשמת אברהם" מיישב שמדאורייתא לא בירכו על המן כי היה מן השמים, ורק מדרבנן משה תיקן להם שיברכו.
- ^ "ומברכאן שמא קדישא עליה", בשלח דף סב:
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה עמוד א' - כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כל שכן?!
- ^ סי' תתתת"מ בדפוס פארמא
- ^ ובהגהות 'נשמת אברהם' שעל ספר חסידים שם האריך בדיון האם המן הוא גידולי קרקע ואם המלקטו בשבת היה חייב סקילה.
- ^ כתבי הרמ"ע מפאנו מאמר שבתות ה' חלק ו'
- ^ מאמר שבתות ג, ג
- ^ יומא עה ב
- ^ ובביאור 'הצבי והצדק' על הבני יששכר מביא דכ"כ גם בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"א סי' פ"ד, ומוכיח כך מהתוספתא. וראו עוד בהערות 'הצבי והצדק' על הבני יששכר שם באות ל' שהביא ספרים רבים אשר דנו מה היתה ברכת המן לפני אכילתו, וע"ע בספר חיי אדם בנשמת אדם על הלכות לולב כלל קנ"ב סק"א, ובשדי חמד (כללים מערכת כ' כלל ק').
