קהילת יהודי דזיאלושיץ
העיר דזיאלושיץ ממוקמת במחוז פינצ'וב שבפרובינציית שוויינטוקז'יסקיה שבדרום מזרח פולין. לפני שנת 1939 השתייכה העיר לפלך קיילצה.
כבר בימי שלטונו של המלך קזימיר הגדול, בין השנים 1334–1367, ניתן רישיון התיישבות בעיר ליהודים[1], אך עדויות ממשיות לקיום קהילה יהודית בדזיאלושיץ מופיעות רק מסביבות המאה ה-17. מיקומה הנוח של העיירה, על הדרך הראשית המובילה מקראקוב לעיירות הסביבה, כמו גם הקלת עול המיסים על תושבי המקום על ידי בעלי המקום, הביא לפיתוח מסחר ענף עם הערים הקרובות, כשהיהודים ממלאים בכך תפקיד מרכזי. עד מהרה הפכה הקהילה היהודית לרוב בעיר, כשרוב בניה עוסקים במסחר. המיעוט הנוצרי עסק ברובו בחקלאות ובענפי מלאכה מיוחדים כמו חבתנות, קדרות וחרושת עץ. קשר בין הנוצרים ליהודים בעיר כמעט לא התקיים, למעט שיתוף פעולה במכבי האש.
תולדות הקהילה
גילה של הקהילה אינו ברור לחלוטין, אך לפי דברי זקני הקהילה נראה שהתקיימה כ-300 שנה, מסביבות המאה ה-17. במשך שנים רבות התקיימה הקהילה ללא בית קברות משלה, ומתיה נקברו בכפר הסמוך קשונזה (קשוינז).
בשנת 1820 מנתה העיר 1692 תושבים, מתוכם 1256 יהודים ו-420 נוצרים. מאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1921, מנתה אוכלוסיית העיר 6765 תושבים, 5638 מתוכם יהודים - כ85 אחוז מתושבי העיר. יחס זה בין היהודים לפולנים נשאר עד לחיסולה הסופי של הקהילה היהודית בדזיאלושיץ, בשנת 1942.
רב העיירה היה הרב אליעזר הלוי אפשטיין, בנו של הרבי מניישטאדט, שאשתו הייתה ביתו של הרבי מקומרנה[2]. רבה האחרון היה הרב מרדכי יצחק הלוי סטאשבסקי לרב העיירה. הוא נרצח בידי הנאצים בגירוש הראשון, בשנת 1942[3].
רוב בני הקהילה התפרנסו ממסחר, מי ברוכלות זעירה ומי כבעל אחוזה. חלק מיהודי העיירה התעשרו בשנות הכיבוש האוסטרי בתקופת חלוקת פולין. בהמשך, לאורך מלחמת העולם הראשונה ושנות העצמאות של פולין עד מלחמת העולם השנייה, רכשו יהודי העיר העשירים קרקעות מבעלי אחוזות פולנים שפשטו את הרגל. בנוסף, התפתח בעיירה תחום מיוחד של מסחר - סחר באלמוגים, אם אמתיים ואם מלאכותיים, ורבים מנשות וילדי הקהילה עסקו בחריזת אלמוגים שהגיעו מאוסטריה, ונשלחו למכירה ברחבי רוסיה.
בית הכנסת בדזיאלושיץ
בית הכנסת של העיירה נבנה במשך מספר שנים, ובנייתו הסתיימה בשנות החמישים של המאה ה-19. הוא היה עשוי מלאכת מחשבת - התקרה הייתה תכולה ועליה זרועים כוכבי זהב, וסביב לה היו תמונות של סמלי המזלות לפי חודשי השנה העברית. מתחת לתמונות אלו היו תמונות המסמלות את שנים עשר שבטי ישראל, שלוש תמונות בכל צד של בית הכנסת. בפינותיה של התקרה עצמה היו ארבעה ציורים המסמלים את דברי המשנה במסכת אבות - "הוי קל כנשר ועז כנמר[4].". ארון הקודש היה עשוי גם הוא מלאכת אומן, שעליו אמר אחד מבני העיר, שמואל צוסנק, שהיה סוחר גדול ומבין בענייני עתיקות, כי הוא מלאכת מחשבת עדינה ויקרת ערך, והמבצעים אותה ידעו מה היא אומנות[5].
החזן הקבוע של בית הכנסת היה יהושע שפיוואק, שביתו טייבל פתחה מקהלה בעיירה. ממקהלה זו יצא החזן וזמר האופרה יצחק מאן, בעידודה ובטיפוחה של טייבל[6]. בנוסף, הגיעו לעיירה פעמים רבות חזנים ודרשנים שונים. אז היו מתאספים יהודי העיירה בבית הכנסת ומאזינים להם בהנאה.
המאבק בין המתנגדים לחסידים, שניטש בכל רחבי פולין, לא פסח גם על דזיאלושיץ. מתפללי בית הכנסת הקפידו מאד שלא להגיד בקדיש "ויצמח פורקני", ואם החזן טעה הייתה פורצת מהומה, והחזן היה מוחלף[7]. אחרי המלחמה הפך בית הכנסת המפואר הזה למחסן פחמים, מלט וחומרי בניין. ארון הקודש נעלם, והכניסה הורחבה כדי לאפשר מעבר עגלות וסוסים. אך התקרה נותרה כשהייתה (כך על פי עדותו של ישראל דב סקורה, כפי שהיה כשביקר בעיירה ב-1947). תמונות של בית הכנסת מתקופה מאוחרת יותר מעידות שמן הבניין המפואר לא נשאר מאומה מלבד ארבעת קירותיו.
לצד בית הכנסת המרכזי ובית המדרש של העיירה, היו גם שטיבלים חסידיים שונים. חלק מן האדמו"רים של החסידויות שפעלו בעיר היו מגיעים אליה, לשהות עם חסידיהם ולהעניק להם מברכתם.
מאוחר יותר הוקם בעיירה גם בית כנסת של "המזרחי", שרוב המתפללים בו היו בעלי נטייה ציונית.
מוסדות חינוך
עד שנת 1920 לא היה תלמוד תורה מסודר לבנים בדזיאלושיץ, והילדים למדו בבית עם מלמד פרטי, כאשר ההורים יכלו לממן זאת. בשנת 1920 הגיע לעיר הרב יהודה פרנקל, שהחל לפעול להקמת תלמוד תורה לבנים בעיר, בשיתוף פעולה של חלק מבני הקהילה, ובתמיכה שהלכה וגברה עם התפתחותו של תלמוד התורה עד שהפך לעובדה. משגדלו ילדי התלמוד תורה, נתעורר הצורך בישיבה מקומית. בעלי הבתים שלחו עד אז את בניהם לישיבות בערים אחרות, אך רוב בני בעיר לא יכלו להרשות זאת לעצמם. ואכן הוקמה ישיבה בעיר, שבתחילה התנהלה בצורת קבוצות שלמדו בהדרכה של תלמידי חכמים בעיר. עם הזמן התגבשו קבוצות הלימוד לישיבה של ממש, והובא ראש ישיבה מחוץ לעיר, ר' לייב ורשבר. לישיבה החלו להגיע גם לומדים מעיירות בסביבה. וכיוון שרבים מבני העיר לא יכלו לממן את לימודי בניהם כנדרש, דאגו עסקני העיר למימון לימודיהם של בני העניים[8].
בהמשך הוקם בדזיאלושיץ גם בית ספר "בית יעקב" לבנות, שזכה לביקורה של שרה שנירר[9].
מלבד מוסדות החינוך הדתיים, התקיימו בעיירה גם בתי ספר ציוניים-דתיים לבנים ולבנות של רשת בתי הספר "יבנה". עלות אחזקת בתי הספר האלו הייתה יקרה מאוד, ובשנות העשרים של המאה העשרים, בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, נסגרו בתי הספר האלו[10].
חברות ואגודות בעיר
בדזיאלושיץ פעלו חברות עזרה הדדית שונות, ביניהן:
- ביקור חולים: חברה זו הייתה פופולרית מאד בקרב יהודי העיר, והייתה אחראית על תמיכה בחולים ללא הבדלי מעמד. בפועל סייעה החברה יותר לעניים. חבריה דאגו להם לרופאים, תרופות ומאכלים במקרה הצורך. רוב יהודי העיר תרמו לחברה וכמעט בכל בית הייתה קופת צדקה עבור חולי העיר.
- תהלים: חבריה הקפידו על אמירת תהלים באופן יומיומי, ובמיוחד בשבתות ובזמנים בהם היה חולה או אישה המקשה ללדת.
- מנחם אבלים: חברה זו תמכה באבלים עניים מקרב בני הקהילה. הם דאגו להם לאוכל ולהשלמת מניין בבית האבל לאורך ימי השבעה. חבריה היו בעיקר חייטים.
- נר תמיד: חברה קטנה, שחבריה היו אופים, והם דאגו למציאת "דלק" להדלקת הנברשת של בית הכנסת. החברה הפסיקה להתקיים בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה.
- שומרי אמוני ישראל: חבריה דאגו שלא יחסר מניין לתפילה, בעיקר בימות החורף הקרים, ושלא ישוחחו בשעת התפילה וקריאת התורה. בנוסף, הקפידו חברי החברה על עניית "אמן" במקומות המתאימים.
- קניין ספרים: חברה זו אספה מידי תקופה תרומות לקניית ספרים, ובעיקר ספרי תלמוד לשימוש הלומדים בבית המדרש.
- חברא קדישא: חברה זו הייתה המרכזית מבין החברות, ותפקידיה היו רבים וחרגו מעבר לתפקידם הרגיל של אנשי חברא קדישא. כיוון שהיו בעלי שליטה על הקבורה בעיר, יכלו לאיים על אנשים שלא שיתפו פעולה עם הקהילה, בכך שחלקת הקבר שלהם תעלה להם במחיר מופרז במקרה של סירוב להשתתף במגבית או לשלם קנס לקהילה, או בקבורה במקום לא מכובד בבית הקברות. גם בוררויות שונות בין חברי הקהילה הגיעו לחברא קדישא, ואת החלטתם אף אחד לא העז להמרות. הכניסה לחברה הייתה מותנת בעמידה בקריטריונים רבים, ורק אחרי יותר משלוש שנים של תקופת מבחן, ניתן היה להפוך לחבר מן המניין. אך עם השנים ירדה קרנה של החברא מסיבות שונות. היא המשיכה להתקיים, אך סמכויותיה היו מוגבלות יותר.
כמעט לכל אחת מן החברות האלו הייתה שבת מיוחדת בה ערכה החברה קידוש לכל יהודי העיירה. כך למשל ערכה חברת "מנחם אבלים" קידוש בשבת פרשת "אחרי מות", חברת "נר תמיד" ערכה קידוש בשבת פרשת "בהעלותך", חברת "ביקור חולים" בשבת פרשת "ויחי", חברת "תהלים" ביום השני של חג השבועות ו"חברא קדישא" בחגים בהם נערכה הזכרת נשמות. אנשים רבים מקרב בני העיר היו פעילים כמעט בכל החברות בעת ובעונה אחת[11].
ציונות והשכלה
רוב מוחלט מבני דזיאלושיץ היו יהודים שומרי תורה ומצוות. ההשכלה הגיעה לעיר באיחור מה ביחס לעולם היהודי, כיוון שהייתה מרוחקת ומנותקת יחסית מהמתרחש. בשנת 1911 החלו לצוץ בעיר ניצני ההשכלה, ואיתה הגיעה גם הציונות. בחורי ישיבה אחדים החלו להציץ בסתר בכתבים ציוניים או משכילים, כגון של לילנבלום, מאפו וכו'. הם החלו להפיץ את החומר שלמדו, פתחו חוגים ציוניים, החלו בלימוד עברית ועסקו באיסוף כספים למען היישוב היהודי בארץ. בכ' בתמוז נערכה אזכרה להרצל בבית הכנסת של העיירה, דבר שעורר התנגדות עזה בקרב המתנגדים לציונות. עם הזמן והתרחבות הפעילות, נפתחה בעיר ספריה ציונית, שהכילה ספרי היסטוריה, מדע וספרות יפה, שסייעו ללימודי הציונות והעברית[12]. אצל חלק מן הצעירים בעיר התפתח הווי חילוני שכלל צפייה בהצגות של להקות נודדות, הקמת חוגים דרמטיים והעלאת הצגות של בני העיר, נשפים שנתיים, תחרות מלכת יופי וירידי צדקה למען הקרן הקיימת. בנוסף, התקיימה בעיר קבוצת כדורגל יהודית בשם "הגיבור", ששיחקה בהצלחה מול קבוצות פולניות בסביבה[13].
רבות מן הפעילויות של הציונים בעיר עוררו התנגדות עזה בקרב החסידים והמתנגדים לציונות.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נסחפה גם דזיאלושיץ למערבולת המלחמה והפעילות הציונית בעיר פסקה. אך הצהרת בלפור ב-1917 הפיחה חיים חדשים בפעילות הציונית בעיר. הוקמה מסגרת ארגונית להסתדרות הציונית, נוסדו תנועות נוער ציוניות והוקמו אגודות מקצועיות לפועלים. בעיר פעלו גם אנשי המזרחי לצד הציונים הכלליים, והוקמו תנועות נוער ציוניות דוגמת השומר לאומי ב-1928, השומר הצעיר, גורדוניה, בית"ר והחלוץ. בנוסף, התקיימו בדזיאלושיץ נקודות הכשרה לקראת עליה לארץ[14], ואף נשלחה משלחת מאנשי העיר, בשנות העשרים המאוחרות של המאה ה-20, לקנות קרקעות בארץ ישראל לקראת עלייתם של יהודי הקהילה. ניסיון זה לא צלח[15].
גורל יהודי הקהילה בשואה
מפרוץ המלחמה עד הגירוש הראשון
כבר ב6 בספטמבר 1939 נכבשה דזיאלושיץ על ידי הגרמנים. מכאן ניתכו הגבלות וגזירות בזו אחר זו על יהודיה, ביניהן החרמת רכוש, עוצר בשעות החשיכה, איסור יציאה מגבולות העיר, חובת נשיאת סרט ועליו מגן דוד (בדומה לטלאי הצהוב במקומות אחרים), איסור נסיעה ברכבת, איסור על עיסוק במסחר ועוד. בתחילת 1940 הפכה דזיאלושיץ למעין גטו ללא גדרות. נאסר על היהודים באיסור חמור לצאת מהעיר, ומי שהפר את האיסור דינו מוות. אך לא נבנו גדרות ולא הוצבו שומרים סביב העיר. בעיר הוקם יודנראט שהורכב בעיקר מחברי ועד הקהילה של לפני המלחמה, ובראשותו עמד מר משה יוסף קרוק.
כתוצאה מכל הגזירות הללו, הפך המצב הכלכלי לקשה מנשוא, ורבים מבני העיר איבדו את היכולת להאכיל את בני ביתם. בנוסף, החלו הגרמנים לגייס עובדי כפיה - בתחילה קבוצות בודדות לעבודה בתוך תחומי העיר, ובהמשך גויסו כל תושבי העיירה, על פי סדר שקבע היודנראט, לעבודות מחוץ לעיר. חלק מקבוצות העבודה האלו נשלחו למחנות עבודה בסביבה, שם שהתה הקבוצה מספר חודשים עד שהיודנראט דאג להחליפה בקבוצה אחרת, על מנת לחלק את נטל העבודה באופן הוגן ככל האפשר. דרך הפעולה הזו עוררה התנגדויות חריפות מצד האנשים שהצליחו להימלט מגיוס לעבודות הכפיה, ולא הסכימו להישלח אליהן מרצונם החופשי. עם זאת, ובאופן אירוני במקצת, היוו עבודות הכפייה מקור פרנסה לחלק מהיהודים שלא נותר להם מקור פרנסה אחר, והשהיה במחנות העבודה הצילה חלק מן האנשים מן האקציה הראשונה שנערכה בעיר.
במחצית הראשונה של שנת 1940 זרמו פליטים יהודים רבים לדזיאלושיץ, מתוך מחשבה שבעיירה זו, שלא ישבה על צירים מרכזיים והייתה נידחת במקצת, המצב יהיה טוב יותר. רבים מן הפליטים היו יוצאי דזיאלושיץ שעזבו אותה בחיפוש אחר פרנסה ועתה חזרו אליה ואל משפחתם. עד סוף 1941 גדלה אוכלוסיית העיר למעל 10,000 נפש, כשני שלישים מהם פליטים. הצפיפות בעיר, שמלכתחילה לא נבנתה באופן מרווח במיוחד, הפכה לבלתי נסבלת. רק בבית הכנסת ובבית המדרש, שנאסר על היהודים להשתמש בהם למטרתם המקורית, שוכנו קרוב ל-1,000 נפש. הרופא של העיירה, ד"ר גרמבובסקי, ויחד איתו ד"ר דבורה לזר שהגיעה לעיירה כפליטה מקרקוב, עשו רבות על מנת למנוע מגיפות בעיר הצפופה והענייה. אך בשנת 1941, ועל אף המאמצים הגדולים, פרצו מגיפות שונות בעיר. האפשרויות לטיפול בהן היו מצומצמות ביותר עקב הצפיפות והלכלוך, אך לקראת החורף של 1942 שככו המגפות, ולאחר מכן נתגלו אך מקרים בודדים של טיפוס.
בניסיון להתמודד עם הרעב הגדול בעיר, הוקם בתחילת שנת 1940 מטבח ציבורי, ולצידו חדר אוכל, ביוזמת פעילי תנועות הנוער ובראשם הגברת סלומיאה גרטלר. בתחילה דאג המטבח לכמה מאות פליטים לארוחה חמה אחת ביום, אך עם הזמן והתדרדרות המצב הלך והתרבה מספר היהודים שהזדקקו לעזרתו, והמטבח סיפק ארוחות חמות לאלפים מיהודי העיר, במשך כשלוש שנים - עד 1942. כל זאת בתנאי מלחמה, עוני ומגבלות בלתי אפשריים. היודנראט אמנם תמך במימון המטבח באמצעות קצבת המזון שנתנו השלטונות, אולם זה לא הספיק, ונעשו מאמצים אדירים למציאת מקורות מימון נוספים, רובם "לא כשרים". רבים מן היהודים בעיר החזיקו מעמד ברעב בזכות המטבח הזה.
השלטונות הגרמניים במחוז התמקמו בעיר מייכוב, ואילו תחנת המשטרה הגרמנית התמקמה תחילה בתחומי דזיאלושיץ, אך לאחר מכן הועברה לכפר סמוך. נציגיה אמנם הגיעו לעיר כמעט יום ביומו, אך בעובדה שלא ישבו שם ממש הייתה הקלת מה.
גם בשנים הקשות ביותר של שנות השלטון הנאצי לא איבדו יהודי דזיאלושיץ את אמונתם. רבים מהם מסרו נפשם על קיום מצוות שהוצאו אל מחוץ לחוק על ידי הנאצים, כמו תפילה במניין ושמירה על זקנם. גם את תקוותם לא איבדו יהודי העיר, שנהגו לומר ביידיש "מיר וועלן זיי איבערלעבן" - "נאריך לחיות אחריהם". רבים מהם לא זכו לראות במפלת הגרמנים בעיניהם[16].
הגירוש הראשון
לקראת סוף השנה השלישית למלחמה, בקיץ 1942, החלו להגיע לעיירה שמועות על אקציות וגירושים לכיוון בלתי ידוע, שנערכים ברחבי פולין. ב-1 בספטמבר 1942 הגיעו לעיר שמועות על אקציות שנעשו בערים הקרובות. בודדים ניסו למצוא לעצמם מקומות מסתור אצל הפולנים, אך אלו בדרך כלל לא שיתפו פעולה ואף הלשינו על היהודים. רוב היהודים נאלצו להישאר בעיר ולחכות בחוסר אונים להגעת הגרמנים. ואכן, עוד באותו יום, בשעות אחר הצהריים, הוקפה דזיאלושיץ במשמרות גרמניים. היהודים התכנסו כולם בבתיהם, והבודדים שהעזו לצאת החוצה נפלו ברוב המקרים קרבן להתעללויות הנאצים, ופעמים רבות אף נורו. כל אותו הלילה נשמרה הדממה המתוחה בעיר, למעט קולות ירי שנשמעו מדי פעם לכיוון הבודדים שהעזו לנסות ולברוח מהעיר.
למחרת, ב-2 בספטמבר 1942, ניתנה ההוראה כי על כל התושבים היהודים בעיר להתייצב בשעות שנקבעו לפי רחובות המגורים בכיכר השוק של העיירה. ביצוע הוראה זו לווה גם הוא ביריות, רציחות והתעללויות של הנאצים ביהודים. כל אחד נצטווה לקחת אתו צרור קטן הכולל בגדי עבודה, בהתאם להודעה כי המגורשים נוסעים למקומות עבודה חדשים.
כעבור זמן מה החלו להתאסף בכיכר עגלות רבות, שבהן נהגו כפריים פולנים. הגרמנים עברו בין הנאספים בכיכר והציעו למתקשים ללכת ברגל לתחנת הרכבת הרחוקה לעלות על העגלות שיסיעו אותם לשם. נשים וזקנים רבים עלו לעגלות, שבמקום לפנות לכיוון תחנת הרכבת הובילו אותם לכיוון בית הקברות. שם נכרו שלושה בורות ירי עצומים שלתוכם נורו כל יושבי העגלות. מספר הנרצחים ביום זה אינו ברור לחלוטין, אך האומדנים השונים מדברים על בין 1,200 ל-4,000 קדושים.
שאר היהודים שנותרו בכיכר השוק החלו לצעוד ברגל לכיוון תחנת הרכבת, שם העלו אותם על קרונות משא פתוחים והובילו אותם למייכוב, העיר הסמוכה. לפנות ערב הם הגיעו לעיר וצעדו שוב ברגל לשדה פתוח שהיה בקצה העיר, שם מצאו יהודים מערים סמוכות נוספות שהגיעו לפניהם. שם נתברר שגם אנשי היודנראט גורשו יחד איתם, בניגוד להבטחה שניתנה להם כי יישארו בדזיאלושיץ. ככל הנראה זה נעשה כיוון שיהודים לא מעטים כן הצליחו לברוח בלילה שלפני הגירוש, ולכן צורפו אנשי היודנראט לגירוש ברגע האחרון.
כל אותו הלילה ישבו היהודים בשדה הפתוח תחת משמר כבד של הגרמנים. למחרת הגיעו למקום יהודי מייכוב ויהודים נוספים. על פי הערכות נמצאו שם באותה עת כ-20,000 יהודים. אז ניתנה פקודה לגברים להסתדר בחמישיות. כל חמישייה התקדמה עם ידיים למעלה לכיוון קצין גרמני שעמד בחזית המגרש, והוא מיין אותם - צעירים שמאלה והשאר ימינה. הצעירים, כ-2,000 במספר, הובלו לתחנת הרכבת והועמסו על קרונות בקר. מתוכם היו, על פי השערות, בין 600 ל-700 צעירים מדזיאלושיץ. אחרי שסיימו להעמיס אותם, הובאו שאר בני המשפחות והועמסו על קרונות אחרים באותה הרכבת. כשהגיעה הרכבת לתחנת פרוקוצ'ים שליד קרקוב, הושארו בה רק הקרונות של הצעירים. הקרונות עליהם היו שאר היהודים, המשיכו בנסיעה לתחנה האחרונה: מחנה ההשמדה בלז'ץ. שם מצאו את מותם רוב יהודי דזיאלושיץ יחד עם עוד רבים מיהודי המחוז.
הצעירים שנשארו בפרוקוצ'ים נשלחו תחילה למחנה העבודה במקום, שם פגשו את בני דזיאלושיץ ששהו במחנה העבודה עוד לפני הגירוש. בכניסה למחנה ערכו חיילים אוקראינים חיפוש מדוקדק אחר חפצי ערך אצל המגיעים. מי שסירב לשתף פעולה ולתת את כספו, נורה. מכאן נשלחו הצעירים לעבודות פרך במחנה. חלקם הועבר אחר כך למחנות אחרים, ורובם התגלגלו כל אחד בגורלו, מי למחנות עבודה אחרים, מי למחנות השמדה, ומי בניסיון להסתתר מיד המרצחים[17].
הגירוש השני
אחרי הגירוש הראשון, עוד במהלך 1942, החלו לחזור יהודים לדזיאלושיץ - מאות בודדות, בעיקר אלו שהצליחו לברוח ולהתחבא ביום הגירוש הראשון. הגרמנים ריכזו אותם בבית הכנסת ואף הקימו להם יודנראט מחודש. אך העיר הייתה חסרת רוח חיים, ולא היה בה ממה להתקיים ולא טעם להישאר יותר מבמקומות אחרים.
ב-9 בנובמבר 1942 חזרו הגרמנים לעיר וערכו גירוש מחודש. הפעם הם גם ערכו חיפוש מדוקדק, שערך כמה ימים, אחרי יהודים שהעזו להסתתר. בודדים הצליחו לברוח. מכאן ואילך נותרה דזיאלושיץ ריקה מיהודים עד סוף המלחמה[18].
לאחר המלחמה
אחרי המלחמה חזרו בודדים מבניה של דזיאלושיץ שנותרו בחיים אל העיר, בתקווה למצוא עקבות של בני משפחה שאולי נותרו בחיים. אך גם את אלו לא הסכימו הפולנים לקבל, ורצחו שלושה מן השבים לעיר. עוד באותו הלילה ברחו מן העיירה שאר היהודים שחזרו אליה. היישוב היהודי בדזיאלושיץ חוסל סופית[19].
בעיירה נותרו כאלפיים פולנים שאינם עשירים. ניהול גרוע של המשק העירוני יחד עם גורמים נוספים הביאו להתרוששותה המוחלטת של העיר.
מבין המעטים מדזיאלושיץ ששרדו את השואה, עלו כ-330 לארץ ישראל, והשאר, מאות בודדות, התפזרו על פני הגלובוס[16]. רובם זכו להקים משפחות ולהמשיך את זכר עיירתם שנמחקה בשואה.
הערות שוליים
- ^ על פי תמצית הקונטרס בלשון הפולנית שפורסם בשנת 1958, בשם "חמישים שנות עבודה של הכבאים המתנדבים בדזיאלושיץ", כפי שהוא מופע בספר היזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של מ. רפאלי, בפרק "חובה להיזכר", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של משה רוזנק, בפרק "עם פרוץ מלחמת העולם השניה", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ מסכת אבות פרק ה' משנה כ'
- ^ על פי זיכרונותיו של ישראל דוב סקורה, בפרק "היתה עיר וראו איננה עוד...", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של משה סלומון, בפרק "חזן העיר", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של ישראל דוב סקורה, שם
- ^ על פי זיכרונותיו של הרב יהודה פרנקל, בפרק "לימוד תורה ומפעלי סעד", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של הרב יהודה פרנקל, שם
- ^ על פי זיכרונותיו של יהושע ודובינסקי, בפרק "בית ספר "יבנה"", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זכרונותיו של ישראל דב סקורה, בפרק "היתה עיר וראו איננה עוד..", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיהם של יוסף וברוך בלאט, בפרק "ראשית תקופת ההשכלה בעיר", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של דוד שלומי, בפרק "אי יהודי בים של גויים", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיו של דוד שלומי, שם
- ^ על פי זיכרונותיו של מ. רפאלי, בפרק "חובה להיזכר", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ 16.0 16.1 על פי זיכרונותיו של ד"ר משה בייסקי, בפרק "ימי השואה", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיהם של ד"ר משה בייסקי, בפרק "ימי השואה", ושל דב בייסקי, בפרק "מבשרי חזיתי את השואה", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיהם של ד"ר משה בייסקי, בפרק "ימי השואה", ושל מאיר זוננפלד, בפרק "בדזיאלושיץ ובמחנות", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
- ^ על פי זיכרונותיהם של ד"ר משה בייסקי, בפרק "ימי השואה", ושל שלום שלמוביץ, בפרק "רוע הגזירה", מתוך ספר יזכור של קהילת דזיאלושיץ והסביבה
