קולוניאליזם התיישבותי
קולוניאליזם התיישבותי היא מימוש הקולוניאליזם באמצעות התיישבות אזרחי המעצמה הכובשת בשטח הכבוש, בנוסף להקמת מערכת שלטונית ובסיסים צבאיים. בקולוניאליזם התיישבותי המעצמה הכובשת מקימה קולוניות שנועדו להגביל את אוכלוסיית התושבים הילידים ולהשתלט על שטחים, נמלים, מפעלי תעשייה ומשאבי טבע. קולוניאליזם התיישבותי מלווה לרוב בהליכי חקיקה מצד המעצמה שמיטיבים עם המתיישבים, שנתפשים בדרך כלל כבעלי עליונות ערכית על התושבים הילידים.
המשאב המרכזי בקולוניאליזם התיישבותי הוא ההשתלטות על שטחי קרקע, ואליה נוספים אופנים שונים של שליטה קולוניאלית, בהם הפקת משאבים טבעיים (למשל כריית זהב, גידול קנה סוכר או שאיבת נפט) ושימוש בכוח האדם של האוכלוסייה המקומית לעבודה ולסחר.
רוב מקרי הקולוניאליזם הם גם קולוניאליזם התיישבותי, אבל ישנם גם מקרים של קולוניאליזם שאינו כולל הקמת קולוניות, בהם הראג' הבריטי בהודו והשלטון הבריטי בעיראק. בדרך כלל הקולוניות שהוקמו ממשיכות להתקיים גם לאחר נסיגת כוחות הצבא, והמתיישבים או צאצאיהם נשארים בשטח גם אם זה זוכה לעצמאות ברבות הימים. ידועים רק מקרים בודדים שבהם התבצע פינוי מוחלט (דה-קולוניזציה), למשל במושבת רואנוק.
בעולם העתיק
התיישבות קולוניאליסטית היא חלק מהתרבות האנושית. בעת העתיקה הייתה צורת התיישבות זו נפוצה ביותר. בין המקרים הבולטים: הקולוניזציה היוונית, היוונים הקדמונים הקימו ערים רבות לאורך קו החוף של הים התיכון, הפיניקים הקימו קולוניות בצפון אפריקה ובחצי האי האיברי, ממלכת מוקדון הקימה התיישבויות הלניסטיות במערב אסיה והאימפריה הרומית שהקימה קולוניות באזורים שנכבשו על ידה.
בקולוניות שהקימה האימפריה הרומית לעיתים קרובות היו המתיישבים חיילים מהצבא הרומי, שקיבלו לבעלותם שטחי קרקע חקלאית. בדרך כלל הוקמו יישובים חקלאיים באזורים עוינים, ושוכנו בהם אזרחים הנאמנים לאימפריה הרומית, דבר שהאיץ את תהליך הרומניזציה של העמים ששטחיהם נכבשו.
בימי הביניים
על פי תיעוד היסטורי וארכאולוגי, ההתיישבות הנורדית בצפון אמריקה (אנ') החלה בתחילת המאה ה-10. מלחים ויקינגים מסקנדינביה ("נורסים" - מארצות הצפון) הקימו מושבות על חופי הים בגרינלנד ובקנדה. בין השאר, איריק טורבלדסון התיישב בגרינלנד, ושכנע כמה עשרות משפחות איסלנדיות לבוא בעקבותיו.
בסיפורי עם נורדים מתוארים עימותים אלימים עם האוכלוסייה המקומית, ודומה כי בסופו של דבר עימותים אלה גרמו לנורסים לנטוש את ההתיישבויות.
בעידן המודרני
בעת החדשה התפשט בעיקר הקולוניאליזם האירופי. מדינות אירופה הקימו מושבות קולוניאליסטיות רבות באמריקה, ולאחר מכן באסיה, אפריקה ואוקיאניה.
ההתיישבות האירופית באמריקה
הקולוניזציה האירופית של אמריקה החלה בשנת 1492, לאחר שמשלחת ספרדית בראשותו של כריסטופר קולומבוס הפליגה מערבה במטרה למצוא נתיב סחר חדש למזרח הרחוק, אבל הגיעה בטעות ליבשת אמריקה.
הכיבוש האירופי באמריקה כלל הקמת התיישבויות ופיתוח תעשייתי, מלווים בחקר הסביבה. שתי ההפלגות הראשונות של קולומבוס (1492–1493) הגיעו לאיי הבאהמה ולאיים קאריביים נוספים, בהם היספניולה, פוארטו ריקו וקובה. בשנת 1497 יצא ג'ון קאבוט מבריסטול בשירות מלך אנגליה, והגיע לחוף בצפון אמריקה. שנה לאחר מכן יצא המסע השלישי של קולומבוס, בשירות המלכים הקתוליים בספרד, והגיע לחופי דרום אמריקה. ספרד הייתה למעצמה האירופית הראשונה שהקימה התיישבויות קולוניאליסטיות באמריקה, כאשר הקימה בשנת 1496 את העיר סנטו דומינגו (כיום חלק מהרפובליקה הדומיניקנית). לאחר מכן התיישבו ספרדים בשטחים נרחבים לכל אורכה של היבשת, מצפון אמריקה והאיים הקריביים ועד לקצה הדרומי של דרום אמריקה.
מעצמות אחרות הקימו אף הן התיישבויות ביבשת אמריקה. צרפת כבשה את השטח המזרחי של צפון אמריקה, חלק מהאיים הקריביים, ומספר אזורי חוף בדרום אמריקה. פורטוגל כבשה את ברזיל ומספר אזורים בקנדה. בכל האזורים הללו התיישבו מתנחלים אירופאים, ובסופו של דבר מדינות אירופה שלטו בחצי הכדור המערבי כולו. במאה ה-19 לבדה עברו מאירופה לאמריקה יותר מ-50 מיליון בני אדם. חילופי האוכלוסין בין אירופה לאמריקה נודעו בשם החילוף הקולומביאני (אנ'), והוא הוביל לשינויים עמוקים בנוף, באוכלוסייה, בחי ובצומח.
אסיה
אפגניסטן
החל משנת 1880, הממשל באפגניסטן עודד התיישבות פשטונים אתניים בצפון אפגניסטן, במיוחד בחלק של טורקסטן שבשליטת אפגניסטן. המטרה העיקרית של מדיניות זו היא חיזוק אחיזתה של ממשלת אפגניסטן בשטחים הצפוניים של המדינה, וסיוע כלכלי לתושבי האזור.
וייטנאם בתקופת הודו-סין הצרפתית
וייטנאם נכבשה בשנת 1884 בידי צבא צרפת, יחד עם לאוס וקמבודיה, ולשטח הכבוש קראו "הודו-סין הצרפתית" (Indochine Francais). הצרפתים ראו בשליטה האימפריאליסטית מעין "שליחות תרבותית" שמטרתה ליישב אזורים לא מפותחים באפריקה ובאסיה, לקדם רעיונות פוליטיים מודרניים, רפורמות חברתיות, תעשייה מתקדמת וטכנולוגיות חדשות. בפועל מטרות אלו מעולם לא הושגו, ושימשו רק פסאדה למניע האמיתי של הקולוניאליזם הצרפתי - רווח וניצול כלכלי. השליטים הצרפתים ניצלו את המשאבים, חומרי גלם והעבודה הזולה במקומות בהם שלטו.
הצרפתים השתלטו על שטחים חקלאיים נרחבים בהם גידלו בעיקר אורז וגומי. הם נישלו את בעלי הקרקע, להם ניתנה האפשרות להישאר כפועלים או לעבור למקום אחר. כמו כן הקימו הצרפתים מכרות לכריית פחם, בדיל ואבץ, שהועברו באניות לצרפת. במטעים הועסקו איכרים ווייטנאמיים, שעבדו שעות ארוכות בתנאים מתישים, תמורת שכר זעום או בתנאי עבדות. חלקם קיבלו שקי אורז במקום שכר. יום העבודה נמשך עד 15 שעות, ללא הפסקות, עם כמות מזון קטנה וללא מי שתייה. החוקים הקולוניאליים הצרפתיים אסרו עונשים גופניים, אולם פקחים רבים נטו להשתמש באלימות כלפי הפועלים. במטעי הגומי נפוצו תת-תזונה, דיזנטריה ומלריה, מהם מתו פועלים וייטנאמיים בכל יום. התנאים היו גרועים במיוחד במטעים שבבעלות חברת הצמיגים הצרפתית "מישלן". באחד המטעים בבעלות "מישלן" אירעו 17 אלף מקרי מוות בפרק זמן של 20 שנה בין שתי מלחמות העולם.
הצרפתים הטילו על תושבי וייטנאם מיסים כבדים, בהם מס הכנסה, מס גולגולת על כל הגברים, מס בולים על מגוון רחב של מסמכים, ומיסים שונים על תוצרת חקלאית. בנוסף הקימו מונופול לשיווק יין אורז ומלח בישול, מוצרים נפוצים בווייטנאם, שנמכרו במחיר מופקע לתושבים המקומיים. אפיק הכנסה חשוב נוסף היה גידול אופיום – בשנות השלושים ייצרה וייטנאם מעל ל-80 טון אופיום מדי שנה. ההתמכרות לאופיום נוצלה אף היא לשליטה חברתית.
הקולוניאליזם הצרפתי שינה את הנוף העירוני בווייטנאם. הכובשים הרסו מקדשים מסורתיים, פגודות, אנדרטאות ומבנים, רובם בני מאות שנים, מכיוון שראו בהם סמל לתרבות פרימיטיבית נחותה. במקומם נבנו בתים בסגנון צרפתי. שמות וייטנאמיים של ערים, עיירות ורחובות שונו לשמות צרפתיים.
השליטה הצרפתית בווייטנאם נתקלה בהתנגדות נרחבת מצד מיליציות חמושות. ב-2 בספטמבר 1945 הכריז הו צ'י מין על עצמאות וייטנאם, ולאחר ההצהרה פרצה מלחמת הודו-סין הראשונה, שנמשכה מספר שנים ובמהלכה גורשו סופית כוחות צרפת מהמדינה.
וייטנאם במאה ה-20
בווייטנאם קיים סכסוך עתיק יומין בין תושבי המרכז ההררי של וייטנאם (אנ'), הקרויים Degar או Montagnard, לבין שאר תושבי וייטנאם. שטחי המרכז ההררי נכבשו מספר פעמים, בתחילה בידי ממשלת דרום וייטנאם, לאחר מכן נכבשו על ידי הווייטקונג, ולאחר מכן שלטה שם הממשלה הקומוניסטית של צפון וייטנאם. משנת 1976 עד אמצע שנות ה-90 התיישבו באזור זה 6 מיליון וייטנאמים, ששינו את המאזן הדמוגרפי באופן דרסטי. בני ה- Degar מהווים כיום מיעוט קטן באזור זה, והם סובלים מאפליה חברתית וכלכלית.
טאיוואן
כמעט כל תושבי טאיוואן הם צאצאים של מתנחלים קולוניאליסטיים, בני האקה שהיגרו מפוג'יין מהמאה ה-17 עד המאה ה-19. הילידים האבוריג'ינים של טאיוואן מהווים כיום רק 2% מכלל האוכלוסייה בטאיוואן.
יפן
האי הוקאידו היה מיושב על ידי שבט הילידים איינו עד הפלישה היפנית וסיפוח האי במאה ה-19 והגירה המונית של יפנים להוקאידו.
נחצ'יבאן
כ-230,000 ארמנים מאזרבייג'ן וכ-800,000 אזרים מארמניה ומנגורנו-קרבאך נעקרו ממקום מושבם עקב מלחמת נגורנו קרבאך הראשונה והשנייה. הרפובליקה האוטונומית נחצ'יבאן הפכה לחלק מאזרבייג'ן, רוב הארמנים שחיו בה נהרגו או היגרו לארמניה, ותושבי אזרבייג'ן התיישבו בכפרים הארמנים של נחצ'יבאן.
אירופה
אירלנד
במאה ה-16 וה-17 התרחש יישוב אירלנד, במהלכו יושמה "מדיניות המטעים" (Plantations of Ireland) לפיה קרקעות הופקעו מידי בעליהן, והוקמו בהן קולוניות של מתיישבים מהאיים הבריטיים. מטעים אלה תפסו שטחים נרחבים, במיוחד בצפון אירלנד. המתיישבים היו ברובם פרוטסטנטים, ונוצרו עימותים רבים בינם לבין אוכלוסיית אירלנד המסורתית, שהיא ברובה קתולית. החלוקה הנוכחית של אירלנד לשני חלקים - הרפובליקה של אירלנד וצפון אירלנד - מקורה בהתיישבות של המטעים במאה ה-17.
רוסיה
ערך מורחב – גלות הצ'רקסים
גלות הצ'רקסים, או רצח העם הצ'רקסי, הוא ניסיון ההכחדה המכוון והשיטתי של האוכלוסייה הצ'רקסית על ידי האימפריה הרוסית בתום המלחמה הרוסית-צ'רקסית. על פי ההערכות יותר ממיליון צ'רקסים נספו בין השנים 1860–1864. הצ'רקסים הוגלו והושמדו, ובשטחיהם בצפון הקווקז הוקמו התיישבויות רוסיות.
בנוסף להתיישבות הקולוניאליסטית בצפון הקווקז הקימה האימפריה הרוסית התיישבויות בסיביר ובאזורים נוספים באסיה שבהם הוכחדה התרבות המקומית. תהליך זה נקרא רוסיפיקציה.
אוקיאניה
אוסטרליה
האזור סביב מפרץ ג'קסון היה מיושב בתקופת עידן התגליות על ידי ארבעה שבטי אבוריג'ינים עיקריים. המפרץ התגלה לראשונה לאירופאים בשנת 1770 על ידי חוקר הארצות ג'יימס קוק, ובשנת 1788 הקים בו קפטן ארתור פיליפ את המושבה הבריטית הראשונה באוסטרליה. לאחר מכן הקימו הבריטים התיישבויות קולוניאליסטיות רבות באוסטרליה, תוך דחיקת רגליהם של שבטי האבוריג'ינים. אוכלוסיית הילידים באוסטרליה במאה ה-18 מנתה כ-350,000 איש, אך ירדה בשיעור חד עקב תהליכים של הגירה כפויה, התפוררות תרבותית ומוות ממחלות זיהומיות, ומהווה כיום רק כ-2.8% מהאוכלוסייה הכללית.
ניו זילנד
בשנת 1840 נחתם הסכם ואיטנגי בין נציגי הממשל הבריטי בניו זילנד לבין מנהיגי שבטים מאורים מכל רחבי המדינה. ההסכם נועד להסדיר את היחסים בין המאורים לבין המתיישבים האירופאים, ובפרט את המחלוקות בנוגע לבעלות על קרקעות ומעמדה של ניו זילנד כפרובינציה בריטית. נושא השליטה על הקרקעות גרם למלחמות הקרקעות של ניו זילנד, סדרה של קרבות שהתרחשו בשנים 1845 עד 1872 בין שבטים מאורים שונים ובין המאורים למתיישבים האירופאים בניו זילנד.
הגירה גבוהה מאירופה לניו זילנד במהלך המאה ה-19 דחקה את המאורים, השבט הילידי העיקרי בניו זילנד, מקרקעותיהם ומגישה למשאבים. המאורים מהווים כיום כ-3% מהאוכלוסייה הכללית.
קלדוניה החדשה
שבטי הקנאק הם ילידי הארכיפלג קלדוניה החדשה, בדרום מערב האוקיינוס השקט. במהלך המאה ה-19 הגיעו לקלדוניה החדשה מתיישבים צרפתים רבים והקימו התיישבויות קולוניאליסטיות שדחקו את אנשי הקנאק מקרקעותיהם ומגישה למשאבים. שבטי הקנאק מהווים כיום כ-40% מאוכלוסיית קלדוניה החדשה.
אפריקה
אלג'יריה הצרפתית
 |
ראו גם – היסטוריה של אלג'יריה |
ב-5 ביולי 1830 כבשה צרפת את אלג'יריה מידי האימפריה העות'מאנית, ששלטה שם מאז 1574. כוחות הכיבוש נתקלו בהתנגדות אלימה מצד האוכלוסייה המקומית בהנהגת האמיר עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי. המרד, שאופיין במלחמת גרילה, נמשך עד שנת 1847.
בשנת 1848 חילקה צרפת את אלג'יריה לשלוש פרובינציות, שנחשבו בעיניה לחלק מצרפת, ולאחר מכן התיישבו בה עשרות אלפי מתנחלים מצרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל. המתנחלים קיבלו אזרחות צרפתית וייצוג בפרלמנט, ולעומתם סבלו תושבי אלג'יריה הערבים והברברים ממדיניות של אפליה גזעית. ממשלת צרפת החרימה מהמוסלמים אדמות חקלאיות פוריות והעבירה את השטחים לידי המתיישבים האירופאים, שהקימו תשתית כלכלית מודרנית בעוד האוכלוסייה המוסלמית נדחקת לאזורים כפריים נחשלים. ליד נמל אל-קאלה (אנ') הקימו הצרפתים התיישבות חדשה שאפשרה סחר בין צרפת לצפון אלג'יריה.
לאורך כל שנות השלטון הצרפתי הזר סבלו תושבי אלג'יריה מיחס מתנשא ומבזה של המתיישבים והשלטון הצרפתי. אך ההתנגדות לשלטון לא פחתה, ובשנת 1954 פתחה החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה במלחמת גרילה נגד הצרפתים, שהחלה את מלחמת העצמאות של אלג'יריה. בשנת 1962 הצליחו האלג'יראים לגרש את צבא צרפת ממדינתם. לאחר נסיגת כוחות הצבא ברחו רוב המתיישבים חזרה לצרפת, ואלג'יריה החלה תהליך של דה-קולוניזציה[1].
דרום אפריקה
בשנת 1652 הגיעו אירופאים לדרום אפריקה והחלו את עידן הקולוניאליזם. בקייפ הוקם סניף של חברת הודו המזרחית ההולנדית, שעסקה בסחר עבדים מאפריקה ומאסיה לאירופה. קצין הפלוגה ההולנדי בחברה, יאן ואן ריבק, הקים התיישבות סביב סניף החברה, וזו גדלה בקצב מהיר ובעקבותיה הוקמו התיישבויות חדשות, שלרוב נישלו את התושבים השחורים מקרקעותיהם.
בשנת 2014 חוקקה ממשלת דרום אפריקה חוק המאפשר לתבוע השבת זכויות במקרקעין.
מרוקו
בשנת 1476 הקימה ספרד התיישבות בשם סנטה קרוז דה לה מאר פקניה (אנ') ("הצלב ה"קדוש" של הים הקטן") בחוף הדרום-מערבי של מרוקו, מול האיים הקנריים. ההתיישבות הוקפה במבצר ושימשה כנקודה מרכזית בסחר העבדים הערבי. תושבי ההתיישבות נהגו ללכוד תושבים מקומיים ולשלוח אותם כעבדים למטעי הסוכר באיים הקנריים. הספרדים גורשו מהמקום בשנת 1524 על ידי השושלת הסעדית, וההתיישבות ננטשה ונשכחה.
באמצע המאה ה-19 החלה ספרד שוב לכבוש חלקים ממרוקו. הם חיפשו את שרידי ההתיישבות סנטה קרוז דה לה מאר פקניה, אך לא מצאו דבר. ב-1859 פרצה המלחמה הספרדית-מרוקאית ולאחר שנה כבשה ספרד חלק מהחוף הדרומי של מרוקו, והחליטה להקים במקוםהתיישבות חדשה בשם איפני. מרוקו הכירה בשליטתה של ספרד בשטחי ההתיישבות, אך רק בודדים מתושבי ספרד התיישבו בה. בנוסף לאיפני כבשה ספרד אזור בסהרה המערבית שכונה "סהרה הספרדית".
בשנת 1934 החליט מושל "סהרה הספרדית" להתיישב בעצמו באיפני, ובעקבותיו גדלה אוכלוסיית הספרדים בהתיישבות. אולם הספרדים סבלו מתקיפות חוזרות ונשנות מידי מחתרת צבא השחרור המרוקאי (אנ') ובשנת 1957 רובם נטשו את ההתיישבות לאחר קרב מר הקרוי "מלחמת איפני (אנ')" או "המלחמה הנשכחת".
בשנת 1958 התרחשו עימותים אלימים רבים בין צבא השחרור המרוקאי לצבא ספרד. מפעם לפעם סייעו כוחות צבא צרפת לספרדים. ב-2 באפריל 1958 הסכימה ספרד לסגת מהשטחים בהם שלטה במרוקו, למעט ההתיישבות באיפני ואזור "סהרה הספרדית". רק ב-30 ביוני 1969, לאחר שנים של לחץ בינלאומי והחלטות של האו"ם שקראו לספרד לעזוב את איפני ואת סהרה המערבית, נאותה ספרד להשיב למרוקו את הריבונות באיפני. ספרד המשיכה להחזיק בשטחי סהרה המערבית עד 1975.
המזרח התיכון
שלטון הבעת' בעיראק
במשך שנים ארוכות בהן שלט הבעת' בעיראק, נהג סדאם חוסיין לגרש בכפייה כורדים רבים מצפון המדינה, ובמקומם הקים התיישבות של ערבים, שאף הם נשלחו לשם בכוח. מטרתו הייתה "ערביזציה" של צפון עיראק ושינוי האופי הכורדי של האזור. מדיניות ההתיישבות הערבית באזור הכורדי כונתה "קולוניאליזם פנימי".
כיבוש צפון קפריסין על ידי טורקיה
לאחר הפלישה הטורקית לקפריסין בשנת 1974 הובאו כ-120,000 מתיישבים מטורקיה לקפריסין, דבר שהביא לגינוי מצד האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה שהצהירה כי הנתונים הדמוגרפיים של קפריסין משתנים באופן רציף כתוצאה ממדיניות מכוונת של הטורקים.
גם האו"ם גינה את מדיניות טורקיה ו"הביע דאגה ממדיניות יישוב המתנחלים בשטחים הכבושים של קפריסין, המהווה סוג של קולוניאליזם ומנסה לשנות את המבנה הדמוגרפי של קפריסין באופן לא חוקי."
הציונות כקולוניאליזם התיישבותי
היישוב העברי
יש הרואים את היישוב העברי בארץ ישראל כביטוי לקולוניאליזם התיישבותי. להקבלה זו יש שורשים בהגות הציונית עצמה. בשנת 1923 פרסם זאב ז'בוטינסקי את המאמר "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" בו השווה בין ההתיישבות הציונית לקולוניאליזם בצפון אמריקה: "האבות המהגרים האנגלים והסקוטים, החלוצים האמיתיים הראשונים של אמריקה הצפונית, היו בחירי האדם, בעלי פאתוס מוסרי גבוה, שלא רצו לפגוע לא רק באיש אדום-העור אלא אפילו בזבוב והם האמינו בתום-לב, שבערבה האמריקאית יש די מקום גם ללבנים וגם לאדומים."[2] חיים ארלוזורוב פרסם בשנת 1927 מאמר בשם "הווה והעתיד של התנועה הקולוניאלית", בו ניסה למצוא קווי דמיון בין ההתיישבות הציונית להתיישבויות הקולוניאליסטיות בארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה, והגיע למסקנה כי הקולוניאליזם האירופי בדרום אפריקה היא המקרה הדומה ביותר להתיישבות היהודית בארץ ישראל[3].
כיום נחשבת ההקבלה בין הקמת מדינת ישראל להתיישבות קולוניאליסטית כתפיסה אנטי-ציונית. אחד הראשונים שביטא תפיסה זו היה ההיסטוריון הצרפתי מקסים רודינסון, שפרסם במאי 1967 מאמר בשם "האם ישראל היא עובדה קולוניאליסטית?" בגיליון מיוחד של כתב העת לפילוסופיה "Les Temps modernes" בעריכתו של ז'אן-פול סארטר. במאמר מנה רודינסון מספר הקבלות בין מדינת ישראל להתיישבות קולוניאליסטית, אך מאמר זה נתפס כמוטה פוליטית, ונטען לגביו שהוא מתמקד בטפל ולא בעיקר. מבקריו של רובינסון מזהים שתי תכונות עיקריות של קולוניאליזם התיישבותי שרובינסון התעלם מהן: זיקה חזקה ומתמשכת לארץ המוצא שממנה הגיעו המתיישבים, וניסיון להשתלט צבאית וכלכלית על השטחים שנכבשו. תכונות אלה לא היו קיימות בתקופת היישוב והן נעדרות לחלוטין מהמפעל הציוני, לכן ההקבלה אינה תקפה[4].
הסופר והפילוסוף אלבר ממי התייחס להקבלה מעין זו בהקדמה למהדורה העברית של ספרו "דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש". ממי כותב: "רובינסון הצביע על ישראל כעל עובדה קולוניאלית, אולם, אלא אם נרחיב את גבולות ההגדרה עד כי נכלול בה כל דבר העולה על הדעת, ישראל אינה עומדת אף לא באחד מן הקריטריונים האלה: לא מדינת-אם להישען עליה, לא ניצול כלכלי, לא השתלטות על נכסים, לא ניהול ישיר ולא מדיניות חוץ שהוחרמה. היהודים הישראלים אינם מנצלים את הערבים הישראלים, גם אם לא נעשה הכול למען שוויון מלא. אך אנו רחוקים מיחס קולוניאלי."[5]
היסטוריונים נוספים הפריכו אף הם הקבלה זו. אחד המאמרים הידועים בנושא זה הוא מאמרו של אבי בראלי "לשכוח את אירופה", בו הוא מציין שעל אף שמבחינות מסוימות הציונות דומה לקולוניאליזם, הרקע של אנטישמיות ורדיפת היהודים באירופה יוצר הבדל משמעותי בין הקולוניאליזם לציונות[6]. על אף הביקורת, ההקבלה בין הקמת מדינת ישראל להתיישבות קולוניאליסטית עדיין רווחת בחוגים אנטי-ציוניים ובכלי התקשורת בארצות ערב.
ההתנחלויות
יש הרואים את ההתנחלויות שהוקמו בידי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים כביטוי לקולוניאליזם התיישבותי. תפיסה זו רווחת בעיקר בקרב הפלסטינים ובקרב אנשי שמאל רדיקלי בישראל. כך למשל המומחה למדע המדינה עלי ג'רבאווי (אנ') כותב כי "הכיבוש הישראלי בפלסטין הוא אחד ממקרי ההתיישבות הקולוניאליסטית היחידים שנותרו כיום בעולם."[7]
בשנת 2005 פרסם ד"ר גדי אלגזי מחקר בשם "הסיפור על קפיטליזם קולוניאלי בישראל" ובו כתב: "חלק ניכר מהשפכים של שכונות מודיעין עילית הוזרם אל נחל מודיעין ומזהם את מקורות המים באזור. לא מדובר כאן בשחיתות גרידא או במינהל לא תקין, אלא במאפיין מבני של הספר הקולוניאלי: ההתנחלות הפרועה מזמנת אפשרויות נדל"ניות ורווחים מפליגים על חשבון הסביבה האנושית וסביבת הטבע של המקום."[8] במאמר משנת 2014 הרחיב אלגזי את ההקבלה בין ההתנחלויות לקולוניאליזם התיישבותי, וטען כי גם בגבולות הקו הירוק מתרחשים תהליכים קולוניאליסטיים[9].
נגד טיעון זה נטען שההתנחלויות הוקמו בשטחים לא מיושבים ולכן אינן נחשבות לאקט של קולוניאליזם. טיעון זה מתעלם מאמנת ז'נבה הרביעית, האוסרת להעביר אוכלוסייה לשטח כבוש, בין אם הוא מיושב ובין אם לא. גם המשפטן עודד מודריק ניסה להפריך את הקבלה בין ההתנחלויות לקולוניאליזם במאמרו "לא קולוניאליזם ולא כיבוש", ובין היתר כתב: "הטענה שמדינת ישראל רואה באיו”ש מושבת חסות נראית לי מוטעית מיסודה. למדינת ישראל יש טענה לזכויות ריבוניות באיו”ש, אך לא זו בלבד שהמדינה לא החילה את ריבונותה באזור, היא אף מקבלת את העובדה שלפלסטינים יש טענה נוגדת ושיש ליישב את הסכסוך במסגרת הסכמית. עמדה זו היא היפוכו של משטר קולוניאלי."[10]
יחסי כובש-נכבש
חוקרים רבים חקרו את הקולוניאליזם וההתיישבויות הקולוניאליסטיות השונות, וברובן זיהו שליטה שמאופיינת בדיכוי תמידי. ההיסטוריה ההשוואתית של התיישבויות קולוניאליסטיות מאפשרת זיהוי מסגרת גלובלית משותפת למרחבים אימפריאליסטיים רבים ודומים.
חוקרים הציעו מודלים תאורטיים שונים להבנת הדינמיקה של הכוח במצבי שליטה קולוניאליסטיים. למשל, לורנזו ורצ'יני מאפיין את הדינמיקה העיקרית במצבים אלו כמערכת יחסים משולשת בין המתנחלים, "האחרים החיצוניים" ו"האחרים הילידים"[11]. ההיסטוריונית קרוליין אלקינס (אנ') הגדירה מודל דומה שבמרכזו מערכת יחסים הדדית בין המדינה השולטת וקהילת המתנחלים לבין הממשל המקומי והאוכלוסייה המקומית בשטחים שנכבשו. כדוגמה למודל זה מביאה אלקינס את אלג'יריה הצרפתית, בה היוו המתיישבים האירופיים מיעוט קטן. התכונות העיקריות הן: ניסיונות לבצע טרנספר כפוי של האוכלוסייה המקומית, התפתחותו של "מיתוס חלוצי" בקרב המתנחלים, הדגשת השוני התרבותי בין קהילת המתנחלים לאוכלוסייה המקומית, ויוזמות להחלת ריבונות של המתנחלים בשטחים הכבושים.
ההתיישבות הקולוניאליסטית באלג'יריה לוותה בחילוקי דעות עזים בצרפת. באפריל 1961 הגיע שארל דה גול למסקנה שהשלטון הקולוניאלי באלג'יריה מהווה מעמסה תקציבית וגורם נזק חמור לדימוי הבינלאומי של צרפת. בנוסף לדיונים הפנימיים הופעל גם לחץ בינלאומי. בין השאר, ארצות הברית טענה ששליטתה של צרפת באלג'יריה מהווה איום על כוחו ואמינותו של נאט"ו. לאחר החלטת צרפת לסגת מאלג'יריה קמו חוליות טרור מקרב המתנחלים הצרפתים, כגון הארגון הצבאי החשאי, שתקפו אישים פוליטיים בולטים, הן באלג'יריה והן בצרפת, מתוך תקווה למנוע את הנסיגה, אולם השיגו את המטרה ההפוכה. לאחר מרד הגנרלים הכושל ב-21 באפריל 1961 החלה נטישה המונית של המתנחלים, ובמרץ 1962 הכריזה אלג'יריה על עצמאותה.
לקריאה נוספת
- אורן יפתחאל, קולוניאליזם ישראלי - לקרוא לילד בשמו, באתר ynet, 28 באוגוסט 2012
- שמואל אמיר, משבר הקולוניאליזם הישראלי, באתר הגדה השמאלית, 27 ביולי 2005
- מאמרים בנושא התיישבות קולוניאליסטית, באתר "Western American Literature Research" (באנגלית)
- הקולוניאליזם האירופי, באתר "סיקור ממוקד"
הערות שוליים
- ^ אלג'יריה כארץ מדגימה לתהליך הדה-קולוניזציה.
- ^ זאב ז'בוטינסקי, על קיר הברזל (אנחנו והערבים), באתר מכון ז'בוטינסקי, 4 בנובמבר 1923.
- ^ ארנון דגני, Israel is a Settler Colonial State - and that's OK, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2016 (באנגלית).
- ^ Abe Haak, "Israel, Fait Colonial?" Hardly!, באתר הג'רוזלם פוסט, 5 בספטמבר 2015 (באנגלית).
- ^ אלבר ממי, דיוקן הנכבש, ולפני כן - דיוקן הכובש, עמ' 9, באתר כותר, 1985.
- ^ אבי פיקאר, תגובה ציונית הולמת, באתר הארץ, 7 ביוני 2004.
- ^ Ali Jarbawi, Israel’s Colonialism Must End, באתר הניו יורק טיימס, 4 באוגוסט 2014 (באנגלית).
- ^ גדי אלגזי, מטריקס בבילעין, באתר הגדה השמאלית, 9 בדצמבר 2005.
- ^ גדי אלגזי, קולוניאליזם התיישבותי בתוך הקו הירוק, באתר תראבוט, 16 בינואר 2014.
- ^ עודד מודריק, לא קולוניאליזם ולא כיבוש, באתר מידה, 21 בנובמבר 2016.
- ^ Lorenzo Veracini, The Other Shift: Settler Colonialism, Israel, and the Occupation, 2013 (באנגלית).
