קרבן עצים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
לשכות עזרת הנשים. הלשכה העליונה מימין נקראה "לשכת העצים", ובה היו מאכסנים את עצי המערכה

קרבן עצים הוא נדבה של עצים לצורך אש המערכה שעל המזבח. את הקרבן הקריבו באופן קבוע בתשעה ימים בשנה משפחות קבועות, כל יום משפחה אחרת. גם יחיד שרצה להקריב קרבן עצים היה רשאי לעשות זאת.

רקע

כל קרבן שהיה קרב על המזבח החיצון היה צריך להיות מוקטר "על העצים אשר על האש" (ויקרא, א', ח'). עצים אלו היה עליהם לבוא משל ציבור מתרומת הלשכה[1]. לשם כך היו מחזיקים עצים בלשכת העצים, ושם עסקו כהנים בעלי מום בברירת העצים המתולעים, ומאחר "שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח" (מסכת מנחות, דף קא עמוד א) היה קושי להשיג עצים כשרים לאש המערכה[2].

בתקופת שיבת ציון לא מצאו עצים בלשכת העצים, ועמדו כמה משפחות מהעולים הראשונים והביאו עצים משלהם. מאז הפך הדבר למנהג קבוע, ואף תיקנו נביאים שהיו אז "שאפילו לשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבין משלהן" (מסכת תענית, דף כח עמוד א). חז"ל למדו זאת מן הפסוק בספר נחמיה "והגורלות הפלנו על קרבן העצים, הכהנים הלויים והעם, להביא לבית אלקינו לבית אבותינו לעיתים מזומנים שנה בשנה" (פרק י', פסוק ל"ה). מנהג זה המשיך לאורך תקופת בית המקדש השני, ונקבעו לשם כך תשעה ימים בשנה, לכל משפחה יום משלה לצורך הבאת העצים.[3] יום הבאת העצים היה נחשב יום טוב למשפחה ההיא והיו אסורים בו בהספד ובתענית[4][5], היום הקבוע למשפחה נשאר יום טוב אף לאחר החורבן לבני המשפחה ההיא[4].

קרבן העצים

האומר הרי עלי עצים

במסכת מנחות[6] מובאת מחלוקת בין רבי לחכמים במי שאמר הרי עלי עצים. שלפי חכמים זוהי נדבת עצים למערכה, ומביאים ראיה לדבריהם מהפסוק בנחמיה שמדובר על עצי המערכה ונקראו שם "קרבן העצים" ומוכח שגם עצי המערכה נקראו קרבן. ו"רבי אומר עצים קרבן הם טעונין מלח וטעונין הגשה", ולומד מכך רבא שלדברי רבי העצים הם קרבן גמור וצריכים קמיצה[7] ורב פפא הוסיף על כך שכמו שכל קרבן צריך להיות מוקטר על גבי עצים, כך גם קרבן העצים לפי רבי לא די שידליקו בו אש, אלא צריך שהוא יוקטר על אש שכבר יש בו עצים אחרים[6], לדברי רבי שהוא נוטל קמיצה מהעצים ומקטיר כתבו בתוספות[8] שגם השיריים מוקטרים בפני עצמם. אולם בפירוש רבינו גרשום[6] כתב שהשיריים לכהנים[9]. הרמב"ם[10] פסק כדעת חכמים.

זמן עצי כהנים והעם

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יום קרבן עצים

בניגוד לנדבת עצים של יחיד, בתשעת הימים שהביאו המשפחות שנקבעו לאותו יום עצים. השימוש הנעשה בעצים היה לצורך המערכה עצמה, ולא לתוספת עצים בעלמא. לפיכך היו מביאי העצים צריכים למסור את העצים לציבור, כי אין עצי המערכה באים משל יחיד.[11] ובירושלמי מובאת מחלוקת בין רבי אחא שסובר שהאפשרות להביא נדבת עצים לעצי המערכה, הוא רק לפי שיטת רבי יוסי[12] שסובר שמועיל מסירה לציבור בכדי שיקרא בא משל ציבור, אולם לפי דעת חכמים שחייבים לקנות בפועל משל ציבור, ולא סומכים על נתינת מתנה "שמא לא ימסרם יפה יפה", אכן לא היו יכולים להביא את העצים למערכה. אולם ר' יוסי סבר שגם לפי חכמים שסבורים שלא ניתן לצאת קרבן ציבור במסירה לציבור, זהו רק בקרבן עצמו, אבל לא במכשירי קרבן.

איסור הספד ותענית

יום הבאת העצים בין יחיד שהתנדב והביא, ובין המשפחות שהביאו את העצים ביום הקבוע להם "היה להם כמו יו"ט ואסורין בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ודבר זה מנהג" ([5]). בסיבת האיסור כתב המשנה למלך[5] על פי הירושלמי שבכל פעם שאדם מביא קרבן הוא אסור במלאכה באותו יום. אלא שהמשנה למלך כתב בדעת הרמב"ם שאפשר שכאן הבאת הקרבן שאסרה במלאכה, היה הקרבת העולות שהוקרבו כשהביאו את קרבן העצים כפי שמבואר ברמב"ם. במיוחד, שהמשפחות שהביאו את העצים היה עליהם למסור זאת לציבור, אם כן אין זה נחשב שהם הקריבו קרבן. ועל כרחך שזה בגלל העולות שהם הקריבו. לעומת זאת ביחיד נקט המשנה למלך שהוא לא היה צריך למסור לציבור, כי זה לא היה במקום עצי המערכה ורק כתוספת בעלמא, ואז היו העצים יכולים לבוא משל יחיד גם.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כב עמוד א וברמב"ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ח', הלכה ז' מוכח שהוא מעכב
  2. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף קא עמוד א
  3. תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כו עמוד א
  4. 4.0 4.1 תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף יב עמוד א
  5. 5.0 5.1 5.2 משנה תורה לרמב"ם, הלכות כלי המקדש והעובדין בו, פרק ו', הלכה ט'
  6. 6.0 6.1 6.2 מסכת מנחות, דף קו עמוד ב
  7. ברש"י מנחות קו ב, כותב שלדברי רבי הוא מפורר את העצים לפירורים דקים וכך הוא יכול לקמוץ
  8. תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף כ עמוד ב ד"ה לדברי רבי עצים טעונין קמיצה
  9. לא התבאר בדבריו מה הכהנים עושים בזה, והאם יהיה שייך דיני נותר בדבר שאינו ראוי לאכילה
  10. משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד, הלכה א' וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט"ז, הלכה י"ג
  11. משנה למלך כלי המקדש פרק ו' הלכה ט', על פי תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ד', הלכה א'
  12. במשנה בשקלים פרק ד