הספד

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דברי הספד נאמרים על אדם לאחר פטירתו, לרוב בפני קהל. בדרך כלל נאמר ההספד לפני הקבורה, או ביום היארצייט או בעת אזכרה שנערכת לכבד את זכר המנוח, לעיתים מתפרסם ההספד בכתב. במהלך ההספד נהוג להזכיר את מעלותיו וגדלותו של המנוח, חוויות מעשיו הטובים וציוני דרך בחייו של המנוח.

ההספד במקורות

המקור הראשון במקרא הוא המספד אשר עושה אברהם אבינו לשרה אמנו, כמו שכתוב בספר בראשית, פרק כ"ג, פסוק ב':

"וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"

מקור נוסף במקרא הוא המספד אשר נעשה ליעקב אבינו, כמתואר בספר בראשית, פרק נ', פסוקים י'-י"א:

"וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים: וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן"

ההספד נעשה גם בביטוי פיוטי שנקרא קינה (למשל, קינת דוד), לעיתים תוך שימוש בכלֵי נגינה. לצד צורת ההספד הפיוטית קיים ההספד בפרוזה אשר בו מביע המספיד את רגשי צערו על המת ומעלה על נס קווים לדמותו.

מצווה להספיד את המת אף בדרך של המעטת מגרעותיו והגזמה במעלותיו, בבחינת "אחרי מות, קדושים אמור" (בהשאלה משמות שלוש פרשות שבוע העוקבות זו אחר זו בספר ויקרא). חז"ל גם ראו חשיבות להספיד אנשים גדולים ורבי פעלים.

עד כדי כך שנכתב בגמרא:

אמר ר"ש בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא צכל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר (תהלים נו, ט) נודי ספרתה אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך א"ר יהודה אמר רב כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר (יהושע כד, ל) ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש מלמד שרגש עליהן הר להורגן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן קכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנאמר (ישעיהו כז, ח) בסאסאה בשלחה תריבנה

.

לפי ההלכה אין נוהגים להספיד בשבת ולא בחגים, ואף לא בחודש ניסן.

הספדים נודעים באומות העולם

בין ההספדים הידועים בהיסטוריה של העולם נכלל נאומו של היווני פריקלס, שחי במאה החמישית לפנה"ס, אשר נשא הספד מרגש על חללי המלחמה בין ספרטה לאתונה המכונה המלחמה הפלופונזית.

נאום הספד בלתי נשכח שנכנס לקלאסיקה של נאומי ההספד הוא נאומו של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן המוכר כנאום גטיסברג. ביולי 1863, לאחר קרב גטיסברג, שבו כששת אלפים מבני האומה האמריקאית שילמו בחייהם באחד מהקרבות העזים במלחמת האזרחים של ארצות הברית, לינקולן נשא הספד קצר אך מרגש, שיש בו הבעת רגשות של אמן ביטוי, בו הוא מגלה פייסנות וצער גם על המחיר ששילם הצד השני במלחמה. עד היום נחשב ההספד ליצירת מופת ותלמידים בבתי ספר בארצות הברית מחויבים ללומדו בעל-פה.

הספדים נודעים בישראל


  • הספד שהותיר חותם בהיסטוריה של מדינת ישראל נישא בידי משה דיין ב-1956 על קברו של רועי רוטברג בנחל עוז, נחלאי בן 21 שנרצח ב-29 באפריל 1956 בידי ערבים שהסתננו ממצרים. לאחר שרצחוהו התעללו בגופתו, ורק בתיווך האו"ם הסכימו להחזיר את הגופה. דיין, שהיה הרמטכ"ל באותה עת, והיה מוכר בציבור כאדם קר, התגלה במעמד זה כבעל כושר ביטוי נוקב ופיוטי כאחד, כפי שמתגלה בחלק מהדברים שאמר במעמד קבורתו של רוטברג:

אל נא נטיח היום האשמות על רוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? .... רועי רוטברג, הנער הבלונדיני הצנום, אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו; רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0