קרב מרג' עיון (1179)
קרב מרג' עיון הוא הקרב העיקרי במערכה - סדרת קרבות, התנגשויות ומצורים בין צבא ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי, מלך ירושלים והצבא האיובי - מוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין בשנת 1179. המערכה השתוללה באינטנסיביות במשך ארבעה חודשים רצופים, מאפריל עד לאוגוסט 1179, ובעצימות נמוכה במשך שנה - עד אפריל 1180 עד לחתימת הסכם שביתת נשק. המערכה נערכה על פני שטח נרחב בארץ ישראל, שכלל את אזור הגליל העליון, הגליל התחתון, הגולן ודרום לבנון.
בסיכומו של דבר, הצבא הצלבני יצא מהעימות וידו על התחתונה, בכל אחד מהעימותים הצבאיים הצליחו המוסלמים לגבור על הצלבנים אך לא הצליחו להגיע להכרעה.
רקע
ערך מורחב – קרב גזר
ביום 25 בנובמבר 1177 ניצחו הצלבנים את הצבא האיובי בקרב גזר. הקרב - שיא של סדרת התנגשויות בין הצלבנים, שכוחם הולך ויורד לבין הצבאות של צלאח א-דין שמצליח לאחד את סוריה ומצרים תחת שלטונו נסתיים בניצחון צלבני מוחלט אך ללא הכרעה.
איחוד העולם המוסלמי, המהווה את האירוע הגאו-פוליטי הראשון במעלה של המאה ה-12 באזור הסהר הפורה הביא בסיכומו של דבר ליצירת אימפריה איובית ממצרים למדבריות ערב עד לתימן. אחד הרעיונות המרכזיים שאיפשרו איחוד והתפשטות זו היה רעיון הג'יהד שהופנה בעיקר כנגד ממלכת ירושלים - רעיון שנוסה לראשונה בהצלחה על ידי עמאד א-דין זֶנגִי, המוכר יותר בשם זֶנגִי מצביא סלג'וקי ואביו של נור א-דין. משהושרש רעיון הגיהד הוכוון הפוטנציאל האנושי הכלכלי והצבאי של האימפריה האיובית למימוש הרעיון על מנת להשמיד את הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.
הקמת מבצר שסטלה
- ערך מורחב – מצד עתרת
הצלבנים, מתוך הבנה כי הניצחון לא יביא להקלה בלחץ המוסלמי חתמו על הסכם שביתת נשק עם צלאח א-דין ופנו לנצל את ההפוגה לביצור נקודות מפתח בממלכה. ירושלים זכתה לטיפול יסודי בביצוריה שהוזנחו במהלך השנים וחלקם עמדו על סף התפוררות. מאמץ נוסף הוקדש לצפון ארץ ישראל שהתגבשות השליטה האיובית בסוריה יצרה איום מיידי וברור על ממלכת ירושלים מכוון דמשק. מבצר מבצר שטונף (הונין) ששימש כתחליף למבצר הבניאס ומבצר תבנין חלשו על הדרך המובילה מדמשק לבניאס ומשם לאזור סולם צור. הטמפלרים, בעלי מבצר צפת הציעו לבנות מבצר על מעברות הירדן בנקודה החולשת על גשר בנות יעקב כחמישה עשר קילומטרים צפונית לכנרת וכעשרה קילומטרים מזרחית לראש פינה, על כביש 91, בגובה של כשבעים מטר מעל פני הים. המעבר הוא חלק מ"דרך הים" אשר הובילה ממצרים לסוריה. הצלבנים נתנו למקום את השם הלטיני Vadum Jacob (ואדום יעקב - "מעבר יעקב"). מתוך סברה שזהו המקום בו חצה יעקב את הירדן בדרכו למפגש עם אחיו עשו. גם המסורת המוסלמית מקשרת בין מקום זה לבין חייו של יעקב, אם כי לחלק אחר מהם. שמו ערבי של המקום מחדת אל אחזן ("מעבר הצער") נגזר מהאמונה כי במקום זה נודע ליעקב על מכירת בנו האהוב יוסף.
בחודש אוקטובר 1178 החלה בניית המבצר שזכה לשם שסטלה (המבצר הקטן), מלאכה שמעולם לא הושלמה סופית, מאחר שבאוגוסט 1179 עלה צבא מוסלמי על המבצר וכבש אותו. באופן סכימתי, מבצר שסטלה דומה בצורתו לשלב הראשון של מבצר קרק דה שבלייה, וככל הנראה שניהם נבנו בסמיכות זמנים על ידי מסדר הטמפלרים על פי תוכנית דומה. צורתו של המבצר מלבנית ומידותיו 140 על 65 מטרים. בכל אחת מפינות החומה הוקם מגדל רבוע, כאשר רק המגדל בדרום מערבי בולט אל מחוץ לחומות. קרק דה שבלייה של המאה ה-12 נבנה עם גלריות מקמרונות חבית לאורך חומותיו, וסביר להניח כי קמרונות דומים תוכננו להיבנות בשסטלה, וסימנים של התחלת בנייתם אכן נחשפו. קמרונות אלו היו מחזקים באופן משמעותי את חומות המבצר ואת שטח האכסון והמגורים לשירות חיל המצב. בפאות הדרומית, המערבית והצפונית אף נכרה חפיר עמוק, המקשה על הגישה אל החומה. בצדו המזרחי של המצד לא היה צורך בחפיר, וזאת בשל הסמיכות לנהר הירדן. המבצר נבנה מאבני בזלת לא מסותתות, ועליהן חיפוי של אבן גיר גדולות ומסותתות שעל פי ההיסטוריונים הצלבניים עלות הסיתות בלבד הייתה 80,000 דינרי זהב. העבודות נערכו תחת אבטחה כבדה שהעניק צבא המלך לבנאים. בלדווין הרביעי עצמו הגיע למקום באוקטובר 1178 ופיקח אישית על עבודות הבנייה ובמקביל פעל להבטיח את הדרכים אל המבצר שהיו תחת שליטת כנופיות שודדים מוסלמיות.
עימותים ראשונים
ההתנגשות הראשונה אירעה ביום 21 במרץ 1178 כאשר הצלבנים הצליחו לתפוס את אחת מהכנופיות במארב שהונח בסביבות פקיעין. במקביל פעילות הצבא הצלבני הביאה ליציאת גדוד מוסלמי מדמשק בפיקודו של פֵרֻח'-שַאהְ אחיינו של צלאח א-דין והגוף העיקרי של הצבא האיובי חנה בסמוך לעיירה אל כיסווה שברמת הגולן.
קרב יער הבניאס
ביום 10 באפריל, ככל הנראה תוך הסתמכות על מידע מוקדם יצאה יחידת פשיטה צלבנית בראשות המלך בלדווין הרביעי וקונטאבל הממלכה אונפרואה השני, רוזן טורון אל עומק השטח המוסלמי מתוך כוונה להפתיע קבוצות של נוודים - בדואים וטורקמנים שניצלו את שפע הצמחייה של אגן הזרימה של נחל החרמון באזור הבניאס. בהתנגשות הופתעו דווקא הצלבנים שלא היו מוכנים כלל להתנגדות ולטופוגרפיה הסלעית הקשה של האזור שהקשתה על תמרון סוסי הפרשים. מנגד הפעילו הטורקמנים את הקשתים הקלים ביעילות קטלנית שהרגה בסוסים הצלבניים חסרי המיגון וזרעה תוהו בשורות הצלבנים. בשלב זה של הקרב הופיעו גדודים מוסלמים מכוח החלוץ והשלימו את תבוסתם המוחלטת של הצלבנים. המלך בלדווין הרביעי ניצל את הקונטאבל שהמוסלמים ראו בו דמות מעוררת יראה אך נפצע קשה פונה משדה הקרב ומת מפצעיו במבצר הונין. שרידי הצבא הצלבני בפיקודו של בלדווין שניצל בעור שיניו נסוגו לירושלים מותירים מאחור את הטמפלרים להשלים את מלאכת בניית מבצר שסטלה. הניצחון המוסלמי הביא לפתיחת מערכה של צלאח א-דין כנגד ממלכת ירושלים שנמשכה 4 חודשים במהלכם נמצאו הצבאות היריבים כל הזמן בזירת הקרבות - שטחים בשליטת ממלכת ירושלים שהוחרבו והטילו עומס כלכלי על הצלבנים.
תחילת המערכה
המטה המוסלמי נקבע בתל אל-קאדי, במקום היה שפע מים והוא שכן קרוב לנתיבי אספקה מוסלמים שמקורם בדמשק ואיים על אזור הגליל העליון. פעולתו הראשונה של הצבא המוסלמי הייתה התקפה על מבצר הונין ביום 25 במאי שנהדפה בקלות יחסית. ב-27 במאי הותקף מבצר שסטלה שביצוריו טרם הושלמו. חיל המצב התנגד בעוז ואחד האבירים, רנייה דה מרון שמו, אף הצליח לפלח בירית חץ את ליבו של אחד משרי הצבא המוסלמים, והצבא הצלבני נטש את המצור. החוקר הישראלי דוקטור רוני אלנבלום מציין בספרו "מבצרי הצלבנים וההיסטוריה המודרנית" כי טווח ההתקפות ומשכן נקבע על פי חששו של צלאח א-דין מצבא ממלכת ירושלים שיכול היה להגיע לשדה הקרב תוך שבוע.[1] כישלון ההתקפות על המבצרים הצלבניים הביא את צלאח א-דין להקים את מפקדתו הקדמית דרומה מתל דן, ככל הנראה בסמוך לנחל סער[2] וממקום זה יצאו גדודים מוסלמים לפשיטות על הגליל ומערבה לכוון צור וביירות וחוזרים לבסיסם במהירות כשהם עמוסי שלל וביזה תוך שהם משמידים את כל יבולי שנת 1179 בכל החלק הצפוני של ממלכת ירושלים. לאור המצב הקשה לא יכלו הצלבנים לשבת בחיבוק ידיים. מירושלים יצאו המלך בלדווין הרביעי עם עוצר הממלכה רמון השלישי מטריפולי ואיתם הצלב האמיתי ואליהם הצטרפו אבירי מסדר אבירי היכל שלמה (טמפלרים) בראשות ראש המסדר הגראנד מאסטר אד דה סנט אמאן וצעדו מטבריה לצפת ותבנין משם יכלו הצלבנים להמתין לשעת כושר ולקבל ידיעות מדויקות על תנועת הצבא המוסלמי.
קרב מרג' עיון
| תאריכי הסכסוך | 10 ביוני 1179 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב גזר | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב מעברות יעקב | |||||||||||||||||
| מקום | מרג' עיון, לבנון. | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוסלמי. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
ביום 10 ביוני 1179 החליטו הצלבנים לצאת למתקפה ולהיכנס לשטח שבין תל דן לבין שטח ההתכנסות של הצבא המוסלמי. ממרום מושבם יצא הצבא הצלבני לעמק המוביל למבואות הדרומיים של מרג' עיון. כבר בשלב זה נזרעו זרעי המפלה העתידית משנותרו גדודי חיל הרגלים מאחור בעוד הפרשים הצלבניים דוהרים קדימה. ההתנגשות הראשונה לא העידה על הבאות והפרשים הצלבניים הכו בעוצמה בגדודים שבפיקודו של פראח שאה והניחו כי הקרב הסתיים בניצחון. חיל הרגלים נעצר לאחר ירידתו לעמק ונכנס לעימות עם הגוף העיקרי של הצבא מוסלמי שהגיע לשדה הקרב התקיף את החיילים חסרי ההגנה והניצולים ברחו משדה הקרב תוך שהם יוצרים בלבול בשורות חיל הפרשים. התקפה צלבנית ראשונה של הטמפלרים נהדפה והתקפת נגד מוסלמית שברה את שורות הצבא הצלבני וגרמה לנסיגה מבוהלת. חלק מהצלבנים ובהם המלך וריימונד מטריפולי הצליחו למצוא מקלט במבצר הבופור במרחק של כ 5 מייל משדה הקרב. כל שאר החיילים הצלבניים שנלכדו בין נהר הליטאני לצבא המוסלמי נהרגו או נשבו על ידי הצבא המוסלמי.[3]
גדוד צלבני שיצא מצידון בפיקוד ריינו מצידון נתקל בפרשים הבורחים משדה הקרב ושב על עקבותיו מבלי להשתתף בקרב.
הצבא המוסלמי לא הרגיש בטוח מספיק לתקוף את המבצרים הצלבניים העיקריים והסתפק בהשמדה שיטתית של יבולים עד למבואות צור צידון וביירות. הצלבנים יזמו עימותים קטנים על ידי גדודים שיצאו מטריפולי ואנטיוכיה ותקפו את חומס וחמאת שבסוריה אך לא הצליחו להביא לשינוי המומנטום המוסלמי או להפסקת פעולות ההרס.
ומספר ויליאם מצור[4]
”הרוזן של טריפולי עבר עם אנשיו לערקא, בצפותו שמא תינתן לו הזדמנות להילחם באויבים בלי שתישקף לו סכנה קשה. האבירים הטמפלרים שחיו בשטח זה , גם הם הסתגרו בתוך מבצריהם וציפו בכל שעה להינתן במצור על ידי צאלח א-דין ולא העזו לצאת כנגד הפולשים. האחים ההוספיטלרים עברו מתוך פחד לתוך מבצרם ששמו קרק דה שבליה, הם סברו שמספיק אם במבוכה הזאת יצליחו לשמור על מבצר זה מהתקפת אויבים. וכך יכול היה צאלח א-דין לצעוד דרך המישורים ובייחוד דרך שטחים מעובדים ומאחר ואיש לא עמד כנגדו, עבר באין מפריע ממקום למקום, מצית את היבולים שכבר נאספו לגורן, אלה שעדיין נמצאו בשדות ואף את התבואה בקמה”
בין השבויים הצלבניים היה גם מגרנד מאסטר של המסדר הטמפלרי אד דה סנט אמאן שההיסטוריונים הצלבניים מאשימים אותו באחריות לתבוסה בטענה כי הסתערותו הפזיזה על הצבא המוסלמי הביאה לשבירת שורות הצבא הצלבני. כמו כו נישבו בלדווין מאיבלין והוגו מטבריה, נסיך הגליל. הוגו שוחרר מיידית בתשלום כופר על ידי אימו, אשתו של ריימונד מטריפולי. בלדווין מאיבלין שוחרר לאחר משא ומתן בעבור אלף שבויים מוסלמיים. המוסלמים הציעו כי ראש המסדר הטמפלרי יוחלף בעבור שבוי מוסלמי רם מעלה אך הוא סירב להצעה מאחר שטען כי אין בנמצא מוסלמי שווה ערך אליו, הוא מת בכלא המוסלמי בדמשק בשנת 1180.
כיבוש מבצר שסטלה (קרב מעבורות יעקב)
| תאריכי הסכסוך | 25 באוגוסט 1179 – 30 באוגוסט 1179 (6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב מרג' עיון | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב קרני חיטין | |||||||||||||||||
| מקום | גשר בנות יעקב. | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון מוסלמי. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
משהוסר החשש של התערבות צבא ממלכת ירושלים החליט צלאח א-דין לקטוף את פירות ניצחונו במרג' עיון ולכבוש את מבצר שסטלה. ביום 25 באוגוסט הופיע צבא מוסלמי מול חומות מבצר שסטלה בעוד גדודים מוסלמיים פושטים על הגליל על מנת למנוע הגעת תגבורות לחיל המצב. עוקץ ההתקפה המוסלמית הופנה לצפת הטמפלרית שהדרכים אליה נחסמו ומטעים שבסביבתה נעקרו. מבצר שסטלה עצמו היה עדיין בתהליכי בנייה ולאחר ההתקפה הראשונה על ביצוריו שנערכה באפריל הושלמו בחופזה טבעת הביצורים החיצונית, חפיר ומגדל בודד. במבצר היו בעת ההתקפה חיל מצב של כ 80 אבירים טמפלרים מספר מאות אנשי מקצוע - בנאים, סתתים ומספר לא ידוע של שבויים מוסלמיים ששימשו כעובדי כפייה.
כבר בשלב זה הוברר כי הצלבנים לא ייתנו לצבא המוסלמי לפעול בחופש פעולה מוחלט, צבא הממלכה הוזעק ממבצרי ממלכת ירושלים על ידי בלדווין הרביעי שישב בטבריה וזכה לתגבורת משמעותית עם נחיתתו של הנרי רוזן שאמפניה (אביו של אנרי הראשון, מלך ירושלים) בלווית אצילים צרפתיים וצבא משמעותי.
בעת ההתקפה המוסלמית היה המבצר בעיצומה של מלאכת הבנייה, החומות הושלמו רק בחלקן ובקמרונות היו עדיין פיגומים. חפירות שנערכו באתר על ידי משלחת חוקרים מאוניברסיטת חיפה חשפו קירות זמניים וכלי ברזל נמצאו מושלכים לכל עבר, וערמות של מלט וסיד נותרו באזורי העבודה. בסמוך לחומות ומשני צדדיהן נתגלו מסילות ששימשו עגלות שוורים. עגלות אלו הובילו את חומרי הבניין ואבנים מהמחצבה שפעלה בסמוך וממערב למבצר. אבוסים עשויים אבן הונחו ונתגלו בסמוך לחומות. בקרבת השערים נמצאו כלי עבודה, ובהם גרזנים ואיזמלים ששימשו לעיבוד האבן, וכלי חפירה ובהם אתים ומריות (שפכטל) לעיבוד הגבס והמלט. באחד השערים נמצאה ערימת סיד ובה כלי ברזל ובסמוך מאות ראשי חץ - ראיה לפתאומיות ההתקפה האיובית. כן נחשפו יסודות המבצר, ובהם 3 סוגים שונים של ביסוס. בדרום המצודה נחפרה תעלה עמוקה אל תוך שכבות הסלע של התל, במזרח נבנתה החומה הצלבנית על גבי חומה עתיקה - ככל הנראה הלניסטית, בצד צפון נבנתה החומה על יסודות חלשים של מבנה בזלת בעומק של חצי מטר, הבנייה החפוזה נבעה, ככל הנראה, מהאיום של הצבא המוסלמי בפיקודו של צלאח א-דין שהתקרב למבצר. [5] מתוך רצון שלא להתמודד עם הצבא הצלבני החליט צלאח א-דין להסתער על המבצר ובהסתערות זו נכבש קו ההגנה הראשון של המצודה. בשלב זה החליטו המוסלמים על תקיפת המגדל על ידי כריית מנהרה תחתיו, הניסיון הראשון למוטט את המגדל כשל ורק ביום 30 באוגוסט, חמישה ימים לאחר תחילת המצור הצליחו המוסלמים למוטט את תקרת המנהרה ואת המגדל שעליה.
מרבית הצלבנים נהרגו תוך כדי קרבות השאר נהרגו בדרכם לכלא בדמשק. הצבא המוסלמי לא הסתפק בכיבוש המבצר ונשאר במקום על מנת לפרק את הביצורים לחלוטין, זמן קצר לאחר מכן נעזב המבצר הכבוש על ידי המוסלמים, ככל הנראה בגלל מגפה שפרצה בקרבם כתוצאה מזיהום מי השתייה על ידי גופות החללים של נקברו.
הידיעה על נפילת המבצר הגיע לאוזני הצלבנים במקום התכנסותם בטבריה והוציא את הרוח ממפרשיהם, הם לא העזו לצאת ולהתמודד עם הצבא המוסלמי שחידש את ההתקפות על האזור הכפרי של ממלכת ירושלים. ההיסטוריון המוסלמי אבו שאמה מצטט מתוך דבריו של הקאדי אל-אפדל[4]
”ובקרוב לא היה עוד מקום משכן בטוח לפרנקים כי אם מבצרים וערים ולב תושביהם היה כבול באזיקי הפחד”
חומות מבצר עתרת.
תוכנית סכימתית של מבצר עתרת.
קמרונות במבצר עתרת.
מבצר עתרת, מבט ממעוף ציפור.
התקפה על עכו
ביום 14 באוקטובר התקיף צי מצרי את נמל עכו, התקפה זו מכוון לא צפוי הפתיעה לחלוטין את הצלבנים. הצי המצרי כבש את הנמל ושרף אוניות ומחסנים עמוסי סחורה אך לא ניסה להיכנס אל תוך העיר. במשך יומיים עגנו האוניות המצריות במפרץ חיפה מול נמל עכו מבלי שלצלבנים תהייה יכולת להלחם בהן מאחר שלממלכת ירושלים לא היה צי עצמאי והייתה תלויה להגנת חופיה ונתיבי הסחר בציים של ערי איטליה.
לאחר הקרב
המערכה של שנת 1179 לא נסתיימה בהכרעה, למרות המפלות הצלבניות לא הצליחו המוסלמים ליצור מומנטום שיכריע את הכף. שנת 1180 לא הצביע על כל שינוי במצב, צבא מוסלמי עמד על הגבולות הצפוניים של ממלכת ירושלים ופשיטות שוד נערכו מפעם לפעם לעומק השטח הצלבני. שנות בצורת קשות בסוריה הכבידו על צלאח א-דין ולבסוף הביא הגיוס הארוך להתמרמרות בקרב מפקדי הצבא המוסלמי. במשא ומתן שהתנהל ביוזמת המלך הצלבני באביב 1180 הסכימו הצדדים על שביתת נשק לשנתיים. במהלך שנות שביתת הנשק ניצלו המוסלמים את הזמן לאיחוד כוחותיהם והתעצמות צבאותיהם, הצלבנים לעומת זאת לא הצליחו לנצל את פסק הזמן בקרבות להכנות לקראת המשך העימות ושקעו במחלוקות פנימיות שהחלישו את כוחם.
ומסכם פרופסור יהושע פראוור[6]
”היה זה ניסיון חדש לצלבנים ולמוסלמים כאחד. כוח ההעזה וכוח העמידה אף בתנאים קשים היונקים מבטחון עצמי מופלג ומרוח איתנה פינו מקומם להסתגרות במקום מבטחים והסתפקות בכך שאין האויב מסוגל לכבוש את מבצרי הענק, משענתם העיקרית של הצלבנים בארץ.”
ראו גם
לקריאה נוספת
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963, מהדורה שלישית מורחבת ומתוקנת, 1973, הדפסה שישית, 2005; הספר זכה בפרס ישראל בתרגומו לצרפתית בפרס האקדמיה הצרפתית.
- Adrian J. Boas Archaeology of the Military Orders. Taylor & Francis, Inc. 2006
- Ronnie Ellenblum. Crusader Castles and Modern Histories. Cambridge University Press 2007
הערות שוליים
- ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories . Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 270
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, הדפסה שישית 2005, עמוד 452
- ^ Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 vol 1 page 420
- ^ 4.0 4.1 מצוטט על ידי יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, הדפסה שישית 2005, עמוד 456
- ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 115
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך א, מוסד ביאליק, הדפסה שישית 2005, עמוד 456
