רבי אחא שר הבירה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי אחא שר הבירה היה אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי והיה תלמידו של רבי אמי[1]. ייתכן כי היה תנא נוסף בשם זה בדור הרביעי לתנאים, בזמן שהסנהדרין היתה באושא[2].

מקור השם

הכינוי "שר הבירה" נמצא לראשונה בספר נחמיה (ז, ב-ג): "וָאֲצַוֶּה אֶת חֲנָנִי אָחִי וְאֶת חֲנַנְיָה שַׂר הַבִּירָה עַל יְרוּשָׁלִָם... וָאֹמַר לָהֶם לֹא יִפָּתְחוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם עַד חֹם הַשֶּׁמֶשׁ וְעַד הֵם עֹמְדִים יָגִיפוּ הַדְּלָתוֹת וֶאֱחֹזוּ", כלומר שר הבירה הופקד לשמור על שערי ירושלים. יש המשערים כי המשפחה שהחזיקה את בתפקיד המשיכה לשאת את הכינוי, אף לאחר שהתפקיד הסתיים או פסק, והחכמים שמכונים "שר הבירה" הם מבניה[3].

מן הראוי לציין שבתלמוד בבלי יומא ב' א' יש אומרים שהיה מקום בהר הבית שנקרא בירה ויש אומרים שכל המקדש נקרא בירה על פי האמור בדברי הימים א' כ"ט י"ט הבירה אשר הכינותי.

במדרש מוזכר שהאמורא רבי יונתן בן אלעזר כונה שר הבירה.[4].

רבי אחא התנא

בסדר יוחסין[5] כתב שרבי אחא שר הבירה הוזכר גם בתוספתא, דבר ממנו ניתן להבין כי היה גם תנא בשם זה[6]. אף הרשב"ם[2] כתב שפעילותו של רבי אחא באושא היה בזמנם של הסנהדרין, כלומר בתקופת התנאים.

הרב היימן העיר שאין לפנינו תוספתא כזו, וכן הוכיח שהיו חכמים באושא גם בתקופת רבי אחא האמורא[7].

איזכוריו בתלמוד

  • שטח שאלה לפני חכמי אושא האם חתן ששתה מוחל על הדורון ששיגר לכלה?[8]
  • שטח שאלה לפני חכמי אושא האם אישה שאמרה על עצמה שהיא מקודשת, ולאחר מכן נתנה אמתלא לדבריה - שאמרה כן מפני שאנשים שאינם מהגונים חפצו לנושאה, נאמנת?[9]

רבי אחא האמורא

פסקיו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מה עמוד א.
  2. ^ 2.0 2.1 רשב"ם, מסכת בבא בתרא, דף קמו עמוד א, ד"ה באושא.
  3. ^ אורנשטיין אנציקלופדיה לתארי כבוד בישראל עמ' 2388, תל-אביב תשכ"ד.
  4. ^ בראשית רבה פרשה צה סימן ג.
  5. ^ תנאים ואמוראים אות י'
  6. ^ ראו גם אצל רבי יחיאל הלפרין, ‏סדר הדורות - ב, באתר אוצר החכמה בערכו שציין לתוספתא זאת במסכת בבא בתרא פרק ב'.
  7. ^ הרב אהרן הימן, "רבי אחא שר הבירה", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קמו עמוד א.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כב עמוד א.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף כב עמוד ב.