ריחא לאו מילתא
| משנה | משנה, מסכת תרומות, פרק י', משניות ג'–ד' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ו עמוד ב' ומסכת עבודה זרה, דף ס"ו עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ל"ג |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ק"ח ויורה דעה, סימן צ"ז, סעיף ג' |
ריחא לאו מילתא (מילולית: "ריח אינו דבר") או ריחא מילתא הוא מושג בהלכה כלפי ריח של דבר שאסור באכילה, שנחלקו בו אמוראים האם הוא נחשב כשווה לדבר עצמו, וכשדבק במאכלים אחרים אוסר אותם ("ריחא מילתא"), או שלא ("ריחא לאו מילתא"). להלכה נפסק בשולחן ערוך ש"ריחא" אסור לכתחילה אבל בדיעבד אינו אוסר.
מקורות
- בשר נבילה שנצלה עם בשר כשרה: בתלמוד במסכת פסחים[1] מבואר שאם דבר איסור התערבב במאכל כשר רותח, אף על פי שחתיכת האיסור הוצאה בשלמותה מהתערובת, המאכל אסור אם נותר בו טעם מורגש, כי טעם כעיקר. ונחלקו אמוראים בבשר כשר שנצלה באותו תנור יחד עם בשר נבילה: לדעת רב הבשר הכשר נאסר כי נחשב שנבלע בו דבר ממשי כמו טעם ("ריחא מילתא היא"), אך לדעת לוי הבשר הכשר נשאר מותר כי נבלע בו "ריח" בלבד ("ריחא לאו מילתא היא").
- פרווה שנאפה עם בשר, האם מותר לאוכלו עם חלב: בהמשך הגמרא שם מובא שרב כהנא אסר לאכול עם חלב, פת שנאפתה עם בשר. בדומה לזה אסר רבא מפרזיקא לגבי דגים, ולכאורה הלכות אלו הם רק כשיטת רב, שריחא מילתא, ובפשטות הלכה כאמוראים אלו שהיו מאוחרים יותר.
- "בת תיהא": בסוגיה אחרת[2] נשאלת השאלה האם מותר להריח יין של גויים. אביי סובר שאסור שכן "ריחא מילתא", רבא סובר שמותר שכן "ריחא לאו מילתא", ומוכיח זאת מדברי המשנה (תרומות י) שתנור שהוסק בצמח תבלין שניתן כתרומה, מותר לאכול את הפת שנאפתה בו, אפילו שהריח נכנס בה. אביי עונה ששם הדבר האסור נשרף טרם שריחו נכנס בפת, וזהו מקרה שונה מהרחת היין.
דעות הראשונים
הראשונים נחלקו ביישוב הסוגיות ובפסיקת ההלכה.
לגבי הרחת יין וצליית בשר: שיטת רש"י והרי"ף שהלכה כרבא שמותר להריח יין של גויים, ובהתאם לכך פסקו גם שהלכה כלוי ש"ריחא לאו מילתא היא"[3]. אולם שיטת תוספות שמחלוקת אביי ורבא בהרחת יין אינה דומה למחלוקת רב ולוי בצליית בשר[4], ושיטת הרא"ש שהלכה כרבא שמותר להריח יין, אך בצלייה הלכה כרב ש"ריחא מילתא", כיון שהריח שיש בצלייה באותו תנור הוא חזק וממשי יותר מאשר הרחת יין.
לגבי פרווה שנאפה עם בשר: בגמרא הובא רק שרב כהנא ורבא מפרזיקא אסרו, ולא הובא מי שהתיר. הרי"ף פסק כך אך מסביר שזה אסור גם לדעת לוי כיון שזה מוגדר כ"לכתחילה", כי הרי יכול לאכול את הפרווה ללא חלב. אך הרמב"ן והר"ן סוברים שלדעת לוי שריחא לאו מילתא, גם במקרה זה שאפה פרוה עם בשר, מותר לאכלו עם חלב, וכך פסקו.
לגבי פרווה שנאפה, וצליית בשר: דעת רבינו תם ועוד שהלכה כרב וכרב כהנא שריחא מילתא ואוסר. אך הר"ן שהלכה כלוי שריחא מותר, אלא שלגבי איסור בשר וחלב במקרה של פרוה שנאפה עם בשר זה שונה ואסור, כי החמירו באיסורי בשר בחלב. אולם הרי"ף פסק שהלכה כלוי, אלא שגם ללוי ריחא אסור לכתחילה ורק בדיעבד מותר, ולכן במקרה של פרוה שנאפה עם בשר אסור, כיון שזה מוגדר כ"לכתחילה" משום שאפשר לאוכלו בלי החלב[5].
הלכה
בשולחן ערוך[6] נפסקה הלכה כשיטת הרי"ף, שלכתחילה ריחא מילתא היא אבל בדיעבד מותר, ולכן בשר כשרה ובשר נבילה שנצלו בתנור יחד, בדיעבד מותר לאכול את הבשר הכשר. וגם לגבי פרוה שנאפה עם בשר, פסק בשולחן ערוך[7] כשיטת הרי"ף, שאסור לאכול את הפרוה עם חלב, משום שזה כמו "לכתחילה" כי הרי יכול לאוכלו ללא חלב. וכן לגבי הרחת יין פסק להתיר[8].
ושיטת הרמ"א גם כן שריחא אסור לכתחילה ומותר בדיעבד, אבל לגבי פרוה כגון פת שנאפתה עם בשר הרמ"א מתיר לאכול את הפת עם חלב אם אין לו פת אחרת[7].
פרטי הדין
בדיני "ריחא" נאמרו כמה פרטי דינים:
- זיעה: כל הדין של "ריחא לאו מילתא" הוא דווקא כשלא היתה "זיעה" בתנור. אך אם בתנור היו הרבה אדים, התנור נחשב כמו סיר גדול, וההיתר והאיסור שבתוכו נחשבים כאילו התבשלו יחד בסיר אחד ונאסרו אף בדיעבד.
- בתנור סתום לגמרי: שיטת הרמ"א שאם התנור סתום לגמרי ריחא אוסר גם בדיעבד, אלא אם יש הפסד מרובה. ואם היתר ואיסור נצלו יחד במקום קטן מאוד, כמו תחת מחבת אחת, דינם כאילו התבשלו יחד ואסור גם בהפסד מרובה.
- כששניהם כחושים: "ריחא" אסור לכתחילה רק במקרה שאחד מהדברים הנצלים הוא שומני, אבל במקרה ששניהם כחושים ההיתר לא נאסר גם לדעת רב, ומשום כך הדבר מותר להלכה אף לכתחילה.
- כשאחד מכוסה: תוספות מתיר בשר כשר ונבילה שנצלו בתנור יחד, במקרה שהאיסור היה מכוסה, כגון שהבשר הנבילה היה עטוף היטב בבצק.
- בתוך קדירות: בשר כשר ובשר נבילה שנצלו בתנור אחד כשהיו כל אחד בתוך סיר נפרד, גם אם פי הסיר פתוח למעלה, לא נאסר מדין ריחא[9].
- איסורי הנאה: הכלל "ריחא לאו מילתא" מתייחס לאיסורי אכילה, אבל אם ריח של איסורי הנאה הותיר את רישומו, יש איסור בהרחתו, משום שיש הנאה בריח[10].
- חריף: המרדכי פוסק שבמקרה שההיתר הוא דבר חריף הוא נאסר מהאיסור גם בדיעבד, אם לא שהאיסור היה מכוסה. הרמ"א אסר גם במקרה שהאיסור היה דבר חריף וההיתר לא, ופרי חדש חולק ומתיר (ופרי מגדים מתחבט ולא מקל למעשה[11]).
- ביטול ברוב: כשריחא אוסר בדיעבד, אם יש בהיתר שישים כנגד האיסור הרי זה מותר, אך יש מחלקות האם במקרה שההיתר הוא כמה חתיכות האם כולם מצטרפות לשישים כמו בבישול בסיר אחד של היתר ואיסור. להלכה הרמ"א מקל רק בהפסד מרובה[12].
- איסור האוסר במשהו: במקרה של "איסורי משהו", כלומר, איסור שאינו בטל ברוב כגון עבודה זרה או חמץ שהתערב בפסח, יש מחלוקת האם "ריחא" מותר בדיעבד ככל האיסורים או שזה חמור יותר (המחלוקת היא האם לדעה ש"ריחא לאו מילתא" זה משום שהאיסור בטל במיעוטו, או שזה נחשב שכלל אין איסור). להלכה הרמ"א מקל ורק בתנור קטן שלא היה פתוח מחמיר שלא במקום הפסד.
- פת על גבי יין: במקרה של פת שמונחת על חבית יין פתוחה, נחלקו תנאים בדבר, להלכה נפסק כדעת רבי יוסי שרק פת שעורים אסור אך פת חיטים מותר, ונפסק כריש לקיש שזה דוקא כשהפת חמה או כשהחבית פתוחה, אך אם הפת חמה וגם החבית פתוחה (והפת כנגד פתח החבית. רמ"א) גם פת חיטים אסור, ואם הפת צוננת והחבית סגורה גם פת שעורים מותר [13].
הערות שוליים
- ^ מסכת פסחים, דף ע"ו עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ס"ו, עמוד ב'
- ^ הר"ן כתב שהרי"ף פסק כלוי רק בדיעבד, אך לכתחילה אסר. ראה בקטע הבא.
- ^ צליה קל יותר כי הריח קלוש יותר מאשר הרחת יין שהריח בעין ממש, מאידך יין קל יותר כי הריח חזק כל כך עד שהוא מזיק לאדם וזה גורם שהוא יהיה פחות איסור
- ^ אפשרות נוספת: בפרוה שנאפה עם בשר אסור כי זה מוגדר כדבר שיש לו מתירין.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף א'
- ^ 7.0 7.1 שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ז, סעיף ג'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף ה'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף ב'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף ז' ביאור הגר"א שם לז.
- ^ פרי מגדים יורה דעה משבצות זהב סימן קח ס"ק ה: "אבל באיסור חריף והפסד מרובה וצורך גדול צ"ע, והמצדד בזה אין גוערין בו ומכל מקום צ"ע".
- ^ יו"ד קח ש"ך ס"ק יג.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף ד'
