טעם כעיקר

טעם כעיקר
(מקורות עיקריים)
משנה	מסכת חולין, פרק ח', משנה ג'
תלמוד בבלי	מסכת חולין, דף ק"ח מסכת עבודה זרה, דף ס"ז מסכת פסחים, דף מ"ד
תלמוד ירושלמי	מסכת נזיר, פרק ו', הלכה א'
משנה תורה	ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו
שולחן ערוך	יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף ב'

טעם כעיקר (בר"ת טע"כ או טכ"ע) הוא כלל הלכתי מהלכות איסור והיתר לפיו כאשר מאכל שאסור באכילה נתן טעם במאכל המותר באכילה, המאכל אסור באכילה מחמת טעם האיסור, על אף שאין בתוכו את גוף המאכל האסור.

בתלמוד נחלקו תנאים נחלקו האם תוקף האיסור הוא מהתורה או מדרבנן.

מקור האיסור

במספר מקומות בתלמוד ביררו מהו מקור איסור 'טעם כעיקר':

איסור יין לנזיר - במסכת פסחים^[1] למדו חכמים מהפסוק ”וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה” (ספר במדבר, פרק ו', פסוק ג') שמים שהושרו בהם ענבים עד שהמים קיבלו את טעם הענבים, המים אסורים לנזיר כדין יין.
מכיוון שאיסור זה הוא זמני, עד סיום תקופת הנזירות, ובנוסף אין בו איסור הנאה ואין אפשרות להתיר אותו, אפשר ללמוד מאיסור זה קל וחומר לשאר איסורים אכילה.
בשר בחלב - במשנה^[2] נקבע שאם טיפת חלב נתנה טעם בחתיכת בשר, החתיכה אסורה. בתלמוד הבבלי^[3] אביי למד מכך כלל שגם בשאר איסורים נתינת טעם אוסרת מהתורה. רבא חלק מכיוון שבבשר בחלב אסורה מהתורה התערבות טעמים דווקא בדרך בישול.
גיעולי גויים - במסכת פסחים^[1] מוסבר שרבי עקיבא לומד את הדין של טעם כעיקר מהפסוק ”כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר” (ספר במדבר, פרק ל"א, פסוק כ"ג) שמתייחס לכלי מדין, אותם צריך להגעיל כדי להכשיר.

רבי עקיבא סובר כרב חייא שהכלים 'בני יומם' כך שטעם האיסור שבהם לא נפגם, ואותם צריך להכשיר מדין תורה. בכלים אלה יש רק טעם של איסור ובכל זאת יש חובה להכשיר אותם, מכך נלמד שטעם של איסור הוא אסור כעיקר האיסור מהתורה.

קורבן איל נזיר - בתלמוד הבבלי^[4] למדו מהפסוק ”וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל” (ספר במדבר, פרק ו', פסוק י"ט) למדו שהזרוע (שהיא קודש ולכן אסורה) התבשלה יחד עם שאר האיל, ולמרות זאת שאר האיל נאכל.
רבא מסיק שמאחר שהתורה חידשה באיל נזיר שהטעם של הזרוע אינו אוסר את שאר האיל, ניתן להבין שבשאר קדשים טעם כעיקר מדאורייתא ובאיסורי חולין מדרבנן.
פיגול, נותר וטמא - בתלמוד הבבלי^[5] ריש לקיש לומד מהמשנה^[6] שאם אדם עירב ואכל פיגול, נותר וטמא הוא פטור מכיוון שהם מבטלים זה את זה.

אחת המסקנות של ריש לקיש היא שמכיוון שיש רוב כנגד הטעם של כל אחד מהאיסורים ובכל זאת האדם שאכל פטור, שטעם כעיקר מדרבנן.

חלה - בתלמוד הבבלי^[5] רבא מדייק מהמשנה^[7] שאם טעם של חיטים מורגש בעיסה שהוכנה מחיטים ואורז, העיסה נחשבת לחלה ואדם יכול לצאת בה ידי חובה של אכילת מצה בפסח. מכך שאפשר לצאת בעיסה זו ידי חובה של מצווה מהתורה (מצת מצווה של ליל הסדר) רבא לומד שטעם כעיקר מדאורייתא.