תומאס קוונדיש
 | |
| תחריט של תומאס קוונדיש מתוך הספר ההולנדי "Heroologia Anglica" (1620), תחתיו מופיעה בלטינית הכתובת: Animum fortuna sequatur ("הגורל נענה להעזה") | |
| לידה |
ספטמבר 1560 טרימליי סנט מרטין, סאפוק, אנגליה |
|---|---|
| פטירה |
מאי 1592 (בגיל 31) האוקיינוס האטלנטי, סמוך לאי אסנשן |
| לאום | אנגלי |
| תקופת הפעילות | 1586–1592 (כ־6 שנים) |
| מספר מסעות | 2 |
| גילויים בולטים | פורט דיזייר |
| אזורים שחקר |
מצרי מגלן האוקיינוס השקט |
תומאס קוונדיש (באנגלית: Thomas Cavendish; ספטמבר 1560 - 19 במאי 1592) היה מגלה ארצות ופריבטיר ממוצא אנגלי אשר כונה "הנווט", והיה הראשון שניסה לחקות במכוון את מסעו של פרנסיס דרייק; לבצע פשיטות על יישובים וספינות ספרדיות באזור האוקיינוס השקט ולחזור לאנגליה על ידי הקפת כדור הארץ, ממזרח למערב. אף על פי שחברי משלחותיהם של מגלן, לואאיסה, דרייק ולויולה השלימו את הקפת העולם לפניו, לא הייתה זו מטרתם המקורית.
הקפת העולם במהלך המסע הראשון הסתיימה בהצלחה וקוונדיש התעשר כתוצאה מהזהב, המשי ושאר האוצרות שנבזזו באזור האוקיינוס השקט ובפיליפינים; האוצר הגדול ביותר במסע נפל לידיו לאחר לכידת ספינת הגליאון בן 600 הטונות, הסנטה אנה, ולאחר שובו זכה לשבחים ממלכת אנגליה אליזבת הראשונה. ב-1591 יצא קוונדיש למסע שני במטרה לתקוף נכסים ספרדיים בעודו מקיף את העולם, אך הפעם לא שיחק לו מזלו והוא מת בים בגיל 31.
ראשית חייו
קוונדיש נולד בשנת 1560 למשפחה בעלת אמצעים והוטבל בכפר טרימליי סנט מרטין (Trimley St Martin) הסמוך לאיפסוויץ' שבמחוז סאפוק אנגליה, ב-19 בספטמבר. אביו היה צאצא של רוג'ר קוונדיש, אחיו של סר ג'ון קוונדיש אשר נתן את שם משפחתו לשושלות דבונשייר וניוקאסל. בגיל 12 ירש הון רב מאחוזתו של אביו, עזב בגיל 17 את ה"קורפוס קריסטי קולג'" שבקיימברידג' ללא תואר, בילה את שמונה השנים הבאות בחצר המלכה ובזבז כמעט את כל הונו. ב-1584 התמנה קוונדיש כחבר פרלמנט מטעם מחוז הבחירה של שאפטסבורי שבדורסט. ב-1585 רכש ספינה קטנה והפליג במסגרת משלחתו של סר ריצ'רד גרנוויל בדרכו לסייע בהקמת מאחז אנגלי בצפון אמריקה[1], שהפך מאוחר יותר למושבת רואנוק. קוונדיש רכש במהלך המסע ניסיון ימי רב אך גם הפסיד כסף בהשקעותיו. ב-1586 נבחר קוונדיש לייצג בפרלמנט את מחוז הבחירה של וילטון (Wilton)[2][3].
המסע הראשון
החל מיולי 1586 היו ספרד ואנגליה במצב מלחמה ששיאה בניסיון הפלישה הכושל לאנגליה של הארמדה הספרדית ב-1588. קוונדיש, שהיה זקוק לכסף בדחיפות, היה נחוש להמשיך בדרכו של סר פרנסיס דרייק, לפשוט על נמלים וספינות ספרדיות באזור האוקיינוס השקט תוך כדי הקפת העולם, ובכך לצבור הון מחדש. לאחר שהשיג אישור לצאת למסע, בנה קוונדיש שתי ספינות, אחת בתפוסה של 120 או 140 טונות[4] ובעלת חימוש של 18 תותחים, שנקראה הדיזייר (Desire; "תאווה") והשנייה בת 60 טונות וחימוש של עשרה תותחים שנקראה הקונטנט (Content; "סיפוק"). בנוסף, רכש את היו גאלאנט (Hugh Gallant) בת 40 הטונות[5].
תחילת המסע וחציית האוקיינוס האטלנטי
שלוש הספינות ועליהן 123 אנשי צוות עזבו את נמל פורטסמות' ב-21 ביולי 1586, הגיעו ב-5 באוגוסט לאיים הקנריים וב-26 בחודש לאזור סיירה לאון של ימינו, שם תקפו ושרפו כפר ילידים. קוונדיש הגיע לחוף ברזיל ב-1 בנובמבר ולאחר מכן הפליג דרומה עד שעגן ב-17 בדצמבר במפרץ לו קרא פורט דיזייר, על שם ספינת הדגל שלו (כיום פוארטו דסאדו בארגנטינה), שם הרגו והמליחו אנשי הצוות מספר גדול של כלבי ים ופינגווינים כאספקת מזון. קוונדיש נכנס למצרי מגלן ב-6 בינואר 1587 שם נתקל בניצולי מושבה שניסו הספרדים להקים באזור כדי לחסום את המצרים לתנועת מדינות מתחרות כלקח ממסעו של דרייק. קוונדיש לקח עמו ניצול אחד, טומה הרננדס (Tome Hernandez), והותיר את האחרים לגורלם. לאחר מכן סייר בחורבות המושבה סיודאד דל ריי דון פליפה (Ciudad del Rey Don Felipe) והעניק לה את השם פורט פאמין (Port Famine; "נמל הרעב". מאוחר יותר אימצו הספרדים את השם וכינו את המקום פוארטו דל האמברה; Puerto del Hambre). לאחר הצטיידות במים וסיורים אינטנסיביים בין האיונים, התעלות וסביבותיה של ארץ האש הגיחו הספינות מצידו השני של מצרי מגלן ב-24 בפברואר והפליגו צפונה לאורך חופה המערבי של דרום אמריקה[1][6].
פשיטות על החוף המערבי
ב-30 במרץ נחתו האנגלים במפרץ קינטרו (Quintero), כ-30 ק"מ מולפראיסו, פגשו קבוצת ספרדים ושלחו את הרננדס לנהל מולם משא ומתן. הרננדס ניצל את ההזדמנות וברח עמם, כאשר הוא מזעיק תגבורת של פרשים שלאחר יומיים תקפו את האנגלים בזמן שחיפשו מים, הרגו תריסר ולקחו בשבי תשעה[7]. קוונדיש ערך פשיטות מול חוף האוקיינוס השקט, הטביע תשעה כלי שיט ספרדיים ובזז מספר יישובים מהם לקח מזון טרי, אספקה וחפצי ערך. קוונדיש לא היסס והטביע במתכוון את היו גאלאנט כדי להשתמש באנשיה להחלפת אנשי צוות שאבדו בשתי הספינות האחרות במסגרת פעולותיו[8][9], או משום שנפגעה קשות והייתה זקוקה לתיקונים שלא ניתן היה לבצע[4]. ב-24 באוגוסט נחתו האנגלים בבארה דה נבידאד שבמקסיקו, לכדו שליח שנשא איגרות שנועדו להזהיר את השלטונות הספרדיים מפני קוונדיש צפונית משם, העלו את העיירה באש וגם שרפו שלוש ספינות שהיו בבנייה[10].
לכידת הגליאון ממנילה
נווט ספרדי שנשבה באחת הספינות הספרדיות גילה כי באוקטובר או נובמבר 1587 צפויה להגיע לאזור גליאון ממנילה, העוצרת בדרך כלל בדרכה בקאבו סן לוקאס אשר בבאחה קליפורניה לפני יעדה הסופי - נמל אקפולקו. ספינות הגליאון של מנילה הוגבלו על ידי מלך ספרד לאחת או שתיים בלבד בכל עונת הפלגה, והתאפיינו בנשיאת כמות עצומה של סחורה (משי סיני, תבלינים ומוצרי מותרות אחרים) שהצטברה בפיליפינים במהלך כל השנה שקדמה להפלגה. התשלום עבור סחורה זו נעשה במטילי כסף שנכרו בפרו, בוליביה ומקסיקו ונשלחו בגליאון שהפליגה בכיוון הנגדי מאקפולקו למנילה. ב-1587 נשלחו ממנילה לאקפולקו שתי ספינות גליאון שלרוע מזלן נתקלו בטייפון ועלו על שרטונות בחופי יפן. מתוך השתיים, רק את הסנטה אנה ניתן היה לחלץ, ולאחר תיקונים המשיכה הגליאון במסעה.
באוקטובר 1587 הגיע קוונדיש למפרץ קליפורניה, עגן באי סמוך למסטלאן שם הטו אנשיו את הספינות כדי לנקות את תחתיותיהם ולבצע תיקונים כלליים. בנוסף, חפרו אנשי הצוות בארות לאספקת מים טריים. ב-14 באוקטובר הפליגו הספינות לקאבו סן לוקאס בקצה הדרומי של באחה קליפורניה והמתינו להגעת הגליאון. עד לאותו הרגע, לא הניב המסע רווח משמעותי, זאת על אף מספר גדול של ספינות בגדלים שונים שנתפסו והושמדו ובזיזת יישובים לאורך החוף, אך הצלחה משמעותית הייתה בהישג יד: בשעה מוקדמת ב-4 בנובמבר גילה אחד התצפיתנים גליאון בן 600 טונות עם 200 אנשי צוות, ולאחר מרדף של כמה שעות הדביקו הדיזייר והקונטנט את הסנטה אנה, שלמרבה הנוחות לא הייתה חמושה בתותחים בשל הצורך להעלות עליה מטען נוסף. לאחר מספר שעות של לחימה, כאשר ספינותיו של קוונדיש יורים כדורי תותח וקלע אשכול והספרדים משיבים בירי מנשק קל (שהדף את ניסיון ההשתלטות הראשון), הורידה הסנטה אנה, שכבר החלה לשקוע, את דגלה ונכנעה[11][12][13].
בשל הבדלי הגודל המשמעותיים בין הגליאון לספינות התוקפות, היה על קוונדיש ואנשיו לברור בין סוגי המטען ולחפש את היקרים ביותר, אותם העבירו לספינותיהם. 190 נוסעים ואנשי צוות ממוצא ספרדי (ביניהם סבסטיאן ויסקאינו שהפך מאוחר יותר לחוקר חופי קליפורניה) ופיליפיני הורדו לחוף עם אספקה של מזון ומספר כלי נשק, במיקום שאפשר גישה למקור מים ולמזון נוסף. קוונדיש השאיר בחזקתו שני ספנים יפנים, שלושה נערים ממנילה, נוסע פורטוגזי שהכיר את סין ושני נתבים ספרדים שהכירו את אזור איי מריאנה והפיליפינים. תחילה, העמיסו אנשיו של קוונדיש את כל הזהב שמצאו (כ-100 ליברות טרוי או שווי ערך ל-122,000 פסו), ואז בחרו את המוצרים היקרים ביותר מתוך המשי, האריגים, הבשמים, התבלינים, היינות והאספקה שיכלו הספינות לשאת עמן. ערכו של המטען שנבזז נאמד בכ-2 מיליון פסו. לאחר שהעלו את הסנטה אנה באש הפליגו הדיזייר והקונטנט ב-17 בנובמבר 1587 ופנו מערבה כדי להתחיל במסעם לחציית האוקיינוס השקט[11][14][15].
בעודה בוערת, נסחפה הסנטה אנה עד למקום בו הושארו אנשי הצוות שלה, שכיבו את האש, תיקנו חלק מהנזק שנגרם והצליחו לשוט באיטיות עד לאקפולקו, אליה הגיעו ב-7 בינואר 1588[14][16].
במהלך חציית האוקיינוס אבדה הקונטנט[16], בעוד הדיזייר חמקה מכל עימות אפשרי עם ספינות אויב למשך שארית המסע[17].
חציית האוקיינוס השקט וסיור באיי דרום מזרח אסיה
לאחר חציית האוקיינוס, הגיעה הדיזייר לאי גואם ב-3 בינואר 1588, וקוונדיש סחר שם בכלי ברזל בתמורה למזון טרי, מים ועץ עם הילידים. ב-14 בינואר עבר במצר סן ברנרדינו והגיע לפיליפינים[18], שם עשה ניסיון להשתלט על גליאון חדשה שנבנתה בפאנאי אך נהדף. תקופת שהייתו בפיליפינים זעזעה את השלטונות הספרדיים המקומיים, מכיוון שקוונדיש הפליג בשטח ספרדי ללא בעיות מיוחדות או איום מצד ספינות אחרות[19]. ב-8 בפברואר הגיע קוונדיש סמוך לאי ג'ילולו (כיום האלמאהרה), אך בניגוד לדרייק, לא ביקר באיי התבלינים אלא הפליג לדרום מזרח ג'אווה, שם קיים פגישה ידידותית עם הראג'ה המקומי, ולאיים נוספים, סחר בבדים ושאר סחורות שבזז עבור אספקה ואסף מידע על חופי סין ויפן. קוונדיש קיווה, כי המידע שאסף ישולב בידע האנגלי הקיים על האזור ויסייע בהכנה למסע שני[20].
החזרה לאנגליה
ב-14 במאי 1588 הגיע קוונדיש לחוף יבשת אפריקה וחזר לאנגליה דרך נתיב הכף, עם עצירה להצטיידות במים ואספקה באי סנט הלנה ב-9 ביוני, ונחשב לאנגלי הראשון שנחת באי[21].
ב-9 בספטמבר נכנסה הדיזייר לנמל פורטסמות' שבאנגליה[20]. מאוחר יותר הפליגה במשט ניצחון על נהר התמזה דרך לונדון בהציגה את מפרשיה הכחולים החדשים שהוכנו מאריגים יקרים שנבזזו.
מסעו הראשון של קוונדיש היה הצלחה כבירה, מבחינה כלכלית ומסיבות נוספות, כגון איסוף מידע מודיעיני חשוב. הקפת העולם הושלמה בתוך שנתיים ו-49 יום, תשעה חודשים מוקדם יותר ממסעו של פרנסיס דרייק, אם כי בדומה לו, חזר קוונדיש עם ספינה אחת בלבד ועם כ-48 אנשי צוות. קוונדיש הזמין את מלכת אנגליה, אליזבת הראשונה, לסעודה על סיפון הדיזייר, אך החזרה על הישגו של דרייק לא זיכתה אותו בתואר אבירות. אנגליה חגגה את שובה של הדיזייר כמו גם את תבוסת הארמדה הספרדית באוגוסט של אותה השנה[20].
המסע השני
קוונדיש יצא למסעו השני ב-26 באוגוסט 1591 בלוויית הנווט ג'ון דייוויס. צי הספינות כלל את הגליאון לסטר, הדיזייר המשופצת, הרואיבאק (Roebuck; מין אייל הנפוץ באי הבריטי) בת 240 הטונות ו-20 התותחים, הבלאק פינאייס (The Black Pinnace) וספינה קטנה נוספת; סך הכול, 350 אנשי צוות בחמש ספינות עם לפחות 80 תותחים. מטרות המשלחת, מלבד פשיטות על נכסים ספרדיים לאורך נתיב ההפלגה בדומה למסע הראשון, היו לחפש אחר המעבר הצפון-מערבי באזור צפון אמריקה באמצעות הספינות הקטנות יותר ולנסות להקים נתיב מסחר קבוע עם סין ואולי גם יפן, אזורים ששני היפנים והפורטוגזי שלכד קוונדיש במסעו הראשון צפויים יהיו לשמש כאנשי קשר מועילים[22].
כישלון המשלחת ומותו של קוונדיש
קוונדיש תכנן להפוך את סנטוס שבברזיל לבסיסו לאחר שיכבוש אותה, אך ספינותיו התעכבו זמן רב באזור ההתכנסות הבין-טרופי. במהלך ההפלגה האשימו שני היפנים את הפורטוגזי במזימה לערוק בהגיעם לברזיל וקוונדיש הורה לתלותו. הצוות סבל ממחסור במזון ומצפדינה אך סנטוס נכבשה לבסוף ב-16 בדצמבר 1591. המקומיים נמלטו עם על מה שיכלו לשאת וקוונדיש לא מצא מספיק מזון כפי שקיווה אך עזב את המקום רק ב-24 בינואר 1592, תקופה שנחשבה כמאוחרת להפלגה באזור זה, ולאחר מכן בזז את סאו ויסנטה. הצי התפזר בשל סערה מול ריו דה לה פלטה ועל אף שקוונדיש לא קבע נקודת מפגש, הגיעו כל הספינות לפורט דיזייר עד ה-16 במרץ - תחילת הסתיו. המשלחת המשיכה בהפלגה למצרי מגלן ונכנסה אליהם ב-14 באפריל במזג אוויר טוב, אך כבר לאחר כשבוע הדפו רוחות נגדיות את הספינות עד שהגיעו למפרץ קטן, שם נותרה המשלחת במשך שלושה שבועות. מורל אנשי הצוות היה נמוך, והמצב הוחמר לאור מזג האוויר הקשה במצרים ומחסור חמור במזון, כאשר נאלצו לאכול רכיכות ואצות. בתוך כשבוע, מתו 40 איש על גבי הגליאון לסטר ו-70 נוספים חלו, כך שפחות מ-50 נותרו כדי לתפעל את הספינה. כל הספינות איבדו או שחקו רבים ממפרשיהן ומכבליהן, והחורף עדיין לא החל במלוא עוזו[23][24].
לנוכח המצב, החליט קוונדיש לוותר על ההפלגה דרך האוקיינוס השקט ולנסות להגיע למזרח אסיה דרך נתיב הכף. לאחר שקיבל משלחת של אנשי הצוות, הסכים לחזור לברזיל כדי לאסוף מזון ולהתאושש. בליל ה-20 במאי, לא הרחק מפורט דיזייר, הופרד ג'ון דייויס מהצי העיקרי על גבי הדיזייר ואיתו הבלאק פינאייס. באופן לא ברור, שוב לא קבע קוונדיש נקודת התכנסות, ועל אף שסבר כי ישובו פעם נוספת לפורט דיזייר, לא עשה שום ניסיון לחפשם ומאוחר יותר האשים את דייויס בנטישת המשלחת[23][25].
קוונדיש ואנשי המשלחת הנותרים שבו לברזיל, הסתתרו וחידשו אספקה באי איליאבלה (Ilhabela). קוונדיש, שחשש ממרד, העביר אנשי צוות מהרואיבאק אל הגליאון לסטר אך איבד 25 מתוך 80 אנשיו בקרב עם הפורטוגזים בויטוריה, ובנקודה זו ערקה הרואיבאק. מלח אנגלי מהצוות בשם אנתוני ניבט (Anthony Knivet) שננטש באזור ונפל בשבי, התפרסם מאוחר יותר כאשר כתב על הרפתקאותיו בברזיל לאחר שנמלט. לאחר שעשה ניסיון כושל נוסף להפליג לכיוון מצרי מגלן ותוך שהוא הולך ומאבד את סמכותו בקרב אנשיו, הפליג קוונדיש לבסוף מזרחה לעבר סנט הלנה, אך החטיא את האי וניסה להגיע לאסנשן, צפונית משם. קוונדיש מת בים בנסיבות לא ידועות סמוך לאסנשן במאי 1592 בגיל 31[23].
ג'ון דייויס הגיע לפורט דיזייר לאחר ההיפרדות ב-20 במאי, המתין במקום עד ה-7 באוגוסט, וספינותיו הוסטו ברוחות עזות עד לאזור איי פוקלנד בהם צפה ממרחק. דייויס עשה ניסיון נוסף לעבור את מצרי מגלן ולהמשיך במסע החיפוש אחר המעבר הצפון מערבי בעיצומו של החורף אך איבד שם את הבלאק פינאייס. ב-30 באוקטובר שב דייויס לפורט דיזייר ואנשיו הרגו וייבשו (היות שלא נותר להם מספיק מלח) כמה אלפי פינגווינים כמזון והפליגו לאנגליה ב-22 בדצמבר. 21 אנשים אבדו במארב של הפורטוגזים בברזיל במהלך הצטיידות במים ובנוסף, נרקב בשר הפינגווינים שלא שומר כראוי ודייויס ואנשיו איבדו את אספקת המזון עליה נסמכו. ב-11 ביוני 1593 הגיע דיוויס עם 16 איש בלבד מתוך הצוות המקורי של 76 לקסטלטאון ברהאבן (Castletown Berehaven) שבדרום מערב אירלנד[23][24].
במכתב האחרון שכתב קוונדיש מספר ימים לפני מותו הוקיע את ג'ון דייויס כנבל על נטישת המשלחת, והאשים אנשים רבים נוספים בכישלון, מלבד את עצמו[23][26]. לאחר מסעו הראשון, לא חזר אף אנגלי על הצלחתו של קוונדיש באוקיינוס השקט עד לתקופת הבוקנירים, יותר ממאה שנה מאוחר יותר[22].
מקורות
- Fish, Shirley. The Manila-Acapulco Galleons : The Treasure Ships of the Pacific. AuthorHouse, 2011. מסת"ב 145677543X
- Southey, Robert. English seamen: Howard, Clifford, Hawkins, Drake, Cavendish. Stone and Kimball, 1895. California Digital Library
- Spate, O.H.K. The Spanish Lake: The Pacific since Magellan, Volume I. National Library of Australia Cataloguing-in-Publication entry
לקריאה נוספת
- Johnstone, Christian Isobel. Early English voyagers : or, The adventures and discoveries of Drake, Cavendish, and Dampier. London : Nelson, 1892. California Digital Library
- Johnstone, Christian Isobel. Lives and Voyages of Drake, Cavendish, and Dampier: Including an Introductory View of the Earlier Discoveries in the South Sea, and the History of the Buccaneers. Oliver & Boyd, 1831
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תומאס קוונדיש |
- Chisholm, Hugh, ed. (1911). "Cavendish, Thomas". Encyclopædia Britannica (11th ed.). Cambridge University Press
- John D. Neville. "Thomas Cavendish", Heritage Education Program, US National Park Service
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Spate, עמוד 280
- ^ "Cavendish, Thomas (CVNS576T)". A Cambridge Alumni Database. University of Cambridge
- ^ Fish, עמוד 191
- ^ 4.0 4.1 Fish, עמוד 192
- ^ Southey, עמוד 359
- ^ Southey, עמודים 361-372
- ^ Southey, עמודים 373-374
- ^ Spate, עמודים 280-281
- ^ Southey, עמודים 374-380
- ^ Southey, עמוד 379
- ^ 11.0 11.1 Spate, עמודים 281-282
- ^ Fish, עמודים 193-194
- ^ Southey, עמודים 379, 382-384
- ^ 14.0 14.1 Fish, עמודים 194-195
- ^ Southey, עמודים 384-387
- ^ 16.0 16.1 Southey, עמוד 387
- ^ Fish, עמוד 196
- ^ Southey, עמודים 387-388
- ^ Fish, עמודים 195-196
- ^ 20.0 20.1 20.2 Spate, עמוד 282-283
- ^ "FAMOUS VISITORS". Saint Helena Island Info
- ^ 22.0 22.1 Spate, עמוד 283
- ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 23.4 Spate, עמודים 284-285
- ^ 24.0 24.1 Southey, עמודים 395-396
- ^ Southey, עמודים 397-398
- ^ Southey, עמודים 398-400
