תעמולה קומוניסטית
תעמולה קומוניסטית או פרסום קומוניסטי היא קידום אמנותי וחברתי של אידאולוגיית הקומוניזם, תפיסת העולם הקומוניסטית והאינטרסים של התנועה הקומוניסטית. אף שהמונח נוטה לשאת משמעות לוואי שלילית במערב, המונח "תעמולה" מתייחס באופן רחב לכל פרסום או קמפיין שמטרתו לקדם מטרה והוא משמש או שימש למטרות רשמיות על ידי רוב הממשלות הקומוניסטיות. המונח עשוי להתייחס גם לקמפיין של מתנגדים למפלגות פוליטיות. נטועה בשורשי המרקסיזם, התעמולה הקומוניסטית נתפסת בעיני תומכיה ככלי להפצת הרעיון הנאור של אנשי מעמד הפועלים ומניעתם מהתעמולה של מי שהם רואים כמדכאיהם, שלטענתם מחזקת את הניצול, כגון הדת או צרכנות. תעמולה קומוניסטית עומדת אפוא בניגוד לתעמולה בורגנית או קפיטליסטית.
באלפבית של הקומוניזם כתב התאורטיקן הבולשביקי ניקולאי בוכרין: "התעמולה הממלכתית של הקומוניזם נהפכת בטווח הארוך לאמצעי למיגור העקבות האחרונים של תעמולה בורגנית המתוארכת לשלטון הישן; והיא מכשיר רב עוצמה ליצירתה של אידאולוגיה חדשה, של אופני חשיבה חדשים, של השקפת עולם חדשה."[1]
מקורות תאורטיים
האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה מגדירה את התעמולה הקומוניסטית כביטוי לתפיסת העולם המהותית של מעמד הפועלים ולמטרותיו והאינטרסים הטבעיים המוגדרים על ידי מעמדו ההיסטורי ככוח החברתי שיוביל בסופו של דבר את תקופת הקומוניזם.[2]
על פי התיאוריה שהוגדרה במניפסט הקומוניסטי, ההיסטוריה של החברה כולה החלה עם פרוץ מלחמת מעמדות, עם כל שלב שעבר במאבק זה, הגיע מערך חדש של יחסים חברתיים שהכתיבו את כיוון התפתחות החברה וביסודה מערכת הייצור וההפצה של סחורות שירותים.[3] כתוצאה מיצירת עודפים במהלך המהפכה הנאוליתית, חלוקה לא שוויונית של עודף זה תוגברה על ידי המדינה המייצגת את האינטרסים של המעמד השולט באותה תקופה. בעוד שלכל החברות והתרבויות יש היסטוריה ייחודית של התפתחות, הן עוברות שישה שלבים ייחודיים של יחסים כלכליים המשתפים מאפיינים משותפים, ואלה: קומוניזם פרימיטיבי (חברות ציידים-לקטים), עבדות, פיאודליזם, קפיטליזם, סוציאליזם ולבסוף חזרה לקומוניזם בצורה מתקדמת ביותר הנחשבת לעידן שבו האנושות נחשבת כציוויליזציה מפותחת לחלוטין.[4]
התעמולה הקומוניסטית משרתת בהתאם את אותה מטרה כמו כל התעמולה שקדמה לה: לאכוף באופן אידאולוגי את הלגיטימיות של מעמד הפועלים (אלו המתפרנסים ממכירת עבודתם) כמעמד השולט בחברה. במסגרת זו, התעמולה הנגדית העיקרית היא התעמולה הבורגנית, או תעמולה המקדמת את שלטון המעמד הקפיטליסטי (אלו המתפרנסים מחזקה פרטית בנכסים והון). תעמולה קומוניסטית מוגדרת כמערכת המבוססת מדעית להפצת האידאולוגיה הקומוניסטית במטרה לחינוך, הכשרה וארגון ההמונים.
מטרות שימוש
האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה הגדירה את הפעולות הבאות כהכרחיות למימוש המטרות של התעמולה הקומוניסטית:[5]
- קישור המפלגה הקומוניסטית למעמד הפועלים וקבוצות עמל אחרות[6]
- שילוב הסוציאליזם המדעי בתנועות העובדים ובפעילות המהפכנית של ההמונים
- איחוד וארגון חלוקות לאומיות של תנועות העובדים, הקומוניסטיות והדמוקרטיות
- תיאום פעילויות התנועות הנ"ל, חילופי מידע וניסיון
- הבעת דעת הקהל של מעמד הפועלים, אנשים עובדים, צורכיהם ותחומי העניין שלהם
- הפצת התנגדות לתעמולה הבורגנית והרוויזיוניסטית
- הפצת נתונים סטטיסטיים על החברה הסוציאליסטית (כלומר אלו של אותה המדינה המדוברת).
יעדים
כתכונה משותפת של כל תעמולה והאנלוגיה שלה, היעדים והטכניקות של התעמולה הקומוניסטית מכוונים על פי קהל היעד. סיווג היעדים הרחב ביותר הוא:[7]
- תעמולה מקומית של המדינות הקומוניסטיות
- תעמולה חיצונית של המדינות הקומוניסטיות
- תעמולה של התומכים הקומוניסטים מחוץ למדינות הקומוניסטיות[8]
טכניקות
שימוש באידאולוגיה המרקסיסטית
ערך מורחב – מרקסיזם
תהליך הקמתה ברית המועצות הוצג כאירוע המפנה החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית, המבוסס על התיאוריה המרקסיסטית של המטריאליזם ההיסטורי. תיאוריה זו הגדירה את אמצעי הייצור כגורמים העיקריים לתהליך ההיסטורי. הם הובילו ליצירת מעמדות חברתיים, והמאבק המעמדי היה "המנוע" של ההיסטוריה. האבולוציה החברתית-תרבותית של החברות נאלצה להתקדם בהכרח מעבדות, דרך פיאודליזם וקפיטליזם לקומוניזם. כשולדימיר לנין המשיך לפתח תיאוריה זו אחר מרקס, הוא דאג יתר על כן, לבסס את מעמדה של ההמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות כ"גיבורת ההיסטוריה", כ"חלוצת מעמד הפועלים". מכאן שטענו כי סמכויותיהם הבלתי מוגבלות של מנהיגי המפלגה הקומוניסטית נטענות ובלתי נמנעות כמו ההיסטוריה עצמה.[9] בעקבות זאת, נטען, כי אין מנוס מניצחון עולמי של המדינות קומוניסטיות.
המאבק המעמדי מילא תפקיד מרכזי במדיניות החברתית של ברית המועצות והמדינות הקומוניסטיות, שכולן התווו באופן חוקתי את עליונותו של מעמד הפועלים בהכתבת התפתחות החברה לקומוניזם. מעמדות אחרים בעלי אינטרסים עוינים לאלה של מעמד הפועלים היו נתונים לדיכוי. דיכוי שיטתי זה התמקד בעיקר בבעלי הון, כולל כל מי שהתפרנס מנכסים בבעלות פרטית או נכסי הון. בברית המועצות, שהוקמה על ברית מעמדית בין עובדים לאיכרים, נוצר מעמד נאו-קפיטליסטי בשנות ה-30 של המאה ה-20 כתוצאה מהמדיניות הכלכלית החדשה שהונהגה לאחר סיום מלחמת האזרחים. בקרב האיכרים, מעמד חדש זה (שנקרא קולאקים) צבר כמויות גדולות של עושר באופן לא פרופורציונלי באמצעות סחר בסוחרים ושיטות הון קטנות. בפיקודו של יוסיף סטלין, הממשלה החלה לחסל את מעמד הקולאקים, חיסול מעמד זה נתקל בהתנגדות הקולאקים שהוא עצמו נענה בדיכוי אלים, ברמה כזו שאפילו עלול היה להיחשב מלחמת אזרחים שנייה. קולאקים שהתנגדו לסוציאליזציה של נכסיהם, יחד עם כל מי ששיתף איתם פעולה או נלחם, נענשו במאסר, בגירוש לסיביר או אפילו בהוצאה להורג. לב קופלב (סופר סובייטי), אשר היה מעורב באופן אישי בפעולות כנגד תושבי כפר משולל מזון בגין שיתוף פעולה עם הקולאקים, הסביר את מעשיו שלו:[10]
"היה זה מרתק לראות ולשמוע את כל זה. וחמור מכך, לקחת בזה חלק [...] ושכנעתי את עצמי, הסברתי לעצמי, אסור לי להיכנע לרחמים מחלישים. הבנו את הצורך ההיסטורי שבמעשים אלו. הופענו למען חובתנו המהפכנית. השגנו תבואה למען מולדתנו הסוציאליסטית. למען תוכנית החומש. מטרתנו הייתה הניצחון האוניברסלי של הקומוניזם, ולמען מטרה זו הכל היה מותר - לשקר, לגנוב, להשמיד מאות אלפי ואפילו מיליוני אנשים [...] כל מי שעמד בדרך ".
האלימות שאפיינה את הקולקטיביזציה הכפויה של החקלאות בברית המועצות הסתיימה בסופו של דבר בשנים האחרונות של שנות השלושים עם תבוסת הקולקים ומותם (בין אם ברעב או בין אם במאבק, הגליות, מאסרים, הוצאות להורג) . בשנות החמישים, החקלאות הייתה קולקטיבית לחלוטין והאיכרים חדלו להתקיים, שכן כל העובדים החקלאיים החזיקו באותה מערכת יחסים חברתית חיונית לאמצעי הייצור שלהם כמו עובדים תעשייתיים אחרים ובכך הפכו את עצמם לחלק ממעמד הפועלים.
ערכים מקוטבים
אף על פי שהשתנתה במקצת מאז ימי ההפסקה, התעמולה הקומוניסטית מתרכזת במספר דיכוטומיות מקוטבות: מעלות העולם הקומוניסטי לעומת חסרונות העולם הקפיטליסטי, כמו:[11]
- קומוניסטים נועדו לשלום; בעלי הון נועדו למלחמה
- קומוניסטים נועדו לשיתוף פעולה הדדי; בעלי הון נועדו לניצול ולכפייה
- קומוניסטים נועדו לדמוקרטיה; בעלי הון נועדו לאוליגרכיה
קיטוב נוסף התמקד במהותם האמיתית והנטענת של מונחים שונים, כגון "חופש", "דמוקרטיה", ולעיתים קרובות מנוגדים למשל, "דמוקרטיה בורגנית" לעומת "דמוקרטיה אמיתית" או "דמוקרטיה עממית". המונח האחרון מוכר כביטוי "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של-"[12] כ"שם אמצעי השגור" במדינות קומוניסטיות.[13]
ביקורת עצמית
על פי ספרו של ז'אק אלול "תעמולה: גיבוש עמדותיהם של גברים", ניתן להשיג יכולת תעמולתית מוחלטת רק כאשר היא מסוגלת לקבל את ביקורתו של המתחרה, או לפחות לשלב אותו במערך התעמולתי שהיא יצרה. מערך הטמעת ביקורת זה הושג על ידי התעמולה הסובייטית על ידי פרסום הביקורת העצמית של מתנגדיה, כך שמתנגדי השלטון עדיין יכלו להתנגד לשלטון ולהצהיר הצהרות או לפרסם מאמרים, וכך לייצר מראית-עין של משטר צודק.[14] כאשר הביקורות מפורסמות, ההצהרות שזהו "שלטון קומוניסטי" כאילו בדויות וכך בעצם מחסל את לגיטימיות המתנגדים.[14]
אמצעי שימוש
תעמולה קומוניסטית הועברה לרוב באמצעות האמצעים הבאים:
מדריכים קומוניסטים
המדריך "ההיסטוריה של ה-הקב"מ (ב)" - (ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (בולשביקים) הודפס בשנים 1938–1953 ונהיה לפופולרי בקרב מצטרפי המפלגה הטריים. עמו הועבר גם כן קורס קצר והסבר חובה על האידאולוגיה הסובייטית. המדריך תורגם לשפות רבות ביניהם לעברית.[15]
שידורי רדיו
מאמר משנת 1952 "שידורים קומוניסטים לאיטליה" דיווח כי נכון ליוני 1952 סך כל שידורי הרדיו הקומוניסטי לאיטליה הסתכם ב 78 שעות בשבוע, בהשוואה ל 23 שעות של קול אמריקה ו- BBC, וציין כי איטליה תפסה תפקיד מרכזי בסכסוך בין הגושים אז. שידורים אלה מקורם לא רק במוסקבה, אלא גם בארצות הגוש הסובייטי, כמו גם ממכשירי "התנגדות מחתרתית" מזויפים שנמצאו ככל הנראה גם בתוך הגוש הסובייטי ולא במערב.[16]
קולנוע ותיאטרון
- ערך מורחב – הקולנוע הסובייטי
מנהיגי ברית המועצות האמינו כי הקולנוע הוא אמצעי תעמולתי חשוב. סרטים סובייטים סייעו ליצירת אגדות המהפכה: אוניית הקרב פוטיומקין, אוקטובר: שעשרה ימים שזעזעו את העולם וסופה של סנט פטרסבורג. רומן קארמן היה צלם ובמאי קולנוע ואחד הדמויות המשפיעות ביותר על יצירת סרטים תיעודיים. סרטו של מיכאיל רום משנת 1965, "פאשיזם אוביקנובני" (פשיזם משותף המכונה לילה של מחשבות או ניצחון על אלימות) תיאר את התעמולה הטוטליטרית בדוגמת הנאציזם.
בשנת 2007 הצהיר קצין מודיעין ועריק מהגוש המזרחי, יון מיהאי פאצפה, כי בפברואר 1960 אישר ניקיטה חרושצ'וב תוכנית סמויה (המכונה מושב 12) להכפיש את קריית הוותיקן בגלל עמדתה האנטי-קומוניסטית החזקה. התוכנית הציבה את האפיפיור פיוס השנים עשר כמטרה העיקרית.[17][18][19][20] כחלק מתוכנית זו, גנרל איוון אגייאנטס, ראש מחלקת המודיעין של הק.ג.ב, יצר את המתווה למה שעתיד להפוך למחזה. המחזה, שאף שהוא בדיוני, התיימר להטיל ספק באמינותו המוסרית של האפיפיור ביחס לשואה.[21][22]
חינוך
 |
ראו גם – חינוך בקוריאה הצפונית |
החינוך במדינות הקומוניסטיות כלל מידה ניכרת של אינדוקטרינציה, הן בקורסים פוליטיים ופילוסופיים מיוחדים והן בקורסים שהוכנו כראוי של חינוך כללי: היסטוריה, גאוגרפיה, ספרות עולמית וכו'. האידאולוגיה סובייטית אשר נלמדה בברית המועצות חולקה לשלושה תחומים: קומוניזם מדעי, מרקסיזם-לניניזם (בעיקר בצורה של לניניזם) וכלכלה פוליטית קומוניסטית. מקורסים רבים אחרים כללו, למשל לימוד דעותיו של מרקס או לנין בנושאי מדע או היסטוריה. מתכונת החינוך הסובייטית הוטלה (בהצלחה משתנה) על מדינות לוויין אחרות.[23]
אמנות ותרבות
| |
ראו גם – ריאליזם סוציאליסטי |
עוד מימיה הראשונים של רוסיה הסובייטית, אומנויות הוכרו כאמצעי תעמולה רב עוצמה והועברו לשליטה קפדנית וצנזורה בכל המדינות הקומוניסטיות. לנין ויוסיף סטלין היו הנושאים המועדפים, אם כי כמעט כל תמונותיו והמונומנטים של סטלין הוסרו או הושמדו לאחר מותו בשנת 1953.
- ערך מורחב – קוקריניקסי
ה"קוקריניקסי" היו שלושה קריקטוריסטים תעמולתיים, שתקפו את כל אויבי ברית המועצות.
אמצעים פיננסיים
ג'יי. קליבס (J. Clews) מצטט אומדנים גרמניים, צרפתים ובריטים מתחילת שנות השישים על סכום הכסף שהוצא בעולם לצורך תעמולה קומוניסטית ופעילות פוליטית בעולם הלא-קומוניסטי, העומדנים המצוטטים עמדו על הערכה של כ -2 מיליארד דולר, כלומר כ -2 דולר לאדם מחוץ לגבולות הגוש המזרחי. המדינות הקומוניסטיות אשר נשאו בהוצאות התעמולה העיקריות הן ברית המועצות והרפובליקה העממית של סין.[7]
תפיסה במערב
ההיבטים הבסיסיים של האידאולוגיה הקומוניסטית, כמו אמצעים אלימים להשגת יעדיה (מהפכה), החרמת רכוש פרטי ודיכוי חופש הדת היו כנגד הערכים המסורתיים של העולם המערבי ונתקלו בהתנגדות עזה. כמה ניסיונות למוטט את הקומוניזם, או לפחות להפחית בצורה משמעותית את השפעתו יפורטו ברשימה הבאה:
- בשנת 1937, חוקקה פרובינציית קוויבק בקנדה את "חוק המנעולים", שאפשר למשטרה למנוע שימוש בכל האמצעים לקידום הקומוניזם או הבולשביזם. בית המשפט העליון של קנדה הגדיר את חוק המנעולים כלא חוקי בשנת 1957.[24]
- בשנת 1962 העבירה מדינת לואיזיאנה בארצות הברית חוק המזהה את התעמולה הקומוניסטית כפעילות חתרנית[25] והצהירה כי "זה יהיה פשע לכל אדם למסור, להפיץ, להפיץ, להפיץ או לאחסן תעמולה קומוניסטית ביודעין, בכוונה ובכוונה מדינת לואיזיאנה למעט לפי הפטורים הספציפיים להלן."[26]
ראו גם
| סוציאליזם | ||
|---|---|---|
| זרמים | אנרכו-סינדיקליזם • אנרכו-קומוניזם • הסוציאליזם האתיופי • לניניזם • מרקסיזם • נצרות סוציאליסטית • סוציאל-דמוקרטיה • סוציאליזם אסלאמי • סוציאליזם דמוקרטי • סוציאליזם ערבי • סינדיקליזם • פמיניזם סוציאליסטי • ציונות סוציאליסטית • קומוניזם • סוציאליזם ליברטריאני | 
|
| סוציאליסטים | גוסטב ארווה • מיכאיל באקונין • משה הס • פייר-ז'וזף פרודון • פרידריך אנגלס • קלוד-אנרי דה סן-סימון • קרל מרקס • רוברט אוון • שארל פורייה | |
לקריאה נוספת
- הארי הודגקינסון (1955) Doubletalk (שפת הקומוניזם)
- הנס קוך (1959) תיאוריה, טקטיקה וטכנולוגיה של הקומוניזם העולמי. אוסף ציטוטים ממרקס ועד חרושצ'וב, אילמגאוורלאג, פפנהופן ועד ואן אילם
- פטריק קונלי (2012) העיתונאי הפרטיזני, מטרופול, ברלין, ISBN 978-3-86331-050-9
- (בפולנית) Ewy Matkowska) (2012)) - אווי מטקוושקה: תעמולה במדינה. מדיה וספרות. אוניברסיטת ורוצלבסקי ISBN 978-83-229-3288-9
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ ניקולאי בוכרין, ייבגני פראובז'נסקי "האלפבית של הקומוניזם" (1969) https://www.marxists.org/archive/bukharin/works/1920/abc/10.htm פרק 10: קומוניזם וחינוך
- ^ האקדמיה למדעים - האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה (1981). Советская Энциклопедия.
- ^ קארל מרקס, פרידריך אנגלס (21 בפברואר 1848). https://www.marxists.org/archive/marx/works/1848/communist-manifesto/index.htm המניפיסט הקומוניסטי.
- ^ פרידריך אנגלס (1880) https://www.marxists.org/archive/marx/works/1880/soc-utop/index.htm סוציאליזם: אוטופיה ומדעים
- ^ האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, חשיבות התעמולה - http://bse.sci-lib.com/article093385.html Пропаганда (ברוסית)
- ^ בעגה הקומוניסטית הסובייטית "מעמד הפועלים" הוא מעמד הפועלים התעשייתיים, ואילו "קבוצות עמל אחרות" כוללים מעמדות "לא מנצלים" אחרים.
- ^ 7.0 7.1 7.2 (John C. Clews) ג'ון ס. קלאוס (1964) "טכניקות תעמולה קומוניסטיות", הודפס בארה"ב ובבריטניה על ידי הוצאת פרייגר (Greenwood Publishing Group)
- ^ סיווג מפורט יותר של יעדים ספציפיים (פועלים, איכרים, נוער, נשים וכו') ניתן למצוא במסמכי המפלגה הקומוניסטית, המוצגים בדרך כלל בארכיוני הקונגרסים של המפלגה הקומוניסטית
- ^ (David Satter) דייוויד סאטר. עידן הדליריום: דעיכתה ונפילתה של ברית המועצות, הוצאת אוניברסיטת ייל (2001) ISBN 0-300-08705-5
- ^ "הרהורים על המאה המושחתת", עמ' 93-95
- ^ [7]
- ^ לפעמים מופיע גם ללא המילה 'דמוקרטיה', אך ישנה תבנית קבועה הנוגעת לכמעט כל המדינות הקומוניסטיות, או מהגוש המזרחי. ראו למשל את סין, צפון קוריאה, פולין וכו'.
- ^ ג'ון קונלי (2000) "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של-" [48]
- ^ 14.0 14.1 ז'אק אלול (1965). תעמולה: גיבוש עמדותיהם של גברים, עמ' 13. הוצאת Trans. Konrad Kellen & Jean Lerner. ספרי ווינטג', ניו יורק. ISBN 978-0-394-71874-3.
- ^ [מתורגם בספריה הלאומית]
- ^ [קומוניסטים לאיטליה], הרדולד מדלסון ו וורנר. ג'יי. קהנמן. הדעה הציבורית רבעונית, חלק 16, סעיף 4 גיליון מיוחד בנושא מחקר תקשורת בינלאומי (חורף 1952–1953), pp. 671-680
- ^ [מושב 12]
- ^ https://web.archive.org/web/20110929143540/http://www.jewishledger.com/articles/2008/11/25/news/on_the_cover/news01.txt[12 2]
- ^ ג'ון פוליין, ה- KGB והעלילה לפגוע ב"אפיפיור הנאצי", הטיימס, גליון 18 בפברואר. 2007
- ^ [[1]] "המלחמה הקרה ומזימותיה: כיצד מוסקבה זממה לפגוע באפיפיור פיוס השניים-עשר"
- ^ דיוויד קרואו, השואה: שורשים, היסטוריה ואחריו, עמ' 371, הוצאת ווסטיב - Westtive Press 2008
- ^ האם האפיפיור פיוס השנים-עשר עזר ליהודים? מאת מרגריטה מרצ'יונה 2007 ISBN 0-8091-4476-X עמ' 37
- ^ See John Connelly (2000)
- ^ היסטורית זכויות האדם של קנדה, חקיקת חוק המנעולים: https://web.archive.org/web/20151011081336/http://historyofrights.ca/encyclopaedia/main-events/1937-padlock-act/
- ^ פרוטוקול החוקים של לואיזיאנה: https://law.justia.com/codes/louisiana/2006/146/78504.html - §390.1 (1962)
- ^ פרוטוקול החוקים של לואיזיאנה: https://law.justia.com/codes/louisiana/2006/146/78505.html - §390.2 (1962)
מקורות
- ג'ון קונלי (2000) "אוניברסיטת השבי: הסובייטיזציה של ההשכלה הגבוהה במזרח גרמניה, צ'כיה ופולין, 1945-1956", ISBN 0-8078-4865-4
