רבי יהודה לייב צירלסון
הרב יהודה לייב צירלסון (כ"ח בכסלו ה'תר"ך, 24 בדצמבר 1859 - י"א בתמוז תש"א, 6 ביולי 1941) כיהן כרבו הראשי של חבל בסרביה ושל העיר קישינב (ברוסיה ולאחר מכן ברומניה), וכחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. שימש גם כסנטור בפרלמנט הרומני בין השנים 1926-1920.
ביוגרפיה
נולד לרב משה חיים, שהיה רבה של קוזלץ שבמחוז צ'רניגוב באוקראינה. בבחרותו למד אצל האדמו"ר החב"די ר' ישראל נח שניאורסון מניעז'ין, בנו של הצמח צדק, והוסמך על-ידו לרבנות. צירלסון נודע בשקידתו ובכישרונותיו וכבר בגיל עשרים נתמנה לרבה של פרילוקי, שבה שימש כרב במשך כשלושים שנה. כתב מאמרים פובליציסטיים, שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית. בין השאר התפרסמו מאמריו בעיתונים: "הפלס", "הצפירה", "המליץ" ו"המודיע". מאמריו עסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים.
בשנת 1908 נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב, לאחר שבמשך כשבעים שנה לא כיהן במקום רב עיר. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים. באותה שנה זכה צירלסון באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את התנועה החרדית "אגודת ישראל", והיה חבר במועצת גדולי התורה של התנועה. ב-1914 התחייב הרב צירלסון לקבל את רבנות ראדום בעוד קהילת קישינב התנגדה לכך בתוקף. לבסוף החליט להישאר בקישינב[דרוש מקור].
ב-1918, לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו"רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית "מגן דוד", פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.
בשנת 1920, לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה, בעיקר בקרב שרי החינוך, הפנים והשר לענייני בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת.
האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, הכריחה אותו לזעוק ולהתריע נגדה בפני חברי הבית, אך נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, עקב התנגדות הצירים האנטישמיים. כתוצאה מכך התפטר צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט.
באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.
לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי.
הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י"א בתמוז ה'תש"א (6 ביולי 1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת ה'תשי"א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב.
על שמו רחובות בבני ברק, נתניה, רמת השרון ובשכונת חסידוף בפתח תקווה. ב-1954 נקרא על שמו רחוב בתל אביב. גם בקישינב קרוי על שמו הרחוב שבו מצויים שרידי המבנים של בית הכנסת ותלמוד התורה שלו.
יחסו לתנועה הציונית
הרב צירלסון תמך בתחילה בתנועת המזרחי[דרוש מקור]. ב-1898 השתתף בוועידת הציונים הרוסיים[1] בוורשה. הוא תבע ממנהיגי התנועה הציונית להעניק את השליטה על השאלות הדתיות ועל התוכניות החינוכיות של התנועה לידיהם של הצירים הדתיים. לאחר שתביעה זו נדחתה הוא פרש מהתנועה הציונית. עם זאת, הוא המשיך לתמוך במגביות הציוניות ופרסם מכתב תמיכה במגבית של הקק"ל. בכנסייה הגדולה השלישית של אגודת ישראל בתרצ"ז, עמד הרב צירלסון בראש המחנה שתמך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל[2].
כתביו
הרב צירלסון הדפיס מספר ספרים תורניים בחייו והותיר אחריו מאמרים וכתבים רבים. חלק מהם פורסמו לאחר מותו על ידי תלמידיו בישראל ובארצות הברית.
קישורים חיצוניים
- מרדכי סליפוי, הגאון רבי יהודה ליב צירלסון - חייו ופעולותיו, תל אביב: הוצאת נצח, מהדורה שנייה, תש"ח, באתר היברובוקס
- בן-ציון אייזנשטט, הרב ר' יהודה ליב צירילסאהן, דור רבניו וסופריו, תרנ"ה-תרס"ה, חלק ג, עמודים 37–38, באתר HebrewBooks
- הרב אשר זלקא ראנד (עורך), "הרב ר' יהודה ליב צירלסון זצ"ל הי"ד", תולדות אנשי שם ח"א, ניו יורק, תש"י, עמ' 107–108, באתר HebrewBooks
- יהודה לייב צירלסון, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יהודה לייב צירלסון, קוץ שבקץ, מאמר ביחס לציונות - פורסם במקור בהמליץ 1898. מתוך כתב העת "השילוח", אוקטובר 2016, עם מבוא מאת אהוביה גורן
- הרב ד"ר מנחם מ. ברייאר, על תקופת כהונתו בראשות ישיבת קישינב, באתר "דעת"
- מאמר לזכרו של הרב צירלסון, באתר "חב"ד און-ליין"
- אליאב שוחטמן, הרב יהודה לייב צירלסון, "מגד ירחים" (עלון חודשי להנחלת משנת הראי"ה ומורשתו בהוצאת בית הרב), גיליון 129, תמוז תשע"א, עמ' 4 והמשך בעמ' 2
- הרב צירלסון, התורה שעצבה את הטבע הישראלי, אתר תורתך לא שכחתי
- הרב צירלסון, ההסבר לצורך במניין בברית מילה, אתר תורתך לא שכחתי
- הרב ישעיה מנדל גזר, הגנה על כבודו של הרב צירלסון, אתר תורתך לא שכחתי
- מספריו
- "עצי הלבנון" - שו"ת על ארבעת חלקי השולחן ערוך, קלוז' תרפ"ב (1922)
- "הגיון לב", קישינוב תרפ"ט
- "מערכי לב" - תשובות, דרושים ונאומים, קישינב תרצ"ב (1932)
- "לב יהודה" - נאומים, מאמרים ובירורי הלכה
- "גבול יהודה", פיוטרקוב תרס"ו (1906)
הערות שוליים
- ↑ מרדכי סליפוי, הגאון ר' יהודה ליב צירלסון, עמוד 24
- ↑ יוסף פונד, פירוד או השתתפות, הוצאת מאגנס, ירושלים תשנ"ט, עמ' 114