המפלגה הדמוקרטית
ערך זה עוסק במפלגה הדמוקרטית של ארצות הברית. אם התכוונתם למפלגה הדמוקרטית במדינות אחרות, ראו  | |
| מדינה | ארצות הברית |
|---|---|
| מנהיגים |
טום פרז (יו"ר הוועדה הדמוקרטית הלאומית) צ'אק שומר (מנהיג המיעוט בסנאט) ננסי פלוסי (יו"ר בית הנבחרים) |
| תקופת הפעילות | 1828–הווה (כ־196 שנים) |
| אידאולוגיות |
ליברליזם חברתי קידמה מדינת רווחה |
| מטה |
430 South Capitol Street SE, וושינגטון די. סי., 20003 |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
| ארגונים בינלאומיים | חזית הקידמה |
| צבעים רשמיים | כחול |
| נציגויות בפרלמנטים | |
| הסנאט |
45 / 100 |
| בית הנבחרים |
235 / 435 |
| www.democrats.org | |
המפלגה הדמוקרטית (באנגלית: Democratic Party) היא אחת משתי המפלגות העיקריות בארצות הברית. אפיון מצעה הפוליטי של המפלגה במישור החברתי והכלכלי הוא שמאל פרוגרסיבי וליברלי. המפלגה מתחרה במפלגה הרפובליקנית.
מקורה של המפלגה הוא בזאת שייסד תומאס ג'פרסון ב-1794 שנקראה אז "המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית". לאחר שכונו כ"דמוקרטים" בידי מתחריהם לבסוף שינו את שמה אל "המפלגה הדמוקרטית". המפלגה הדמוקרטית של ימינו נוסדה ב-1828, מה שהופך אותה למפלגה הפעילה הוותיקה בעולם.
הנשיא הראשון מטעם המפלגה הדמוקרטית היה אנדרו ג'קסון, והאחרון ברק אובמה.
כיום, מבוסס מצע המפלגה בעיקרו על תמיכה מתונה ומסויגת בקפיטליזם, שכוללת, בין השאר, תמיכה בליברליזם חברתי או בסוציאל-דמוקרטיה (למפלגה פלגים רבים), בעוד פלגים אחרים במפלגה אף הביעו תמיכה בסוציאליזם דמוקרטי. נושאים אחרים במצעה כוללים תמיכה באיגודים מקצועיים, זכויות אדם ומיעוטים, רפורמה במערכת אכיפת החוק, הפרדת דת ומדינה, רב-תרבותיות, איכות הסביבה ומאבק בשינוי האקלים, מערכת בריאות אוניברסלית, חינוך ציבורי, ופיקוח על סחר בכלי נשק.
סמל המפלגה
ב-19 בנובמבר 1870 הופיעה קריקטורה בעיתון "הרפר'ס ויקלי" שכותרתה "חמור חי הבועט באריה מת". קריקטורה זו, שצוירה על ידי המאייר תומאס נאסט, הציגה את המפלגה הדמוקרטית בדמות חמור. מאז משמש החמור כסמל נפוץ למפלגה הדמוקרטית, אך בניגוד לפיל המייצג את המפלגה הרפובליקנית, לא הוחלט מעולם שהחמור יקבל מעמד רשמי כסמלה של המפלגה.
צבע המפלגה
ערך מורחב – מדינות אדומות וכחולות (ארצות הברית)
מאז ליל הבחירות ב-2000 הצבע הכחול הוא זה המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית. זאת לעומת רוב מדינות העולם בהן כחול מזוהה עם הימין הפוליטי דווקא.
ארגון
הגוף המנהיג את המפלגה הדמוקרטית נקרא "הוועדה הדמוקרטית הלאומית", או DNC (ראשי תיבות לDemocratic National Committee). הוועדה אחראית לפיתוח וקידום מצע המפלגה, וכמו כן אחראית לגיוס כספים ולקמפיין הבחירות. וועדות דומות קיימות בכל מדינות ארצות הברית וכמעט בכל המחוזות. ישנה ועדה רפובליקנית מקבילה, הנקראת RNC.
למפלגה יש וועדות נוספות שתפקידן דומה, שעוסקות בבחירות לסנאט, לבית הנבחרים, לתפקידי המושלים ולנציגות בבתי המשפט.
היסטוריה
המפלגה הדמוקרטית נוצרה בשם "הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית" בתוך המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, בראשותו של אנדרו ג'קסון. לאחר שהפסיד בבחירות 1824 על אף שזכה ברוב הקולות, שאף ג'קסון לבנות קואליציה חזקה דיה על מנת לנצח את הנשיא ג'ון קווינסי אדמס בבחירות 1828. קואליציה זו מהווה את בסיסה של המפלגה הדמוקרטית של ימינו.
אחרי התפוררותה של המפלגה הפדרלית, נותרה המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית המפלגה הגדולה היחידה בפוליטיקה האמריקאית. בתקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון התערערה אחדות המפלגה, כשתומכיו של ג'קסון ייסדו את הסיעה הדמוקרטית-רפובליקנית, כשמולם ה"רפובליקנים הלאומיים" בראשות ג'ון קווינסי אדמס. שמם של הדמוקרטים-רפובליקנים קוצר במהרה מטעמי נוחות ל"דמוקרטיים". מ-1833 עד 1856, הייתה המפלגה הוויגית האופוזיציה העיקרית לדמוקרטים, והחל מ-1856 הפכה המפלגה הרפובליקנית לאופוזיציה העיקרית.
בשנות ה-50 של המאה ה-19, ובעקבות התפוררותה של המפלגה הוויגית, הפכה הסיעה הדרומית של המפלגה להיות מזוהה עם תמיכה בעבדות, בניגוד לעמדתה של המפלגה הרפובליקנית נגד העבדות. הסיעה הצפונית התנגדה לכך בתוקף. הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן נטה לתמוך בעמדה הדרומית. הוא סייע בהטיית בית המשפט העליון במשפט דרד סקוט לתת פסיקה התומכת בהרחבת העבדות לטריטוריות החדשות של ארצות הברית. פסק הדין יצר פילוג בתוך המפלגה וכך העמידו שתי הסיעות שני מועמדים נפרדים לבחירות 1860. פילוג זה הוביל לקריסתה של המפלגה, והיה אחד מהגורמים שהובילו לבחירתו של המועמד הרפובליקני אברהם לינקולן ולפרישת מדינות הדרום ולפריצת מלחמת האזרחים האמריקנית.
אחרי המלחמה היו הדמוקרטים מפלגה חלשה ומפולגת. חלק מוותיקי הסיעה הדמוקרטית הדרומית ייסדו את ארגון הקו קלקס קלאן שמטרתו הייתה לחבל בשליטת הצפון המנצח בדרום הכבוש ולהטיל אימה על העבדים השחורים שזה עתה שוחררו. לאחר סדרת פיגועים ורצח של אלפי שחורים ותומכים לבנים, נמחץ הארגון על ידי פעולה נמרצת של הנשיא יוליסס גרנט. בהמשך, הצליחו הדמוקרטים לגרוף תמיכה מספקת ולהוביל לבחירתו של גרובר קליבלנד לשתי קדנציות לא רצופות כנשיא ארצות הברית.
בבחירות 1896 הפסיד המועמד הדמוקרטי ויליאם ג'נינגס ברייאן לויליאם מקינלי, והדמוקרטים נותרו באופוזיציה עד לבחירתו של תומאס וודרו וילסון ב-1912. הרפובליקנים זכו שוב בנשיאות ב-1920 בעקבות מדיניות של Laissez Faire, אך קריסת הבורסה ב-24 באוקטובר 1929 ו"השפל הגדול" הובילו לבחירת פרנקלין דלאנו רוזוולט ומדיניות הניו דיל המפורסמת שלו ב-1932.
מדיניות ה"ניו דיל", שהתמקדה ביצירת מקומות עבודה וסיוע כלכלי, יצרה קואליציה של איגודים מקצועיים, ליברליזם חברתי, פרוגרסיבים, מיעוטים (בעיקר יהודים וקתולים) ולבנים מהדרום. קואליציה זו - "קואליציית הניו דיל" - סייעה לדמוקרטים להישאר בשלטון ב-30 השנים הבאות, עד שהדיון בנושא זכויות האזרח פילג את הקואליציה. אפרו-אמריקאים, שהצביעו באופן מסורתי למפלגה הרפובליקנית שהתנגדה לעבדות, עברו כמעט באופן מלא לתמוך במפלגה הדמוקרטית בעקבות תמיכתה בזכויות האזרח בשנות ה-60 ותמיכתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. (ראו מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות).
מאז כהונתו של ג'ונסון, רק שלושה מבין שמונת הנשיאים שנתמנו היו דמוקרטים (ג'ימי קרטר, ביל קלינטון וברק אובמה). כל חמשת האחרים היו רפובליקנים. הדמוקרטים שלטו בבית הנבחרים במשך ארבעים שנה בין השנים 1954–1994. ב-1994 חל מהפך ובבית הנבחרים החלו לשלוט הרפובליקנים.
בבחירות 2000 הפסיד המועמד הדמוקרטי אל גור בפער זעום למועמד הרפובליקני ג'ורג' ווקר בוש. רבים מן הדמוקרטים טענו כי ההפסד נגרם כתוצאה מבלבול של חלק מן המצביעים בנוגע לטופסי הבחירות, וכמו כן האשימו את מפלגת הירוקים האמריקנית ומועמדם לנשיאות ראלף ניידר באובדן הקולות הנחוצים.
בשנת 2004 בחרו הדמוקרטים את ג'ון קרי - סנאטור ממסצ'וסטס - כמועמד לנשיאות, ונקטו בקו אנטי מלחמתי בעקבות מלחמת עיראק. על אף הצלחתו של קרי בסקרים, הוא הפסיד בבחירות וג'ורג' בוש הבן נבחר לקדנציה שנייה כנשיא ארצות הברית. (ראו הבחירות המקדימות לנשיאות ארצות הברית 2004).
בבחירות של אמצע הכהונה ב-2006 זכתה המפלגה לרוב מוחץ בבית הנבחרים ובסנאט ולראש בית הנבחרים מונתה לראשונה אישה, ננסי פלוסי. בבחירות 2008, עם ברק אובמה כמועמד לנשיאות, הגדילה המפלגה את הרוב בבית הנבחרים ובסנאט וזכתה גם בנשיאות.
בשנת 2010 בבחירות אמצע הכהונה ספגה המפלגה מפלה כאשר נבחרו הרפובליקנים ברוב קולות לבית הנבחרים, אך לעומת זאת נשאר יתרון לדמוקרטים בסנאט.
בשנת 2014 בבחירות אמצע הכהונה ספגה מפלה נוספת, כאשר איבדה את הרוב גם בסנאט, ובכך עברה השליטה בשני בתי קונגרס לידי הרפובליקנים.
בשנת 2016, לאחר סיום הבחירות בארצות הברית. איבדה המפלגה את השליטה בבית הלבן לטובת מועמד המפלגה הרפובליקנית, דונלד טראמפ, וגם נשארה מפלגת המיעוט בסנאט ובקונגרס האמריקני. לאחר בחירות שנערכו בשנת 2018 המפלגה החזירה לעצמה את הרוב בקונגרס.
נשיאים דמוקרטים
| שם | דיוקן | מדינה | תקופת כהונה | מספר |
|---|---|---|---|---|
| אנדרו ג'קסון |  |
טנסי | 1829–1837 | הנשיא השביעי |
| מרטין ואן ביורן |  |
ניו יורק | 1837–1841 | הנשיא השמיני |
| ג'יימס פולק |  |
טנסי | 1845–1849 | הנשיא האחד עשר |
| פרנקלין פירס |  |
ניו המפשייר | 1853–1857 | הנשיא הארבעה עשר |
| ג'יימס ביוקנן |  |
פנסילבניה | 1857–1861 | הנשיא החמישה עשר |
| אנדרו ג'ונסון |  |
טנסי | 1865–1869 | הנשיא השבעה עשר |
| גרובר קליבלנד |  |
ניו יורק | 1885–1889 ובכהונה שנייה בלתי רציפה 1893–1897 | הנשיא העשרים ושניים והעשרים וארבע |
| וודרו וילסון |  |
ניו ג'רזי | 1913–1921 | הנשיא העשרים ושמונה |
| פרנקלין דלאנו רוזוולט |  |
ניו יורק | 1933–1945 | הנשיא השלושים ושניים |
| הארי טרומן |  |
מיזורי | 1945-1953 | הנשיא השלושים ושלושה |
| ג'ון קנדי |  |
מסצ'וסטס | 1961–1963 | הנשיא השלושים וחמישה |
| לינדון ג'ונסון |  |
טקסס | 1963–1969 | הנשיא השלושים ושישה |
| ג'ימי קרטר |  |
ג'ורג'יה | 1977–1981 | הנשיא השלושים ותשעה |
| ביל קלינטון |  |
ארקנסו | 1993–2001 | הנשיא הארבעים ושניים |
| ברק אובמה |  |
אילינוי | 2009–2017 | הנשיא הארבעים וארבעה |
דמוקרטים ידועים אחרים
- הילרי קלינטון - אשתו של ביל קלינטון והגברת הראשונה (1993–2001), התמודדה לתפקיד מועמדת המפלגה לנשיאות ב-2008, מזכירת המדינה ה-67 בין השנים 2009–2013 ומועמדת לנשיאות ב-2016 בהן הפסידה לדונלד טראמפ.
- אל גור - סגן נשיא ארצות הברית ה-45 בכהונת קלינטון (1993 - 2001), מועמד בבחירות לנשיאות 2000 שהפסיד מערכת בחירות צמודה ושנויה במחלוקת, ופעיל סביבתי בולט כנגד שינוי האקלים. על פועלו זכה בפרס נובל לשלום.
- ג'ו ביידן - סנאטור ותיק מטעם מדינת דלאוור במשך 36 שנים וסגן נשיא ארצות הברית ה-47 כשותפו של הנשיא ברק אובמה.
- ג'ון קרי - סנאטור ותיק מטעם מדינת מסצ'וסטס, מועמד לנשיאות ב-2004 ומזכיר המדינה ה-68 לצד הנשיא ברק אובמה.
- הארי ריד - סנאטור בכיר מטעם מדינת נבדה, כיהן כמנהיג הרוב בסנאט בין השנים 2007–2015 וכיום מנהיג המיעוט.
- צ'אק שומר - סנאטור בכיר מטעם מדינת ניו יורק, מכהן בדרגה השלישית בחשיבותה בסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית, וצפוי לרשת בתפקידו את הארי ריד ב-2017.
- ננסי פלוסי - פוליטיקאית אמריקאית בולטת, בשנים 2007 - 2011 כיהנה כיושבת ראש בית הנבחרים של ארצות הברית, והייתה לאישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה.
- טים קיין - סנאטור מכהן מטעם מדינת וירג'יניה, ומועמד לסגן הנשיא בשנת 2016. כיהן כמושל מדינת וירג'יניה בשנים 2006 -2010.
- ג'ו ליברמן - סנאטור מטעם מדינת קונטיקט, ומועמד לסגן נשיאות בשנת 2000. הפסיד לג'ון קרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004.
- הווארד דין - רופא במקצועו, מושל מדינת ורמונט בשנים 2003-1991, התמודד והפסיד לקרי לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2004 וכיהן כיושב ראש הוועידה הדמוקרטית הלאומית.
- ג'ון אדוארדס - סנאטור מטעם מדינת צפון קרוליינה בשנים 1999–2005, מועמד לסגן הנשיא בשנת 2004 שהתמודד והפסיד לאובמה לתפקיד מועמד המפלגה לנשיאות ב-2008.
- יוברט האמפרי - סגנו של הנשיא לינדון ג'ונסון והמועמד הדמוקרטי לבחירות 1968. האמפרי נקשר שלא בטובתו במדיניות ממשל ג'ונסון, ובעיקר בהימשכה של מלחמת וייטנאם. אף שהתנגד למלחמה, הוא לא התנער ממנה בפומבי, אם משום שהיה נאמן לנשיא ואם משום שחשש מעוצמת נקמתו הפוליטית. הוא זכה במועמדות מטעם מפלגתו, לאחר מאבק קשה בוועידה הדמוקרטית הסוערת של 1968 בשיקגו. הוא בחר באדמונד מאסקי כסגנו. לאחר הירצחו של מנהיג זכויות האזרח מרטין לותר קינג, והירצחו של מתנגדו רוברט קנדי, בתוספת התחושות הקשות של העם האמריקאי ממלחמת וייטנאם, הפסיד האמפרי בבחירות למועמד המפלגה הרפובליקנית ריצ'רד ניקסון בהפרש לא קטן.
- רוברט קנדי - אחיו הצעיר של הנשיא ג'ון קנדי, שר המשפטים לשעבר, סנאטור ומועמד לנשיאות ב-1968. נרצח על ידי מתנקש פלסטיני על רקע פוליטי.
- טד קנדי - אחיהם הצעיר של הנשיא קנדי ורוברט, סנאטור ותיק ומשפיע משנות השבעים ועד מותו ב-2009, מטעם מדינת מסצ'וסטס.
ראו גם
קישורים חיצוניים
