יהדות לוב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־13:23, 15 במאי 2020 מאת דוב פרח (שיחה | תרומות) (אחידות במיקום הערות שוליים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתובה מלוב

הקהילה היהודית של לוב מנתה ערב הקמת מדינת ישראל כ-38,000 איש ומרכזה היה בעיר הבירה טריפולי (לכן מכנים את עולי לוב בישראל "טריפוליטאים"). ריכוז נוסף של יהודים התקיים בפנים המדינה, קרוב למדבר סהרה. יהודים אלה התבדלו מסביבתם והתגוררו בשכונות נפרדות, חלקם במערות חצובות בקרקע.

במהלך ההיסטוריה, עמים רבים עברו את ארצות צפון אפריקה במסעות כיבוש. היהודים שהתגוררו בערי החוף טריפולי, בנגאזי וקירני, לעיתים הושמדו או הוגלו. חלק קטן מהיהודים נדחקו מפנים המדינה לאזורים מדבריים על מנת לשמור על יהדותם. יצחק בן צבי כתב על יהדות לוב: "יישוב קדמון מושרש, שהחזיק מעמד בתנאים קשים ושמר על צביונו ואופיו בתוך המסגרת הכללית של האומה".

בשנות השלטון הבריטי, משנת ה'תש"ג עד ה'תשי"ב ולאחר מכן בשנות העצמאות של לוב, סבלו היהודים מהעם הלובי, שערך בהם פרעות, פצע והרג ופגע ברכושם. היהודים התארגנו והפעילו הגנה עצמית. לאחר הקמת המדינה עלתה רוב קהילת לוב לישראל, אך חלק נכבד ממנה היגר לאיטליה. ברומא מהווים יוצאי לוב מרכיב חשוב בקהילה היהודית, ויש להם בית כנסת משלהם. בשנת ה'תשכ"ט, לאחר עלייתו של הקולונל מועמר קדאפי לשלטון, עזבו אחרוני יהודי לוב את המדינה.

תולדות הקהילה

הקהילה היא מן העתיקות בעדות ישראל. בכך תומכים מקורות היסטוריים, ארכאולוגיים וספרותיים (פירוט בהמשך). מכוני מחקר של יהדות לוב העוסקים בשימור המסורת של העדה הם מרכז מורשת יהודי לוב ומרכז אור שלום.

בעת העתיקה

על קיומם של יהודים בלוב מצויים רמזים בספריהם של הרודוטוס וסטראבון[1], ולפי מסורות התיישבו יהודים באל-ג'בל אל-אח'דר שבלוב זמן-מה לאחר חורבן בית ראשון. עדויות היסטוריות להתיישבות היהודית בלוב קיימות החל מהמאה החמישית לאלף הרביעי. תלמי הראשון ששלט במצרים שלח לאזור לוחמים יהודים שיגנו על הגבול של ממלכתו. יוספוס פלביוס בן המאה השמינית לאלף הרביעי בחיבורו "נגד אפיון" מצטט מקורות לפיהם המלך תלמי העביר ללוב יהודים לשמירה על קירנה[2]. הגירה נוספת לאזור התקיימה כמה דורות לאחר מכן, בעת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס בארץ ישראל.

לאחר חורבן הבית השני, בשנים ג'תתע"ה-ג'תתע"ז, פרץ בקירנאיקה מרד של היהודים ברומאים הידוע כמרד התפוצות. אש המרד הגיעה עד למצרים. היסטוריון מצרי מעיד על בריחה של היהודים אל ביצות הנילוס. הממשל הרומי הצליח לדכא את המרידות וחלק ניכר מאוכלוסיית היהודים באזור נהרג או ברח לאזור המדבר בדרום המדינה. ממצאים ארכאולוגיים יהודיים ניכרים נמצאו בהרי נפוסה, בדרום לוב, מהמאה העשירית לאלף החמישי והמאה הראשונה לאלף השישי.

ההשפעה הספרדית

במאה הרביעית לאלף השישי חלקים מלוב נכבשו לסירוגין על ידי ספרד, טורקיה ואחרות. לפי אחד מסיפורי העם, בשנת ה'ר"ע הוליך מלך ספרד את יהודי לוב לשבי לנאפולי שבאיטליה "ותִשאר העיר שוממה"[3]. לפי תיאור אחר, שמונה מאות משפחות מטריפולי התפזרו והרחיקו נדוד. הספרדים הקימו בטריפולי אינקוויזיציה שגרמה להתפרקות הקהילה היהודית בעיר.

באותה תקופה מצא רבי שמעון לביא, שהיה בדרכו מספרד לארץ ישראל, יישוב יהודי בטריפולי, החסר במנהגים יהודיים. הוא החליט להישאר בקהילה והחל בלימוד התורה ומצוות ההלכה ליהודים, יהודי לוב מייחסים לו את תקומתם הדתית. בספרם נכתבה ההערכה: "ילידי-ההר היו נבערים מדעת תורה" ורק מפעלו של לביא "החזירם ליהדות המסורה"[4].

השפעתה של יהדות ספרד על יהודי לוב הייתה דתית, תרבותית ומורלית.

בעת החדשה

צלאת בושאיף

האימפריה העות'מאנית הרחיבה את תחום השפעתה ללוב בין ה'שי"א ל-ה'תע"א לוב הייתה לאיילט וכפופה לאימפריה העותמאנית, ונשלטה באמצעות פחות. תקופה זו נקראת התקופה העות'מאנית הראשונה.

התקופה הקרמנלית

בין השנים ה'תע"א-ה'תקצ"ה משלה בלוב שושלת מקומית בשם שושלת בני קרמנלי, שצמחה מתוך יחידות הצבא של האימפריה העותמאנית שהוצבו באזור. העשורים הראשונים תחת שלטונה של השושלת התאפיינו בהשלטת סדר, שלום יחסי, שגשוג ופיתוח. בתקופה זו נקבעה טריפולי כבירת כל לוב, והחלה להתגבש ישות יהודית לובית נפרדת, שלא הייתה קשורה ליהדות תוניסיה. היהודים היו נאמנים לשלטונות, נהנו ממידה של סובלנות ויצאו נשכרים מהמצב החדש. הם השתלבו בפיתוח הכלכלי ובגידול המסחר. האוכלוסייה שגשגה ונוספו קהילות יהודיות חדשות בעקבות הגירה יהודית מאיטליה ומתוניסיה. הגירה זו פתחה פתח לקשרי מסחר נוספים.

בדור השלישי של שושלת קרמנלי החלו מאבקי שלטון אשר הביאו לנסיגה כלכלית, אי יציבות מדינית ופוליטית ומלחמת אזרחים, שהיהודים לקחו בה חלק. מאבקים אלה נוצלו על ידי עלי בורגול האלג'יראי, שכבש את טריפולי בשנת ה'תקנ"ג והשליט בה משטר אימים. במהלך תקופתו כשליט הוא הרג שלושה יהודים, בהם בנו של מנהיג הקהילה היהודית, רבי אברהם כלפון. בני קרמנלי התאחדו ובעזרת השליט התוניסאי הצליחו למגר את עלי בורגול. יום כניסת בני קרמנלי לטריפולי בכ"ט בטבת התקנ"ה נקבע כיום חג ליהודים - "פורים בורגול". לפני הכיבוש העותמאני (ה'תקצ"ה) נהנו היהודים מאוטונומיה קהילתית, אשר עלתה בקנה אחד עם מעמדם כבני חסות. השליט מינה קאיד יהודי, שהיה אחראי על גביית מסים מהיהודים והעברתם לממשל, וחיי הקהילה התבססו על מסורות רבניות.

התקופה העות'מאנית השנייה

ב-ה'תקצ"ה לוב הפכה שוב לוולאייט, תחת שליטה ישירה של האימפריה העות'מאנית באמצעות פחות. שליטה זו שיפרה את מצב היהודים, אף שהם עדיין סבלו מהתנכלויות מצד המקומיים. בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב, נזקקו האחרונים למזכירים ולמתווכים. תפקיד זה מילאו היהודים. בעקבות קרבתם לפּחות מעמדם השתפר עד כדי כך שהייתה להם השפעה על קונסולים זרים. בשנת ה'תרכ"א נוסד ועד יהודי שהורכב מסוחרים עשירים ומנכבדים, ושהיה סניף של ארגון כל ישראל חברים. מטרתו הייתה הנעת דעת הקהל הבינלאומית לטובת האמנציפציה ונגד הפרעות ביהודים. כמו כן, הוועד שאף לזרז התערבות ממשלות אירופה לטובת היהודים שלא זכו לאמנציפציה. הם זכו להישגים קטנים דוגמת ענישה חריפה יותר על פשעים נגד היהודים, ותשלום פיצויים על נזקים.

האוטונומיה היהודית והמנהיגות הקהילתית התבססו עם הנהגת הרפורמות (טנזימאט) בצווים ב-ה'תקצ"ט וב-ה'תרט"ז. צווים אלה קיבלו גושפנקא חוקית מה"ארדי" הקיסרי באדר ה'תרכ"ה. ליהודים הובטחה אוטונומיה, ולקאיד היהודי מתן זכות חוקית להשתתף במועצת המחוז בטריפולי. התקופה העות'מאנית השנייה נחשבת כתקופה טובה עבור היהודים, פרט לשני סייגים: אכיפת החוקים כלפי היהודים הייתה נתונה לפרשנות, לטינה ולאהבת הבצע של השלטונות; והעובדה כי הפער בין יהודים עשירים לעניים ובין יהודים ילידים לזרים הלך וגדל.

מקצועות היהודים

רוב היהודים התגוררו בשכונות המסורתיות (כדוגמת "עמרוס" בטריפולי), שבהן הייתה פעילות מסחרית של חנויות, מכולות, ירקנים, קצבים, מאפיות ומסעדות. הסוחרים התפרנסו בתוך השכונות היהודיות, אך היה עליהם להביא את הסחורה מחוץ לשכונות אלה והם נדרשו לקיים מגע עם האוכלוסייה הלא-יהודית. מנגד, בעלי המלאכה התפרנסו, לרוב, מחוץ לעיר. החל תהליך של עיור והיהודים עזבו את עבודות השדה והפכו לאומנים ולבעלי מלאכה. ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות השתפר מצבם הכלכלי של היהודים. הם פנו למסחר, וחלקם אף עסקו בנפחות, פחחות, סנדלרות, נגרות וחרטות. בענפים כמו הטבעת מטבעות, צורפות וחייטות הם היו מונופול. לרוכלים היהודיים הייתה עדיפות על המוסלמים משום שיכלו לסחור ישירות עם הנשים המוסלמיות, דבר שנמנע מסוחרים גברים מוסלמים. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודיים, ונדדו ברחבי לוב. סוחרים יהודים סחרו עם איטליה ושאר ארצות הים התיכון דרך הנמלים הימיים.

שפה, תרבות וחינוך

היהודים בלוב דיברו ערבית בדיאלקט מיוחד, המכונה טריפוליטנית. אוצר המילים שלהם כלל מילים בעברית ובארמית. על-אף שמרבית הגברים היהודים ידעו לקרוא ולכתוב עברית לצורכי תפילה, רמת העברית הייתה נמוכה יחסית, והחינוך היה מבוסס ברובו על שינון. שפה נוספת, שהייתה נפוצה בקרב סוחרים בעיקר, הייתה עגה מעורבת של שפות לטיניות, שבה היו ניכרות השפעות השפות איטלקית, ספרדית וצרפתית. הסוחרים האמידים דאגו להקנות לילדיהם חינוך ושפות אירופיות, אך לקראת אמצע המאה השביעית לאלף השישי החלה זליגה של שפות אירופיות אל מחוץ למעגל האליטה. כבר בשנות ה-תר"ל ניסה הרב הראשי לטריפולי מטעם הממשל העות'מאני, אליהו בכור חזן, להכניס לימודי איטלקית לתוך מערכת החינוך היהודית. בשנת ה'תרל"ה קבוצת משפחות יהודיות נטלה יוזמה להקמת בית ספר מערבי ומודרני בטריפולי. הם אף הביאו מורה מאיטליה בשם ג'נטו פאג'י לפקח על הפרויקט. שנה מאוחר יותר הוקם בית-הספר האיטלקי-יהודי לבנים. בשנת ה'תר"ן הקים ארגון כל ישראל חברים את בית הספר הראשון שלו בלוב: בית הספר למלאכה לבנות בטריפולי. מוסד זה לימד את תרבות צרפת ואת השפה הצרפתית (מוסד זה על אף כמה השפעות ברוכות שהיו לו, ידוע לשמצה עקב הכנסתו הרבה חומרי מינות וכפירה בתכני הלימוד, מה שגרם ליהודים רבים לעזוב את התורה רח"ל).

תחיקה ומשפט

לאחר שנת ה'תקצ"ה התקיימה הבחנה בין הדין האישי לבין הדין האזרחי. כוחה של הקהילה נשמר רק בתחום האישי. בשנת ה'תר"ך הוקמה מערכת בתי משפט שנחלקה לשלושה תחומים נפרדים, שבכל אחד מהם כיהן שופט יהודי. כמו כן נקבע שבכל מקום שיש בו יהודים יישב יהודי במועצה המקומית. בשנת ה'תרל"ד מונו רבנים ראשיים בלוב, שהובאו מארץ ישראל ומקונסטנטינופול, והחל תהליך של העברת סמכויות חילוניות מהנשיא לרב הראשי, "החכם באשי". יהודים החלו לכהן במועצות מנהליות בעיריות, בפקידות השלטונית ובבתי המשפט.

בתקופה זו חיו היהודים בתנאים טובים יחסית, מצב שנשתמר גם לאחר כיבוש המדינה על ידי צבא איטליה בשנת ה'תרע"א. הקהילות היהודיות בטריפולי ובבנגאזי קיימו קשרים הדוקים עם יהדות איטליה. חלק מהיהודים היו בעלי נתינות בריטית וצרפתית. הכיבוש האיטלקי שבא לאחר השלטון העות'מאני התקבל בשביעות רצון על ידי יהודי לוב והם תמכו בו. עם זאת, חלקם, אלה שהתגוררו בפנים המדינה באזור "גבל"[5], לחמו לצד הערבים והברברים נגד הצבא האיטלקי. ככלל, בימי השלטון האיטלקי עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה עברה לוב תקופה של פריחה, והתקיימה הגירה של איטלקים אליה, בהם יהודים. המינהל, החינוך והתרבות האיטלקיים הוטמעו בלוב והדבר השפיע על יהדות המדינה.

מלחמת העולם השנייה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – שואת יהודי לוב

הפגיעות ביהדות לוב החלו בשנת ה'תרצ"ח עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה ובהמשך הוחלו גם על יהדות לוב. בזמן מלחמת העולם השנייה נערכו פרעות כנגד היהודים. בתחילה הייתה הפגיעה קלה אך בימי המלחמה הלכה וגברה. יש הטוענים כי הסיבה להרעה ביחס ליהודים נבעה מהידיעה שקיבל מוסוליני על כך שנציגי הקהילה היהודית בבנגאזי הביעו שמחה לאור כניסת החיילים היהודים יחד עם הצבא הבריטי ללוב[דרוש מקור]. בשנת ה'תש"ב החליטו האיטלקים כי יהודי קירינאה יוגלו למחנה ג'אדו (ערבית: جادو, נהגה לעיתים Giado) בדרום הרי ג'בל (Gebel). עוד הוחלט כי הגברים בגיל העבודה יגויסו לעבודת כפייה. היהודים סברו כי צפוי להם גורל מר תחת כיבוש איטלקי-גרמני. לפי אומדן יד ושם נספו בשואה 712 יהודים מתוך אוכלוסייה של 30,000 יהודים.

בשנת ה'תש"ג שוחררה לוב מהכיבוש האיטלקי-גרמני. הקהילה חוותה בעיות קיום, היה מחסור במזון, ביגוד ותרופות. כמו כן, סבלו היהודים מהיחס העוין של סביבתם שכלל פגיעות פיזיות. בו בזמן, המוסדות הקהילתיים והציבוריים טרם הופעלו מחדש. אפרים אלימלך אורבך, שהיה רב צבאי בצבא הבריטי[6], סיפר כי בביקורו בלוב הקדיש זמן רב לטיפול בשיקום הקהילה. הוא הצליח לארגן מפגשים בין ועד הקהילה לבין הממשל הבריטי. הוקמו מחדש מחלקות הקהילה לעזרה סוציאלית, לעזרה רפואית ולענייני עבודה. וכך, חלק מהיהודים זכו אף הם לתעסוקה במחנות הצבא שבמקום. אורגנה גם עזרה מארץ ישראל וכך הגיעו אל הקהילה 10 טון מזון, בגדים ותרופות. בהמשך אף הגיעו מהארץ מורים למוסדות החינוך שנפתחו מחדש. לפעילות זו היה גם היבט חגיגי. הימים היו ימי הפורים וכך נאספו החיילים בבית הכנסת של הקהילה וקראו את המגילה. לאחר מכן התקיים בבית מכבי המקומי שמחת פורים ליהודי המקום ולחיילים.

עוד בטרם הקמת מדינת ישראל עלו יהודים מלוב לארץ ישראל. עם הקמת המדינה מנתה האוכלוסייה היהודית בלוב מעל 38,000 תושבים, רובם בעיר הבירה טריפולי ובבנגאזי.

העלייה מלוב

תבנית:נושא מורחב ב-ה'תש"ה, עם סיום מלחמת העולם השנייה, חיו בלוב כ-36,000 יהודים. בכסלו ה'תש"ו, נערכו פרעות ביהודי לוב ו-142 מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו ורכוש קהילתי רב נפגע לרבות בתי כנסת. בסיוון ה'תש"ח, בסמיכות לפלישת צבאות ערב לישראל, התרחשו שוב אירועי דמים בהם נטבחו 14 יהודים, ונהרסו 280 בתים. היהודים נערכו לפעולות של הגנה עצמית. בעקבות הפרעות קבלו יהודי לוב עדיפות לעלייה לישראל מבחינת הסוכנות היהודית. משתמה מלחמת העצמאות, במהלכה מנעו הבריטים עלייה לישראל כדי שלא לעזור ללחימה, הרשו הרשויות בלוב ליהודים לעלות לישראל[7]. ברוך דובדבני, מנהל המשרד הארצישראלי באיטליה, נשלח ללוב לארגן את העלייה, ובקיץ ה'תש"ט ביקר בלוב ראש מחלקת העלייה בסוכנות, יצחק רפאל[8]. עד תשרי ה'תש"י עלו לישראל כ-30% מיהודי לוב[9]. העולים הקימו בישראל מספר מושבים, בהם עלמה[10] אחיסמך וזיתן. בחשוון ה'תש"י הגיע ללובה נציג חדש של הסוכנות היהודית, ד"ר מאיר ורדי[11]. בכסלו הואטה העלייה מלוב כדי לפנות מקום לעליית יהדות תימן במבצע על כנפי נשרים[12]. בשנת ה'תשי"א נמשכה העלייה ובתחילת ה'תשי"ב הוגברה העלייה והועלו גם חולים ונכים רבים שנמנעו עד אז מלהעלותם, בגלל התקרב ההכזה על עצמאות לוב[13]. בחורף ה'תשי"ב ביקר ברוך דובדבני בלוב והגיע להסכמות עם השלטונות על המשך העלייה מלוב לשנה שלימה[14].

אחרי העלייה ההמונית

לאחר העלייה ההמונית נשארו בלוב כ-4,000 יהודים[15]. לאחר שלוב קיבלה את עצמאותה מהשלטון הבריטי בכסלו ה'תשי"ב, יהודי לוב לא קיבלו זכויות אזרחיות או תעודת זהות לובית. גם לאחר ה'תשכ"ב בה הכריזה המדינה חגיגית על הזכאות לאזרחות לא נעשה דבר. רק יהודים בודדים זכו לאזרחות, כשהיתר היו משוללי זכויות אזרחיות ופוליטיות והחל מ-ה'תשי"ג ברצותם לצאת מלוב, גם אם זמנית, היו מקבלים תעודות מסע חד-פעמיות שעליהן לא צוינה שום אזרחות. מאוחר יותר הופיע עליהם הכיתוב "יל" בצירוף מספר סידורי לציון היותם יהודים[16]. עד שנת ה'תשכ"ז עלו רוב היהודים מלוב למדינת ישראל. בזמן מלחמת ששת הימים, תקפו המוסלמים את היהודים שנותרו בלוב, ובעקבות זאת עזבו את לוב 2,000 היהודים שנותרו בה[17]. לאחר המלחמה הורשו רוב היהודים לעזוב את המדינה. בשנת ה'תשי"ח הוחלט בחוק כי יש לפרק את הקהילה היהודית. בשנת ה'תשס"ב עזבה את לוב היהודייה האחרונה, רינה דבש, בסיוע אחיינהּ תושב העיר רומא ד"ר דוד ג'רבי[18].

כיום

כיום אין יהודים בלוב. בשנים האחרונות פועלת "קרן יהודי לוב" לרווחתם ותרבותם של יוצאי לוב בישראל.

לאחר נפילת משטרו של קדאפי בשנת ה'תשע"א, שב ללוב דוד ג'רבי, יהודי ממוצא לובי, במטרה לבנות מחדש את בית הכנסת המרכזי של לוב ולקדם סובלנות דתית במדינה, לאחר 44 שנים שלא ביקר בלוב[19]. את העבודה ביצע באמצעות קבלן שהביא עמו, באבטחת חיילים ובליווי כתבי ה-CNN. כאשר הגיע ללוב אמר כי "זהו יום היסטורי בשבילי ובשביל תושבי לוב" והוסיף כי "אני עושה את מטרותיי למען כל אלה שסבלו אצל קדאפי". חלק מהתושבים נשארו ספקנים לגבי כונותיו של ג'רבי, במיוחד עקב אי-האמון ביהודים[20]. עבודתו של ג'רבי נגמרה לאחר יומיים מהגעתו ללוב. עזיבתו נבעה מסכסוך עם הרשות המקומית וקהל מקומי עוין שהרחיק אותו מבניין בית הכנסת העתיק[21].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • חיים סעדון (עורך), לוב, בסדרת: "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, ירושלים, תשס"ז 2007
  • רנצו דה פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומנות ערבית וציונות, ספריית מעריב, המחלקה לקהילות ספרדיות של ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המרכז התרבותי של יהודי לוב בישראל, תל אביב, 1980
  • לילוף יעקב חג'ג', תולדות יהודי לוב: מראשית התיישבות היהודים בלוב ועד עלייתם וקליטתם בארץ, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, תשס"א 2000
  • חיים כלפון, לנו ולבנינו, מהדורה 2, בית כנסת ומרכז קהילתי נוסח יהדות לוב "יד לגבורים", נתניה, תשמ"ו 1986
  • מרדכי הכהן, הגיד מרדכי: קורות לוב ויהודיה ישוביהם ומנהגיהם, ההדיר: ה. גולדבורג, מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשל"ט
  • פ. זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב, ועד קהילות לוב בישראל, תל אביב, 1960
  • ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית מימי קדם ועד ימינו, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, כרכים א'-ב'
  • דב קנוהל (עורך), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת "מורשת", תל אביב, 1989
  • משה חלמיש, משה עמאר ומוריס רומני (עורכים), יהודי אלג'יריה ולוב, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן - מרכז דהאן, תשע"ד (2014).
  • רחל סימון, הקהילה היהודית בלוב בשלהי התקופה העות'מאנית, תל- אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשמ"ו.
  • Bonne – Tamir, HLA Polymorphism in Libyan Jews Human Genetic, Mourant A.E. Kopec and Domaniewska Solezek (ed.), The Genetic of the Jews, Oxford Claundon press, 1979

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יהדות לוב בוויקישיתוף

מאמרים בפרויקט מה-יא"ה (מפעל התיעוד - יהודי ארצות האסלאם), אוני' תל אביב

הערות שוליים

  1. ^ רנצו דה פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומנות ערבית וציונות, ספריית מעריב, המחלקה לקהילות ספרדיות של ההסתדרות הציונית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המרכז התרבותי של יהודי לוב בישראל, תל אביב, 1980, עמ' 7
  2. ^ יוסף בן מתיתיהו, נגד אפיון, ספר 2 פרק 4, או בגרסה האינטרנטית של ספרו
  3. ^ ראו מ. הכהן, הגיד מרדכי
  4. ^ ראו יהדות לוב, עמוד 14
  5. ^ מקום בו לפי המסורת גרו במערות למעלה מ-2,000 שנה
  6. ^ ראו דב קנוהל
  7. ^ יהודי לוב יורשו לעלות, הצופה, 21 באפריל 1949
  8. ^ תנועתנו בצפון אפריקה, הצופה, 24 באוגוסט 1949
  9. ^ כ-30% מיהודי לוב עלו ארצה, קול העם, 30 באוקטובר 1949
  10. ^ עלמא - יישוב ששי של הפוהמ"ז בגליל, הצופה, 1 בספטמבר 1949
  11. ^ נציגי הסוכנות אצל מושל טריפולי, הצופה, 2 בנובמבר 1949
  12. ^ ינוה כהן, לוב בלי יהודים, הצופה, 2 בדצמבר 1949
  13. ^ גולת לוב וחיסולה, הצופה, 8 בפברואר 1952
  14. ^ העלייה מלוב תימשך, על המשמר, 6 במרץ 1952
  15. ^ 350 אלף עולים יבואו עד שנת 1970, חרות, 1 במאי 1964
  16. ^ חוה לצרוס יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 195-218.
  17. ^ פרופסור אייל נווה, ד"ר נעמי ורד, ד"ר דוד שחר "הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזקח התיכון" - הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ - ירושלים - 2009. עמוד 184
  18. ^ "יהודי לוב מצפים לבקר במולדת", ישראל השבוע, 26/08/2011
  19. ^ "Libyan Jew returns home after 44-year exile". Reuters. 1 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  20. ^ Fahmy, Mohamed Fadel (2 באוקטובר 2011). "Libyan Jew returns from exile to restore synagogue". CNN. נבדק ב-2 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)
  21. ^ Garcia-Navarro, Lourdes (4 באוקטובר 2011). "Hostile Crowd Forces Libyan Jew Out Of Synagogue". National Public Radio. נבדק ב-4 באוקטובר 2011. {{cite news}}: (עזרה)


יהדות אפריקה
צפון אפריקה אלג'יריה • לוב • מצרים • מרוקו • תוניסיה אפריקה
אחרות אתיופיה • דרום אפריקה • זימבבואה • מאלי
ראו גם אבאיודאיה
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_לוב&oldid=1160495"