מלחמת עמלק
מלחמת עמלק היא אירוע מקראי, המתואר בספר שמות (ספר שמות, פרק י"ז, פסוקים ח'-ט"ו), סוף פרשת בשלח. המלחמה התרחשה מעט אחרי יציאת מצרים, הייתה הקרב הראשון שבו השתתף עם ישראל, ובעקבותיה הפך המאבק בעמלק לנושא חשוב במקרא וביהדות.
את פרשת מלחמת עמלק נהוג לקרוא בתורה בבוקר פורים.
הסיפור המקראי
בזמן ששהו ישראל ברפידים, כחודש אחרי יציאת מצרים, הגיע עמלק והתחיל להילחם בהם. בפרשת כי תצא מתואר שהוא זינב בנחשלים, כלומר תקף את החלשים יותר שהלכו בסוף המחנה.
משה שלח את יהושע לאסוף אנשים ולהילחם בעמלק, ובעצמו עלה לראש הגבעה הסמוכה. בכל פעם שהרים משה את ידיו ישראל היו גוברים על עמלק, וכאשר היה מניח את ידיו עמלק היו מתגברים. כאשר כבדו ידיו של משה הוא התיישב על אבן, ואהרן וחור תמכו בידיו, כדי שיחזיק אותן למעלה. בסופו של דבר מתואר: " וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב". בפרשנים ישנה מחלוקת האם הכוונה שהביס אותם (רשב"ם), הרג את החזקים שבהם והותיר את החלשים (רש"י), או שהצליח להחליש אותם אך לא להרוג חזקוני על פי המדרש).
אחרי הקרב
בעקבות המלחמה הצטווה משה לכתוב את סיפורו לזיכרון ולומר גם ליהושע שה' ימחה את זכר עמלק מתחת השמים. משה בנה מזבח וקרא לו "ה' נסי", ואמר שלה' יש מלחמה נצחית בעמלק.
בספר דברים מצווה עם ישראל במצוות זכירת מעשה עמלק: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים. כמו כן מצווה ישראל במצוות מחיית עמלק: "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז-י"ט).
בספר שמואל נשלח שאול להילחם בעמלק ולהכרית את זרעם, כנקמה על המלחמה במדבר. שאול מילא את הציווי אך לא בשלמות, ובעקבות כך הודח ממלכותו (ספר שמואל א', פרק ט"ו)
מלחמת עמלק במדרש
המשנה (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ג', משנה ח') מסבירה את עניין הרמת הידיים של משה כהזמנת בני ישראל לתפילה ואמונה: ” וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה כא ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין.”
המדרש[1] קושר בין הסיפור הקודם, תלונות העם והבקשה למים, לבין מלחמת עמלק, ואומר שמלחמת עמלק הייתה עונש של בני ישראל על חוסר אמונתם: "משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: "אבא טול חפץ זה ותן לי", והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית. פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן: "ראית את אבא?" אמר לו אביו: "אינך יודע היכן אני?" השליכו מעליו, ובא הכלב ונשכו".
מדרש נוסף[2] מסביר את חומרת פשעו של עמלק, מלבד ההיטפלות לחלשים וחוסר יראת האלוקים, בכך שהוא גרם לחולשה בתדמיתו של עם ישראל. אחרי יציאת מצרים כל העולם פחד מישראל, ועמלק הפך את המלחמה בישראל לאפשרות ריאלית: "משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה. בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים".
הערות שוליים
