ערך מומלץ

סימני ראש השנה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שלחן ערוך בסימנים של ראש השנה

סימני ראש השנה הם סדרת מאכלים סמליים שנהוג לאכול אותם בסעודת ליל ראש השנה. מנהג זה הוא מנהג קדמון, מזמן הגמרא והגאונים. המנהג כולל אכילת מאכלים שיש בהם משום סימן טוב ואמירת תפילות במהלך סעודת הלילה של ראש השנה, אשר בשל היותה הסעודה הראשונה של השנה היא בעלת חשיבות רבה. הכינוי הרווח למאכלים אילו הוא "סימנים" ויש המכנים אותם "ברכות", "ברכיות" או "יהי רצון" בשל התפילות הנאמרות עליהם. רבות מתפילות אלו הן מקושרים לשמות המאכלים, כלומר שם המאכל דומה מבחינת הצליל לתוכן הבקשה.

המנהג המקורי שהוזכר בתלמוד כלל אכילה של המינים "קרא", "רוביא", "כרתי", "סלקא" ו"תמרי" (פירוש שמות אלו בהמשך). בתקופות קדומות היו אף שנהגו רק לומר את הבקשות אך לא לאכול בפועל את המאכלים, מנהג שכמעט נשכח כליל כיום. בתקופת הגאונים מוזכרת גם אכילת דבש, בשר שמן וראש כבש. בתקופת הראשונים הוזכרה גם אכילה של רימון, תפוח ודגים. רק בסוף תקופת הראשונים אוחד המנהג של אכילת הדבש עם מנהג אכילת התפוח למנהג המפורסם של אכילת תפוח בדבש (ראו לקמן). מאכלים רבים נוספו במשך מרוצת הדורות, אשר שונים לעתים בקרב קהילות ישראל השונות.


מנהג הסימנים המוזכר בתלמוד

מקור המנהג בדברי האביי בגמרא במסכת כריתות[1]:

"אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי."
תרגום: "אמר אביי: עכשיו שאמרת שלסימן יש חשיבות (תרגום מילולי: "סימן - דבר הוא") יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה דלעת, לוביה, כרישה, תרד ותמר". (ראו לקמן בפסקה יחוס המאכלים ואופן הכנתם באשר לפירושים אחרים לשמות ארמיים אלו.)
אכילת תפוח בדבש ורימון בראש השנה אין מקורם בתלמוד אלא הוא מנהג ישראל קדושים

בספרי הקדמונים מכונים שמות אלו בראשי תיבות קרכס"ת (קרא, רוביא, כרתי, סלקא, תמרי) - .

אכילה או ראיה

במסכת הוריות[2] מובאים דברי אביי בלשון אחרת: "יהא רגיל למיחזי בריש שתא", תרגום: "יהא אדם רגיל לראות בראש השנה", כלומר רק לראות ולא לאכול. במספר ספרים ישנים של התלמוד, גם במסכת כריתות הגרסה היא "למחזי" וכן רבים מהראשונים המביאים את דברי אביי מביאים אותו בלשון "למחזי" או לשון קרובה אחרת ולא ל"מיכל", וכנראה שגרסתם בתלמוד הייתה "למיחזי" גם במסכת כריתות[3]. לפי גרסה זו ייתכן שהמנהג היה רק להביא את הסימנים אך לא לאוכלם[4], וכן ניתן להסיק מתשובה מסוף תקופת הגאונים העוסקת במנהגו של רב האי גאון, שאינה מזכירה כלל שהיה אוכל אותם אלא שהיו מביאים לפניו סל עם מינים אלו והיה לוקח כל אחד ואחד מהם ואומר עליו את הבקשה[5]. בתשובה אחרת המגאונים[6] מצוין בפירוש שאוכלים רוביא וכרתי. גם רבינו יעקב בן הרא"ש, הוא בעל הטורים, גורס "למיכל" וכן כתב הבית יוסף בשולחן ערוך[7], וכך הוא המנהג הרווח כיום - לאכול את הסימנים ולא לראותם בלבד.

הבקשות הנלוות

בתשובה על מנהגו של רב האי גאון שהוזכרה לעיל מובא שהיו מביאים לפניו סל שבו מינים הללו והיה נוטל כל אחד מהם וכך היה אומר: "קרא - יקרע גזר דיננו, רוביא - ירבו זכויותינו, כרתי - יכרתו שונאינו, סילקא - יסתלקו חטאתינו, תמרי - ותמו עוונותינו או יתמו אויבינו"[5]. דהיינו - על כל מאכל אומרים בקשה הדומה מבחינת הצליל לשמו של המאכל. מנגד, בבית יוסף[8] מבין מדברי בעל הטורים שלשיטתו אין הכוונה להזכיר ממש את הבקשה אלא שהמאכלים מסמנים בקשות אלו. ברם, ככל הנראה בשל התשובה המפורשת מן הגאונים, מרבית הראשונים לא קבלו את סברת בעל הטורים וסבורים שיש לומר ממש את הבקשות, וכן פוסק בשולחן ערוך[7].

מתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל משתמע לכאורה שמנהגו של רב האי גאון היה לומר רק "יסתלקו אויבינו", "ירבו זכויותינו" וכדומה, אך האבודרהם מציין שיש אומרים אותה בלשון תפלת "יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיקראו לפניך זכויותינו" וכו', ומנהג זה הוא המקובל כיום.

המאכלים

כאמור לעיל, יסודו של המנהג הוא בדברי אביי בגמרא, שהזכיר את המינים: "קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי". המאכל היחיד שהוא קל יחוס הינו ה"תמרי" - תמר. יחוסם של יתר המאכלים קשה יותר וקיימים יחוסים שונים ואופני הכנה הייחודיים להילות ישראל השונות, כאשר יבואר לקמן.

קרא

קרא היא מין ממשפחת דלועיים[9] אך לא ברור לחלוטין לאיזה מין הכוונה. המנהג הרווח לקחת דלעת אך יש נוהגים לקחת מין דלעת כקישוא (קישוא בעברית) לבן (אף הוא ממשפחת דלועיים). באשר לאופן ההכנה קיימים מנהגים שונים - מנהג רווח אצל קהילות ספרד הוא להכין מרקחת מיני מתיקה של דלעת[10]. אצל קהילות לבנון נהוג להשתמש ב"ירק הקרעה", הוא מעין הדלעת כקישוא, שאותו חותכים ומבשלים עם גרגרי חומוס ותבלינים ואוכלים אותו בעודו חם"[11].

שעועית הלוביה, המיוחסת בדרך-כלל ל"רוביא".

רוביא

ביחס לרוביא קיימים יחוסים רבים מאוד. היחוס הפשוט ביותר הוא מין של שעועית הקרוי בלשון ישמעאל "לוביה". וכן הוא בתשובת רב האי גאון באוצר הגאונים[12] היא מיוחס לפול המצרי, והרשב"ץ בחידושיו לראש השנה[13] מיחס את הפול המצרי הנזכר עם המין הנקרא בערבית "לוביא". אולם יש מקהילות צפון אפריקה שנוהגים לאכול פול ממש[14].

לעומת זאת, רש"י מיחס אותה לתלתן (בלשון ישמעאל חילבה) ובהתאם לשיטה זו נהוג אצל קהילות תימן לקחת חילבה [15]. יש המיחסים אותה לשומר ויש לשומשום[16]. יש שנהגו לאכול כרוב בראש השנה והציעו טעם למנהג אכילת הכרוב ביחוס הכרוב עם הרוביא, אך יחוס זה הוא לא על פי פשוטו, וייתכן שהמנהג שורשו מטעמים אחרים[17].

כרישה

כרתי

כרתי הוא הכרישה שארמית הוא נקרא כרתי. בקרב קהילות ספרד דוברי הלאדינו ובקהילות אחרות מעדות המזרח כדוגמת קהילות לבנון, נהוג להכין ממנו מעין חביתת ירק, שיש המוסיפים לה גם בשר טחון ויש שעושים אותה ללא בשר. שמן של הקציצות בלאדינו הן "קפטיקאס די פראסה" או "אלבונדיגס די פראסה" (קציצות כרישה)[18].

סלקא

בפשטות הכוונה לתרד כך מפורש בתשובה של רב האי גאון [19] ויש נוהגים לקחת סלק עלים (עלי מנגולד). ויש נוהגים לקחת את שורש הסלק ולא את העלים. כל הצמחים הללו (הסלק, עלי המנגולד והתרד) הם מאותה משפחה (סלקיים) ובשל כך יש יחוסם מדויק שונה בין המנהגים.

בקרב הקהילות ספרד דוברי הלאדינו ובקהילות אחרות מעדות המזרח כדוגמת קהילות לבנון, משתמשים בעלי מנגולד או בתרד מהם נהוג להכין חביתת ירק בדומה לזאת של הכרתי. שמה בלאדינו הוא "קפטיקאס די פאזי" או "אלבונדיגס די פאזי" (קציצות תרד)[18].

אצל קהילות בבל נהוג כלל לא לאכול את הסלקא אלא רק לומר עליה את תפילת "יהי רצון"[20].

מאכלים נוספים

מדברי אביי בגמרא שהובאו לעיל נמצאנו למדים שאוכלים את הסימנים: קרא, רוביא, כרתי, סלקא ותמרים. החל מתקופת הגאונים התרחב המנהג ובמהלך הדורות נוספו סימנים רבים נוספים. כבר רבינו יעקב בן הרא"ש, בעל הטורים, שחי במאה הראשונה האלף השישי כותב כי בסוגיה זו "רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו"[7], ואם בימיו כן, על אחת כמה וכמה בדורות מאוחרים יותר, לפיכך אין המטרה כאן אלא ללקט את המנהגים הנפוצים.

בשר שמן ומיני מתיקה

בספר נחמיה[21] מובא שבראש השנה (ביום הראשון לחודש השביעי) התאספו העם ועזרא הסופר קרא לפניהם מדברי התורה. העם - בשמעם את דברי התורה פרצו בבכי. עזרא ונחמיה אמרו להם שאין להיות עצבים ביום זה בשל קדושתו אלא יש לאכול בו מאכלים שמנים ודברי מתיקה וכלשון הפסוק

וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם.

נחמיה ח י

בתשובת הגאונים שהוזכרה לעיל[6] מובא שנוהגים לאכול בשר שמן ולשתות דבש וכל דבר מתוק, כפי שמפורש פסוק הנזכר, ו"כדי שתהא כל השנה כולה מתוקה ועריבה, ולא יהא בה דבר רע ודבר צרה" כלשונו של רב נטרונאי גאון.

במחזור ויטרי[22] מובאים שני מנהגים ביחס לסעודת ליל ראש השנה שהיו נוהגים בתקופתו (סוף האלף החמישי ), מנהג בני צרפת (דהיינו צרפת הצפונית) ומנהג בניפרובנס - דרום צרפת, (להבדלים בין צרפת לפרובנס השוו נוסח צרפת לעומת נוסח פרובנס). בני צרפת אכלו תפוחים אדומים ואילו בני פרוונצא אכלו ענבים לבנים, תאנים לבנות וראש כבש (ביחס למנהג לאכול ראש כבש ראו להלן). התפוחים אותם אכלו בני צרפת והתאנים והענבים שאכלו בני פרובנס גם הם פירות מתוקים והם נאכלים מאותה סיבה של אכילת הדבש שנזכרה לעיל. הטעם למנהג פרובנס לאכול דווקא פירות לבנים הוא שהם מסמנים את הכפרה כחלק ממנהגים אחרים הקשורים בלבן בימים נוראים (מנהגים נוספים הדומים למנהג זה הם לבישת בגדי לבן ביום הכיפורים או החלפת הפרוכות ללבנות בימים הנוראים). מנהג אכילת תאנים עודנו קיים כיום במספר קהילות ספרדיות כאשכנזיות[23].

בקהילות אשכנז של ימי תחילת האלף השישי אוחד מנהג בני צרפת לאכול תפוח עם מנהג הגאונים לאכול דבש לכדי המנהג המפורסם לאכול תפוח בדבש עליו אמרו "תתחדש עלינו שנה מתוקה" כמובא בטור[7]. ממנהג זה התפשט מאוחר יותר, כנראה בסוף המאה השלישית לאלף השישי, מנהג לטבל בדבש את פרוסת הלחם עליה מברכים את ברכת המוציא לחם מן הארץ במקום במלח הנהוג בשאר השנה[24]. המנהג הגיע בדורות מאוחרים גם לקהילות ספרד אך התקבל שם תוך מספר הסתייגויות שהתקבלו בחלק מן הקהילות הספרדיות (אך לא בכולן): יש שהתנגדו לאכילת דבש בראש השנה (ראו לקמן הימנעות ממאכלים שונים) והחליפו אותו בסוכר, הן בברכת המוציא והן בתפוח - אותו רקחו עם סוכר. הסתייגות נוספת היא מכך שהדבש או הסוכר החליפו את המלח הנהוג בשאר ימות השנה, והטענה כי לא ניתן לוותר על המלח, הביאו למנהג לטבל את הפרוסה גם במלח נוסף על הסוכר או הדבש[25].

מנהג אכילת מיני מתיקה הביא גם לידי כך שחלק מן הסימנים שנזכרו בתלמוד או סימנים אחרים נאכלו בצורה של מרקחת מיני מתיקה או קומפוט. כך למשל בכמה קהילות ספרדיות מכינים מרקחת מיני מתיקה מדלעת (קרא)[10] וכן מחבושים, תפוחים ומינים נוספים[26].

נהוג לאכול בראש השנה ראש דג, "כדי שנהיה לראש ולא לזנב".
ראש

מנהג אכילת ראש כבש מובא בתשובת הגאונים[6] "כדי שישמענו הקדוש ברוך הוא לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב". כבר הוזכר לעיל בשם מחזור ויטרי שכך נהגו בני פרובנס, וכן מובא אצל ראשונים אחרים. יש מן הראשונים כדוגמת מהר"ם מרוטנבורג (המובא בטור[27]) שכתבו לאכול אייל, זכר לאייל שהקריב אברהם לאחר עקידת יצחק. בדורות מאוחרים הוזכר שמי שקשה לו להשיג ראש איל יכול להמירו בראש של דג ובכך השתרש מנהג אכילת ראש של דג.

דגים

רבינו דוד אבודרהם מזכיר שיש נוהגים לאכול דגים (כדי "לפרות ולרבות כדגים").. היו שהתנגדו לאכילת דגים בראש השנה ראו לקמן הימנעות ממאכלים שונים.

פרי חדש

כבר הזכרנו לעיל את מנהגם של בני פרובנס לאכול תאנים, ענבים וראש כבש. מנהג אחר של בני פרובנס, שהוזכר על ידי רבינו אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג (המחבר חי בסוף האלף החמישי, נולד בפרובנס, למד בישיבות צרפת ולבסוף עקר לספרד ובספרו הוא מתאר את הבדלי המנהגים בין שלוש ארצות אלו) הוא "לקחת כל ענייני חידוש ולתת על השולחן בלילי ראש השנה לסימנא טבא (=לסימן טוב) לכל השנה הבאה"{{הערה|1=מהדורת רפאל עמוד ש"ד. גם במחזור ויטרי (סימן שכ"ג, מהדורת הורוויץ עמוד 362) מובא "כל דבר חדש וקל טוב לסימן טוב לכל ישראל". ברם הניסוח "ענייני חידוש" או "כל דבר חדש" אינו ברור כל צורכו. בתקופה מאוחרת יותר שימש מנהג זה כדי לצאת מידי ספק האם לברך את ברכת שהחיינו בקידוש בלילו השני של החג. רש"י, בתשובה[28] סבור שיש לברך ברכת שהחיינו גם בקידוש הלילה השני כמו בכל יום טוב שני של גלויות, אך הוא חולק על רבותיו שסברו שאין לברך כי אם ביום הראשון, שכן שני ימי ראש השנה נחשבים כיום אחד ארוך ("יומא אריכתא" כלשון הגמרא). במהלך הדורות היו פוסקים שצידדו בכל אחת מן השיטות. על מנת לא להיכנס למחלוקת בין השיטות נהג מהר"ם מרוטנבורג[29] להביא יין חדש או בגד חדש בלילה השני ולכוון עליו באמירת ברכת שהחיינו. מכן נקבע המנהג להביא אל שולחן החג פרי חדש רק בלילה השני, על מנת לצאת מן הספק האם יש לברך ברכת שהחיינו בקידוש וכן פסק רבינו הבית יסף בשולחן ערוך[30] אלא שהוא קובע, כדעת רש"י, שאם אין פרי חדש יש לברך את ברכת שהחיינו בכל מקרה.

אתרוג

הטור רבינו יעקב בן הרא"ש, גורס בדברי הגמרא המביאה את סימני קרכס"ת גם את האתרוג. מנהג אכילתו אינה רווח אך הוא נזכר למשל אצל רבינו חיים פלאג'י[31] המציע להכין ממנו מרקחת מיני מתיקה. יש שנהגו לאוכלו לשם פרי חדש[32].

רימון
רימון

מקור המנהג לאכול רימון נמצא בדברי האבודרהם. הטעם לאכילתו הוא כדי ש"ירבו זכויותינו כרימון", על פי מימרה מהגמרא[33] על הפסוק בספר שיר השירים "כפלח הרימון רקתך"[34]: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אל תקרי "רַ‏קתך" אלא "רֵיקתך", שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". בדורות מאוחרים היו שנהגו לאכול את הרימון דווקא ביום השני של ראש השנה, בשל היותו פרי חדש (ראו לעיל). גם בארצות רחוקות מארה"ק בהן כלל לא גדל הפרי היו שנהגו לאכולו[35].

ריאה

כמה מחכמי פרובנס בתקופת הראשונים כדוגמת רבינו אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג[36] ו רבינו אהרון הכהן מלוניל בספרו ארחות חיים[37] מציינים שאוכלים ריאה. רבינו אהרון הכהן מלוניל מציין אף שהיא נאכלה עם דבש. מנהג זה השתמר בכמה מקהילות הספרדים גם כן, עד לימינו[38]. היא נאכלת משום שהיא קלה, ומבקשים שהשנה הבאה תהיה קלה כריאה ולא כבדה מעול הצרות.

חבושים

מנהג אכילת חבושים רווח בעיקר בארצות צפון אפריקה, בדרך כלל בצורת מרקחת מיני מתיקה. נאכלים גם בשל טעמם המתוק או בשל היותם פרי חדש.

צימעס: גזרים מבושלים בדבש, לעתים קרובות בתוספת פירות יבשים.
שום

רבינו מנחם בן זרח, מחכמי ספרד בסוף תקופת הראשונים, מציין בספרו צידה לדרך שאוכלים שום[39], ומדבריו נראה שהוא גרס תוספת זו בתלמוד עצמו כחלק מסימני קרכס"ת. כן מוזכר השום בחלק מהגרסאות של ספר המנהיג. אכילתו כסימן מקובלת בכמה מקהילות צפון אפריקה.

גזר

המגן אברהם[40] כותב שיש לאכול כל דבר שמתאים בלשון המדוברת באותה מדינה למשמעות של רבייה. מכאן התפשט מנהג בקרב קהילות מזרח אירופה לאכול גזר (ובפרט צימעס) הנקרא ביידיש "מעהרן" שמשמעו גם "לרבות". הרחק ממזרח אירופה, הרב יוסף קאפח מציין כי גם בקרב קהילות תימן היו שאכלו גזר עליו אמרו "יגזרו אויבינו ושונאינו"[41].

חלות בצורות שונות

יש מקהלות בני אשכנז הנוהגים בראש השנה לאכול חלות בצורת סולם - משום שכתוב במדרש שה' עושה סולמות ברקיע ועל סולמות אלו "את זה מעלה ואת זה מוריד"[42]. לעומת זאת יש שנהגו לאכול חלות עגולות דווקא[43]. מנהג חסידי קרלין-סטולין לצייר על החלה צורה של יד[44].

טעמי הסימנים

פשרם של הסימנים העסיק את החכמים שדנו בו כמעט מראשיתו, החל מתקופת הגאונים. חלק מן המאכלים (כדוגמת בשר שמן ומאכלים מתוקים) מסמנים את השמחה שבשנה החדשה, את התקווה אליה או את הריבוי (רוביה, רימון, דגים וכדומה) בעיקר בזכויות ובקיום המצוות ("שירבו זכויותינו"). מנגד, מאכלים אחרים (סלקא, רוביא, תמרי ועוד) מבקשים את השמדת האויבים או השונאים.

המאירי, בספרו "חיבור התשובה"[45] מפרש בדרך מקורית כי ה"שונאים" הנזכרים בבקשות של תפילות ה"יהי-רצון" אינם שונאים כפשוטו, אלא: "הכוונה בהכרתת השונאים, רצונו לומר על הדעות הכוזבות והכוונות המחטיאות, כי הם השונאים והמשניאים שנאה אמיתית. לא שנתפלל עתה על אבדן האויבים, כי די לנו בהתפללנו על הצלת נפשותינו."

סדר אכילת הסימנים

סימני ליל ראש השנה כפי שנדפס במחזור כמנהג הספרדים בעיר וינה בשנת 1853. ליד כל מאכל מובא שמו בלשה"ק או בארמית, ובתרגום ללאדינו.

רבים נוהגים לפתוח את אכילת הסימנים בתפוח בדבש, כך הוא למשל הסדר שנדפס במחזור וינה (שבתמונה) הוא: תפוח בדבש, כרתי, סלקא, תמרי, קרא, דגים וראש כבש[46]. אצל קהילות רומא מקובל הסדר הזה (בסוגרים הובאו הפירושים של הסימנים): תאנה, קרא (דלעת), רוביא (שומר), כרתי (כרישה), סלקא (עלי סלק - מנגולד), תמר, רימון, ראש כבש ודגים בסדר זה סימני קרכס"ת נאכלים על פי הסדר בו הם נזכרו בתלמוד אך מקדימים לפני תאנה. רבים מהאחרונים ערערו על סדרים אלו מכיוון של פי דיני קדימה בברכות כאשר אוכלים מספר מיני פירות יש להקדים לברך על התמר לפני כל מין אחר עליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ[47]. לפי זה הסדר בין הסימנים הוא: תמר, רוביא, כרתי, סלקא, קרעא, רמון, תפוח, ראש כבש.

בקרב קהילת ג'רבא קיים מנהג לפיו מחלקים את אכילת הסימנים לשני חלקים; בתחילת הסעודה אוכלים מהמינים המלוחים: קרא (דלעת), ראש כבש, לב, ריאה, סלקא (תרד), כרתי, רוביא (לוביא). בסוף הסעודה אוכלים מהפירות המתוקים: תמר, רימון, תפוח, תאנים וחבושים[48].

אצל האשכנזים מקובל בעיקר המנהג לאכול תפוח בדבש ולטבול פרוסת המוציא בדבש, שהוא כאמור מנהג שנתחדש אצל בני אשכנז בסוף המאה השלישית לאלף השישי. גם אכילת דג נפוצה בקהילות אשכנז[49] וכן אכילה של גזר בקרב קהילות מזרח אירופה. בין המנהגים הנפוצים פחות שהיו שהקפידו עליהם, ניתן למנות אכילת רימון[35], תאנה[23] וכן ראש כבש או איל[50] שבדרך כלל הוחלף בראש דג. דווקא אכילת סימני קרכס"ת שהם המנהג המזכר בתלמוד לא הייתה מקובלת דרך כלל בקהילות אשכנז, אלא בקצתן, כדוגמת עדת הפרושים[51] שקיבלה את המנהג כנראה בהשפעת הספרדים.

בדומה לכך, המנהג ברבות מקהילות הספרדיות במערב אירופה הוא שלא לאכול את הסימנים, למעט תפוח בדבש. רבינו שם טוב גאגין, שהיה חכם העדה הספרדית-פורטוגזית באנגליה, כותב בספרו "כתר שם טוב" ששאל את חזני הקהילה האם ישנם עוד שנוהגים את המנהג הזה אצלם, והם השיבו שרק מעט יהודים שבאו ללונדון מגיברלטר וממרוקו שומרים על מנהג זה אך הוא הולך ונעלם[52]. לעומת זאת, במחזור של רבינו דוד די סולה פול כמנהג הספרדים בניו יורק, מוזכר אכילת הסימנים[53] ומצוין כי הוא נהוג "בבתים רבים".

זמן אכילת הסימנים

המנהג הרווח ברוב קהילות ישראל הוא לערוך את הסדר הנזכר בסעודת הלילה של שני הלילות של ראש השנה. מנהג זה נתמך על ידי כמה מהראשונים[54] וכן סבורים כל אחרוני הפוסקים העדות ספרד[55] וחלק מן העדות אשכנז[56]. מנהג פחות רווח, המקובל בחלק מקהילות האשכנזים, הוא לאכול את הסימנים רק בלילה הראשון של ראש השנה[57]. כן מציין הרב יוסף קאפח כי אצל קהילות תימן נהגו לאכול את הסימנים בלילה הראשון[41]. מנהגים נדירים יותר הוא אכילת הסימנים גם בסעודות היום או אפילו בכל עשרת ימי תשובה[58]. המנהג הרווח הוא לאכול את הסימנים בסמוך לקידוש. יש שנוהגים לאוכלם לפני נטילת ידיים וברכת המוציא לחם מן הארץ, ויש הנוהגים לאוכלם דווקא לאחר ברכת המוציא. שני המנהגים נובעים בכדי לצאת ידי חובה של כמה שיטות בהלכות ברכות. המנהג הראשון הוא כדי לצאת מספק האם יש לברך את ברכת בורא פרי העץ על התפוח בדבש (או שאר הפירות), כיוון שישנן שיטות שסוברות שאין לברך עליו שהוא נפטר בברכת המוציא. לפי המנהג השני, הרווח יותר, יש חשש שאם יאכלו מן הסימנים יותר מכזית יהיה ספק האם יש לברך אחריהם ברכה אחרונה או שהם נפטרים על ידי ברכת המזון בסוף הסעודה.

כלל המאכלים והבקשות עליהם

בטבלה הבאה מובאים בסדר אלפביתי המאכלים שהוזכרו לעיל, הברכה אותה אומרים בעת אכילתם וסיכום ההתייחסויות לכל מאכל שהובאו לעיל. כל ברכה מתחילה במלים "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו...". לברכות אלו קיימים נוסחים רבים ואין שום אפשרות להקיף את כולם, לפיכך הובאו הנוסחים העקריים והנפוצים.

הסימנים וברכותיהם לפי סדר א"ב
שם המאכל נוסח הבקשה הערות
אתרוג אין גרסה של הטור בגמרא כחלק מסימני קרכס"ת
גזר שיגזרו אויבינו

נוסח אחר:שתגזור עלינו גזירות טובות

מקובל בעיקר בקהילות מזרח אירופה כי הגזר נקרא "מעהרן" ביידיש שמשמעה לרבות
דבש שתחדש עלנו שנה טובה ומתוקה מוזכר אצל הגאונים על פי ספר נחמיה

ממנהג זה נפוצה אכילה של מאכלים עם דבש: תפוח בדבש, טיבול פרוסת המוציא בדבש, ריאה בדבש ועוד

בדורות מאוחרים יש קצת שהתנגדו לאכילת דבש והחליפו אותו בסוכר

דג שנפרה ונרבה כדגים מוזכר לראשונה על ידי חכמים מספרד של בתחילת האלף השישי (למשל אבודרהם, רשב"ץ)

הגיע גם עדות אשכנז

יש מקהילות ספרד שנמנעות מלאכלו

חבושים שתהא שנה זו טובה ומתוקה ושיצאו חבושי עמך ישראל ממאסרם לאורה מקובל במספר קהילות ספרדיות, בעיקר בצפון אפריקה
כרתי שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת

יחוס: כרישה

סלקא שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת

יחוס: ממשפחת סלקיים - תרד, עלי מנגולד או סלק

פרי חדש אין נאכל בלילה השני כדי לצאת מידי הספק האם מברכים שהחיינו בקידוש
קרא שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו מסימני קרכס"ת

יחוס: ממשפחת הדלועיים - דלעת או מין דלעת קישוא לבן

ראש כבש או ראש דג שנהיה לראש ולא לזנב

על ראש כבש יש מוסיפים: ותזכור לנו אילו של יצחק

מנהג מתקופת הגאונים
רוביא שירבו זכויותינו (הנוהגים לקחת לוביה מוסיפים: ותלבבנו) מסימני קרכס"ת

יחוס רווח: לוביה (מין שעועית). יחוסים נוספים: חילבה, פול, שומשום, שומר

ריאה שתהיה שנה זו קלה עלינו כריאה מקור המנהג אצל יהדות פרובנס של סוף האלף החמישי

מקובל במספר מקהילות ספרד

רימון שנהיה מלאים מצוות כרימון

נוסח אחר: שירבו זכויותינו כרימון

מוזכר באבודרהם

רווח בקהילות הספרדים ובחלק מהאשכנזים

יש אוכלים אותו רק ביום השני בתור פרי חדש

שום שיתמו אויבינו יש שגרסו שום כחלק מסימני קרכס"ת

אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה

שומשום שנפרה ונרבה כשומשומין ראו לעיל שיש המיחסים אותו ל"רוביא"

אכילתו מקובלת בכמה קהילות בצפון אפריקה

תאנה שתהא שנה זו טובה ומתוקה עלינו כדבלה

נוסח אחר: שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה

מקור המנהג אצל יהודי פרובנס והוא השתמר בכמה קהילות
תמר שיתמו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתינו מסימני קרכס"ת
תפוח בדבש או סוכר שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה (יש מוסיפים: כדבש; יש מוסיפים: מראשית השנה ועד אחרית השנה) מקור המנהג בקהילות אשכנז במאה השלישית לאלף השישי

איחוד ממנהג אכילת דבש של הגאונים ואכילת תפוח של קהילות צרפת

המנהג הגיע עדות אשכנז גם לעדות ספרד

הימנעות ממאכלים שונים

בדומה למאכלים שאוכלים משום סימן טוב, ישנם מאכלים שנמנעים מאכילתם משום היותם סימן רע או מסיבות אחרות כאשר יפורט להלן:

מסופר שחסיד אחד אמר לרבי מקוצק שהוא אינו אוכל אגוזים בכל בחודש תשרי משום ש"אגוז" זה בגימטריה "חטא", הרבי מקוצק הגיב בביטול: הלא חטא גם הוא בגימריה חטא ולא ראיתי שאתה נזהר כ"כ שלא לחטוא

  • אגוזים: בקהילות אשכנז נמנעו מלאכול אגוזים בראש השנה, מחמת שני טעמים: האחד, שהאגוזים מרבים ליחה, וקיים חשש שיטרידו את המתפללים בזמן התקיעה בשופר, שעה שנדרשת שקט גמור; ונימוק נוסף הוא כיון שאגוז הוא בגימטריה "חטא" (בלי האות "א" שאינה נשמעת בקריאה), ומן הראוי להימנע בראש השנה מכל דבר המזכיר חטא[59].
  • קפה שחור: יש שנהגו לא לשתות לשתות קפה ללא סוכר בשל טעמו המר וההימנעות ממאכלים מרים. יש שנהגו בכלל לא לשתותו בשל צבעו השחור, שמסמן כמבשר רעות[60].

ישנם מאכלים שבקהילות מסוימות אם נאכלים כחלק מהסימנים לסימן טוב, ואילו בקהילות אחרות דווקא נמנעו מלאוכלם משום סימן רע או מטעמים על פי קבלה:

  • דגים: הרשב"ץ בחידושיו לראש השנה מביא שיש אוכלים דגים, אך לדעתו אין לאכול דג, כיוון שמצינו בספר נחמיה[61] כתיב בצורה "דאג" ונראה שהוא מלשון דאגה ולכן יש להימנע מלאוכלו, והוא הובא להלכה על ידי כמה מאחרוני הספרדים כדוגמת רבינו החיד"א בספרו ברכי יוסף ורבינו הבן איש חי בספרו בן איש חי, אך למעשה המנהג לאכול דג עודנו קיים בחלק מן הקהילות הספרד שכן אכילתו נזכרת במחזורים רבים בנוסח הספרדים וגם רבינו יוסף משאש בשו"ת "מים חיים"[62] מציין כי "בערי המערב[63] יש שאוכלים ויש שאינם אוכלים אך פה בערי המזרח[64] לית דחש לזה (=אין מי שחושש לכך) וכולי עלמא (=כל העולם) אוכלים אותם וכן אני נוהג ואינני חושש לדג אחד בכל התנ"ך צפון וטמון בין פסוקי דנחמיה בתוספת אל"ף". בקהילות האשכנזים כלל לא חששו לעניין זה כפי עדותו של ר' אפרים זלמן מרגליות, המביא את דברי הרשב"ץ ומציין[49] "אבל במדינותינו מחזרים אחרי דגים" (ההדגשה אינה במקור). אולם בשל"ה (מסכת ראש השנה פרק דרך חיים תוכחת מוסר) כתב: שמעתי, שהגאון מהרש"ל ז"ל לא אכל דגים בראש השנה, כי הדגים היו המאכל החביב עליו, על כן היה משבר תאוותו כדי להמשיך עליו המורא והקדושה.
  • דבש (מוחלף בסוכר): רבינו חיים פלאג'י, מגדולי חכמי טורקיה כותב בספרו "מועד לכל חי"[65] שאין לאכול תפוח בדבש אלא בסוכר. ככל הנראה הסיבה לכך היא שבמקומו היו חששות לכשרות הדבש, שכן ר' אברהם חמוי, מחכמי ארם צובא במחזור "בית דין"[66] המביא את דברי ר' חיים פלאג'י, מציין שבארם צובא אין חשש כשרות בדבש ודווקא בסוכר קיים חשש ולכן עדיף דווקא הדבש. לעומת זאת, בנו של ר' חיים פלאג'י, רבינו רחמים נסים יצחק פלאג'י[67] מביא טעם להימנעות מדבש על פי הקבלה. על כל פנים - בקהילות ספרדיות רבות נמנעו מאכילת דבש בראש השנה ואכלו תמורתו סוכר.
  • ענבים ותאנים: ראינו לעיל שבני פרובנס באמצע בסוף האלף החמישי נהגו לאכול ענבים ותאנים לבנים. מנגד, בתקופות מאוחרות יותר יש שהתנגדו לסימנים אלו. על פי המובא בספר מעשה רב[68] נהג הגר"א לא לאכול ענבים "על פי הסוד". היו שכתבו שאין לאכול תאנים מטעמים שונים, העקרי ביניהם הוא שהם קשורים לחטא אדם הראשון[69]. ביחס לענבים מסייג רבינו יעקב חיים סופר[70] את דברי הגר"א ומציין כי ההימנעות היא רק מענבים שחורים, אך ענבים לבנים - אדרבא, סימן טוב הם.
  • כף החיים - מציין שישנם לעתים בעיות של נגיעות חרקים בחלק מהסימנים וכדאי לשים לב לדרך הבדיקה.

עיין בספר

ספרי יסוד לא צוינו כאן, שכן על ספרים אלו או על מחבריהם קיימים ערכים בהמכלול, אליהם יש הפניה בהערה בהם הם נזכרים כמקור.

ספרי מנהג
  • אוצר מנהגי חב"ד: הרב יהושע מונדשיין, אוצר מנהגי חב"ד, ירושלים, ה'תשנ"ה
  • הליכות תימן: הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, ירושלים, ה'תש"כ
  • כתר שם טוב: הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב חלק שישי - טעמי המנהגים בנוסח התפלות לראש וליום כפור והשינויים בין נוסחאי התפלות של הספרדים שבמזרח ובין הספרדים שבמערב ובין אחינו האשכנזים, לונדון, ה'תשט"ז
  • אשר וסרטיל (עורך), ילקוט מנהגים: ממנהגיהם של שבטי ישראל, ירושלים ה'תשנ"ו . מתוכם צוטטו:
    • מנהגי בוכרא - מאת הרב גיורא פוזיילוב
    • מנהגי בבל - מאת הרב אברהם בן יעקב
    • מנהגי הפרושים - ממנהגיהם של יהודי אשכנז (פרושים) בארץ-ישראל מאת בצלאל לנדוי
  • מנהגי אמשטרדם: יהודה ברילמן, ספר מנהגי אמשטרדם והוא מנהגים דק"ק אשכנזים אמשטרדם, ירושלים, ה'תשס"ב
  • מנהגי קומרנא: אברהם אבא זיס, מנהגי קומרנא, תל אביב, ה'תשכ"ה
  • ספר מטעמים: יצחק ליפיעץ משעדליץ, ספר מטעמי"ם (=מקורים טובים על מנהגי ישראל מקודשים), וורשה, ה'תר"ן
  • שער המפקד: רפאל אהרון בן שמעון, שער המפקד - והוא אסיפת דינים מנהגי עיר קדשינו ותפארתינו ירושלים תבנה ותכונן, נוא אמון (=אלכסנדריה), ה'תרס"ח
מחזורים
  • מחזור איש מצליח: המחזור המדויק לראש השנה איש מצליח, בני ברק, ה'תש"ס
  • מחזור די-סולה: דוד די סולה פול, תפלות לראש השנה כפי מנהג הספרדים באמריקא עם תרגום אנגלי, ניו יורק, ה'תרצ"ז
  • מחזור וינה: ראובן ברוך, מחזור לראש השנה מנהג ספרד בקהילות קדושות בקושטאנטינה ומדינות מזרח ומערב ואיטאלייא יצ"ו, וינה ה'תרי"ג

[71]


הערות שוליים


שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים

לא נמצא templatedata תקין

  1. דף ו, א
  2. דף יב, עמוד א
  3. למשל המחזור ויטרי (מהדורת הורוויץ, עמוד 362), המאירי (חיבור התשובה עמוד 265), שיבולי הלקט סימן רפ"ג וכן הבית יוסף (אורח חיים סימן תקפ"ג). רבינו אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג גורס "לנקוט".
  4. כתר שם טוב עמוד 96
  5. 5.0 5.1 תשובה זו נזכרת במספר מקורות החל מתקופת הראשונים. תשובה זו בצורתה המלאה ביותר נמצאת באוצר הגאונים מסכת ראש השנה עמוד 52 סימן צ"ב.
  6. 6.0 6.1 6.2 6.3 תשובה זו הוזכרה על ידי כמה מן הראשונים, ראו אוצר הגאונים מסכת ראש השנה עמוד 53 סימן צ"ד. התשובה דנה במנהגי אכילה שונים הקשורים בראש השנה, ובפרט מזכירה את מנהג אכילת הסימנים, ראש כבש, בשר שמן, דבש ומיני מתיקה. תשובה זו דומה לתשובה של רב נטרונאי גאון אך בתשובת רב נטרונאי לא נזכר מנהג הסימנים, אך כן נזכר בו שאר העניינים. מנגד, רב נטרונאי גאון מזכיר הימנעות ממאכלים מבושלים עם חומץ שאינה נזכרת בתשובה הלא נודעת למי.
  7. 7.0 7.1 7.2 7.3 אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף א'
  8. סימן תקפ"ג
  9. בתשובת רב האי גאון (אוצר הגאונים ראש השנה סימן צ"ב עמוד 52), נזכר "דלועין"
  10. 10.0 10.1 הבישול היהודי, עמוד 466.
  11. הבישול הלבנוני, עמוד 97
  12. ראש השנה, סימן צ"ב עמוד 52
  13. דף כ"ה עמוד א'
  14. מטעמי צפון אפריקה, עמוד 246
  15. הליכות תימן עמוד 12
  16. שער המפקד עמוד קכ"ז מזכיר את השומר והשומשום וכותב שבערי המערב (=מרוקו) נהגו לקחת אותם בנוסף על הלוביא כדי לצאת ידי חובת כל השיטות.
  17. בקהילות בהן אכלו כרוב אכלו היה מאכל אחר שנחשב כ"רוביא", ראו בספר "פקודת אלעזר" לר' אלעזר בן טובו (מחכמי עדת המערביים בירושלים) חלק שלישי, סימן תקפ"ג ביחס למנהג במרוקו, ובמנהגי בוכרא פרק ג',ג',8.
  18. 18.0 18.1 ראו: הבישול היהודי, עמוד 304; הבישול הלבנוני, עמוד 97; המטבח הספרדי-ירושלמי, עמוד 18.
  19. באוצר האגונים ראש השנה סימן צ"ב
  20. רבינו יוסף חיים בבן איש חי (שנה שנייה פרשת נשא, אות ח') מציין כי הסלק נגוע בתולעים וחרקים ולכן הוא ממליץ שבראש השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד בשביל הבקשה. המנהג נזכר אצל אברהם בן יעקב בחיבורו ממנהגי קהילות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג', 5. היסוד לאמירת בקשה בלבד בלי לאכול את הסימן הוא עתיק למדיי, כפי שנזכר לעיל בסעיף אכילה או ראיה בלבד.
  21. נחמיה ח
  22. מהדורת הורוויץ, עמוד 362
  23. 23.0 23.1 אצל הספרדים ראו למשל מחזור איש מצליח לראש השנה, עמוד 46. אצל האיטלקים ראו בסדר לראש השנה של יהודי רומא. אצל האשכנזים ראו מנהגי אמשטרדם ג',ה',ט"ז. אצל החסידים ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימן קמ"ט
  24. לבוש ומגן אברהם סימן תקפ"ג סעיף ב'
  25. כן כותב רבינו יעקב חיים סופר בספרו כף החיים (תקפ"ג, אות ד). מנהג זה קיים גם בכמה מקהילות החסידים, ראו למשל מנהגי קומרנא עמוד צ"ג סימן תלט . ברם רבינו משה כלפון הכהן בספרו "ברית כהונה" (מערכת "ראש השנה") משיג עליו בטענה שמצד ההלכה המלח שקול לסוכר לכל דבר ועניין, שכן כמו שהמלח משמר מאכלים, כך גם הסוכר.
  26. למשל רבינו חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן י"ב סעיף כ"ג) בהתייחסו למנהג לאכול אתרוג לסימן (ראו בסעיף מאכלים נוספים התייחסות לכך), כותב שאלו הנוהגים כן "טוב להם שיעשו מתיקה מהם כדי להמתיק להבאים לבקר בראש השנה".
  27. אורח חיים סימן תקפ"ג סעיף ב'
  28. התשובה מובאת בספרים דבי רש"י: מחזור ויטרי סימן ש"כ (מהדורת הורוויץ עמוד 356-357), הפרדס סימן קס"ו, סדר רש"י עמ' 77, הובאה על ידי ראשונים רבים
  29. ראו בית יוסף סימן ת"ר אות ב-ג
  30. סימן ת"ר סעיף ב'
  31. מועד לכל חי, סימן י"ב סעיף כ"ג
  32. שער המפקד, עמוד קכח
  33. מימרא זו נזכרת בתלמוד בכמה מקומות. ראו למשל במסכת עירובין דף י"ט
  34. שיר השיריםו ד
  35. 35.0 35.1 ראו למשל אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, סימנים קמ"ב-קמ"ד עמודים פ'-פ"א שמציין שהאדמו"ר מחב"ד נהג לאכול רימון.
  36. ספר המנהיג מהדורת רפאל עמוד ש"ה
  37. דין סדר תפלת ראש השנה, סימן ד'
  38. ראו למשל אצל רבינו חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי סימן י"ב אות כ"ה וכן במחזור איש מצליח לראש השנה עמוד 143 ובמנהגי בוכרא פרק ג',ג',8
  39. צידה לדרך מאמר ד', כלל ה', פרק ראשון
  40. תחילת סימן תקפ"ג
  41. 41.0 41.1 הליכות תימן עמוד 12
  42. ספר מטעמים עמוד 99, אות י"ח. כתר שם טוב, עמוד 102
  43. ראו אוצר מנהגי חב"ד, ראש השנה, עמוד קכ"ט סימן ע"ה
  44. מנהגי חסידות קרלין-סטלין בסוף סידור התפילה כמנהג החסידות "בית אהרן וישראל", ירושלים ה'תשמ"ד
  45. מאמר ב', פרק ב', עמוד 266.
  46. במחזור זכור לאברהם (מחזור רווח בקהילות ספרדיות רבות, נדפס בעיר ליוורנו הסדר זהה אלא שנוספו גם רוביא ורימון אחרי הקרא
  47. למעט זיתים, אלא שהזיתים בדרך כלל אינם חלק מהסימנים
  48. מחזור איש מצליח עמודים 142-147
  49. 49.0 49.1 מטה אפרים, סימן תקפ"ג סעיף ג'
  50. למשל מהר"ם מרוטנברג הקפיד לאכול ראש איל, וגם בתקופה מאוחרת נזכרת אכילת ראש כבש במנהגי קהילות מסוימות כדוגמת קהל האשכנזים באמסטרדם (ראו מנהגי אמשטרדם פרק ג', ה', ט"ו).
  51. כתר שם טוב עמוד 100. מנהגי הפרושים פרק ג', י"ז, 8.
  52. כתר שם טוב, עמוד 101
  53. מחזור די-סולה, עמודים 91-93. סדר הסימנים אינו דומה לסדרים הנפוצים והרי הוא: תמר, רימון, תפוח, קרא, כרתי, סלקא, ראש (כבש או דג).
  54. למשל רבינו אברהם בן נתן הירחי בספר המנהיג שהמנהג הוא "בלילי ראש השנה" (הלכות ראש השנה מהדורת רפאל עמוד ש"ד).
  55. בראשם רבינו חיד"א במחזיק ברכה סימן תקפ"ג אות ב'
  56. למשל האליה רבה (סימן תקפ"ג ס"ק א').
  57. למשל כך סבור רבינו שניאור זלמן מלאדי בסידורו ובעל הבני יששכר (מאמרי חודש תשרי, מאמר ב, אות י"א).
  58. לדיון נרחב בסוגיה ראו מאמר מאת הרב יצחק טסלר, "אכילת הסימנים בר"ה, מתי?" בתוך אור ישראל: קובץ לענייני הלכה ומנהג, שנה ד גיליון א (יג), ניו יורק תשנ"ט.
  59. מהרי"ל הלכות שופר סימן ב, רמ"א סימן תקפג סעיף ב
  60. אברהם בן יעקב, ממנהגי יהדות בבל בתוך: ילקוט מנהגים בעריכת אשר ורסטיל, ירושלים התשנ"ו, פרק ג',ג',8.
  61. נחמיה יג טז
  62. סימן רמ"ג
  63. כלומר מרוקו
  64. כוונתו כנראה לאלג'יריה שהרי כיהן כרב בעיר תלמסאן והיא מכונה מזרח בשל היותה מזרחית למרוקו ארץ הולדתו (ראו למשל בהקדמתו לשו"ת "פה תלמסאן...אחת מערי מזרח")
  65. סימן י"ב סעיף ט"ז
  66. ליוורנו, תרל"ט - דיני סעודת ליל ראש השנה אות י"ז דף ל'
  67. יפה ללב, סימן תקפ"ג, חלק ג' אות א'; חלק ה' אות ז'.
  68. סימן ר"י
  69. ראו למשל אצל ר' רחמים נסים יצחק פלאג'י בספרו "יפה ללב" סימן תקפ"ג, חלק ה' אות ז'.
  70. כף החיים סימן תקפ"ג, כ"ג
  71. ;ספרי בישול
    • הבישול היהודי: קלאודיה רודן, ספר הבישול היהודי מזרח ומערב,
    • הבישול הלבנוני: גרסיה גרגו, הבישול הלבנוני,
    • המטבח הספרדי ירושלמי: רחל טלבי-קדמי, רשליקה: ניחוח המטבח הירושלמי ספרדי המסורתי,
    • מטעמי צפון אפריקה: פסקל פרץ, מטעמי צפון אפריקה: טוניס, מרוקו, אלג'יר, לוב,
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0