אדריכלות בתי כנסת
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך לא נוגע בנושאים קריטיים העוסקים באדריכלות בתי כנסת, חוטא לעיקרי הנושא שכן מופיעים בו ובנוי בצורה שמקשה על הבנת המידע, תרגמת.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך לא נוגע בנושאים קריטיים העוסקים באדריכלות בתי כנסת, חוטא לעיקרי הנושא שכן מופיעים בו ובנוי בצורה שמקשה על הבנת המידע, תרגמת. |
אדריכלות בתי כנסת מתאימה עצמה לעיתים קרובות לסגנונות אופנתיים למקום ולזמן הבנייה. אין מתווה תכנוני מובהק לבתי כנסת והצורות האדריכליות ועיצוב הפנים שלהם הם מגוונים מאוד. לפי המסורת, השכינה יכולה להימצא בכל מקום שיש בו מניין, מקבץ של עשרה גברים בוגרים (קוורום). בבית כנסת יש תמיד ארון קודש - כפי שהוא מכונה על ידי אשכנזים, והקהל כפי שהוא מכונה על ידי ספרדים, ובו נשמרים ספרי התורה.
.jpg)
מתווה תכנוני לבתי כנסת
בשונה מבית הכנסת, מתווה עיצוב ארון הקודש הוא מפורט בדרך כלל, גם אם מדובר בארון שאינו מהווה חלק אינטגרלי מהמבנה, או סידור נייד המשמש זמנית לעבודת הקודש ולהכנסת התורה לחלל הזמני. בנוסף, חייב להיות גם שולחן ממנו נקראת התורה. השולחן, הנקרא בימה על ידי יהדות אשכנז המזרחית, או אלממאר (או בלמר) על ידי יהודים יוצאי מערב ומרכז אירופה, או תיבה על ידי ספרדים, שעל גביו קוראים את התורה (וממנו נערכים הטקסים בבתי כנסת ספרדים) ועיצובו יכול לנוע בין פלטפורמה מורחבת אינטגרלית לתוכנית הבניין (בתי כנסת מודרניים מוקדמים רבים במרכז אירופה כללו בימות עם עמודים שתמכו בתקרה), לבין פלטפורמות מורמות העומדות בחלל בחופשיות, ועד שולחנות פשוטים. על גבי בימה זו ממוקם נר התמיד - אור הדולק ללא הפסקה כתזכורת למנורת בית המקדש בירושלים שהיה מואר ללא הפסקה. בבתי כנסת רבים, בעיקר בקהילות אשכנזיות, ישנו דוכן (בימה) הניצב אל מול הקהילה וממנו פונים אל הנוכחים. כל בתי הכנסת מחייבים הצבתו של עמוד תפילה, דוכן עץ מיטלטל, צר וגבוה, עליו מניח החזן את סידור התפילה הפונה אל הארון שממנו מוביל החזן את התפילות.
בבית כנסת עשויות להיות, אך לא הכרחי שתהיינה, יצירות אמנות. טווח סגנונות בתי כנסת נע בין חדרי תפילה פשוטים ולא מעוטרים ועד מבנים מעוצבים לפרטי פרטים בכל סגנון אדריכלי שהוא.
בית הכנסת, גם אם מדובר בבניין רב-תכליתי או מתחם תפילה מקודש בתוך בית הכנסת, צריך לפנות לכיוון ירושלים. לפיכך, מתחמים מקודשים המערביים לישראל פונים בדרך כלל מזרחה, ואלה שממזרח לישראל פונים מערבה, בעוד מתחמים קדושים בישראל פונים לכיוון ירושלים, בהתאם למיקומם. אולם נטייה זו אינה בהכרח מדויקת ולפעמים מתמודדים בתי כנסת עם כיוונים אחרים מסיבות שונות. במקרה זה הקהילה לורב עשויה לפנות לכיוון ירושלים בעת שהיא נושאת את התפילות.
סגנון
קיים מספר מצומצם של הוראות תלמודיות בנוגע לבניית בתי כנסת, ובאופן מדויק יותר - צריכים להיות בהם חלונות ועליהם להיות ממוקמים במקום מוגבה יותר מבניינים אחרים בעיר. עם זאת, בדרך כלל תכנון בתי כנסת לא הוגבל כמעט וגם אותם חוקים מועטים לא בהכרח יושמו במקרים רבים (במיוחד מכיוון שלרוב, יהודים לא הורשו לבנות מבנים גבוהים). אין תכנון מוגדר לבתי כנסת והצורות האדריכליות כמו גם העיצוב הפנימי של מבנים אלו הם מגוונים מאוד.
מבחינה היסטורית, בתי כנסת נבנו בסגנון האדריכלי ששרר באותה העת ובאותו מקום. כך, בית הכנסת בקייפנג, סין מזכיר מקדשים סיניים מאותו אזור ותקופה, עם קיר חיצוני וגן פתוח בו מוקמו מספר מבנים. הסגנונות של בתי הכנסת המוקדמים יותר דמו למקדשים של דתות אחרות באימפריה הרומית המזרחית. בתי הכנסת של מרוקו מעוטרים באומנות האריחים הצבעונית האופיינית לאדריכלות המרוקאית. בתי הכנסת ששרדו מימי הביניים בבודפשט, פראג ובשטחי גרמניה הם מבנים גותיים טיפוסיים.
לאורך חלק ניכר מההיסטוריה, הגבילו אילוצי האנטישמיות וחוקי המדינות המארחות את בנייתם של בתי כנסת הנראים מהרחוב, או אסרו כליל על בנייתם. מציאות זו גרמה לכך שבתי כנסת נבנו לעיתים קרובות בתוך מבנים קיימים, או בתוך חצרות פנים (פטיו). הן באירופה והן בעולם המוסלמי ניתן למצוא בתי כנסת ישנים עם ארכיטקטורת פנים מפותחת, הנחבאים בתוך מבנים נעדרי אפיון ויחוד.
במקומות בהם הותר לבנות בתי כנסת, הם נבנו בסגנון האדריכלי המקובל לאותו זמן ומקום. כך, בערים רבות באירופה נבנו בתי כנסת ברוח עידן הרנסאנס, מהם שרדו רק מעטים. באיטליה נבנו בתי כנסת רבים בסגנון הרנסאנס האיטלקי (ראו לגהורן; פדובה; ונציה). אלו אשר בפאדובה ובוונציה בולטים ביופי הרב של עיצוב הפנים שלהם, ומהווים דוגמה מצוינת לעבודות הרנסאנס. עם בוא עידן הבארוק הופיעו ברחבי אירופה בתי כנסת בסגנון הבארוק.
האמנציפציה של יהודי אירופה במדינותיהם ושל יהודים במדינות מוסלמיות שמצאו עצמם תחת קולוניזציה של מדינות אירופה העניקו ליהודים את הזכות לבנות בתי כנסת גדולים ועשירים מבחינה עיצובית, הנראים מהרחוב הציבורי. אדריכלות בית הכנסת פרחה באותה העת. קהילות יהודיות גדולות ביקשו להפגין לא רק את עושרן, אלא גם את מעמדן החדש כאזרחים, על ידי הקמת בתי כנסת מפוארים. בתי כנסת נאים של המאה ה-19 מהווים את תקופת פריחת הדמיון העיצובי היהודי כמעט בכל מדינה בה היו קהילות יהודיות. רובם נבנו בסגנונות התחייה (Revivalism) שהיה אז באופנה (סגנון אדריכלי המהדהד בעיצובו תקופות קודמות). בהתאם, נבנו בתי כנסת בשורה של סגנונות ובהם: הסגנון הנאו-קלאסי, נאו-ביזנטי, נאו-רומנסקי, מורי, סגנונות התחיה הגותית והתחייה היוונית, ואף בתי כנסת בסגנון התחייה המצרית ואפילו בסגנון תחיית המאיה . עם זאת, רוב בתי הכנסת שהוקמו, בשיא תקופת האדריכלות ההיסטוריציסטית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ואפילו המפוארים שבהם, לא ניסו להציג סגנון טהור, או אפילו סגנון מסוים כלשהו, וניתן לתאר אותם בצורה הטובה ביותר כאקלקטים.
חסידות חב"ד ליובאוויטש קבעה לעצמה נוהג של עיצוב כמה מבתי ומרכזי חב"ד שלה כרפליקה או מחווה לאדריכלות של מרכז חב"ד העולמי - 770.
מרכז אירופה: האיחוד הפולני-ליטאי
החריגים הגדולים לנוהג לפיו בתי כנסת נבנים בסגנון הרווח של זמנם ומקומם הם בתי הכנסת מעץ של האיחוד הפולני - ליטאי לשעבר, ושתי צורות הבנייה של בתי הכנסת שהוקמו בדרך זו: בתי כנסת עם בימה נתמכת ובתי כנסת של תשעה שדות (האחרונים לא מובחנים לגמרי כבתי כנסת).
בתי כנסת מעץ
בתי הכנסת מעץ היו מתכונת ייחודית של אמנות ואדריכלות יהודית.[1] המאפיינים כוללים את אי תלותו של הגג המשופע בעיצוב הפנים של התקרה הכיפתית, שהייתה מגולפת בצורה מורכבת, מקומרת וצבועה. הצורניות האדריכלית החיצונית של המבנה נבעה מקנה המידה הגדול שלו, הקווים האופקיים המרובים של שכבות הגג והזיזים המגולפים שתמכו בהן. בבתי כנסת מעץ ניתן היה למצוא אולם גדול ויחיד. בניגוד לכנסיות בנות זמננו, לא היו שם גומחות (אפסיס). יתר על כן, בעוד שכנסיות עכשוויות כוללות מבואה מרשימה, מבואות הכניסה לבתי הכנסת מעץ היו כעין תוספת נמוכה, בדרך כלל עם קרוי פשוט הנשען על גג המבנה. בבתי כנסת אלה הדגש היה על בניית חלל פולחן כיפתי יחיד וגדול.[2][3][4]
לדברי היסטוריון האמנות סטיבן ס. קייזר, בתי הכנסת מעץ בפולין עם חזיתותיהם הצבועות והמגולפות היו "ביטוי אמנותי מקורי, אמיתי ואורגני - האמנות העממית היהודית האמיתית היחידה בהיסטוריה."[5]
לפי לואיס לוזוביק, במאמר משנת 1947, בתי הכנסת מעץ היו ייחודיים מכיוון שבניגוד לכל בתי הכנסת הקודמים, הם לא נבנו בסגנון האדריכלי של אזורם ותקופתם, אלא בסגנון יהודי חדש וייחודי שהתפתח, מה שהפך אותם "לביטוי עממי מקורי ואמיתי, שמקוריותו אינה טמונה בארכיטקטורה החיצונית גרידא, אלא מצויה באותה מידה גם בגילוף העץ היפה והמורכב של הפנים."[6]
יתרה מזאת, בעוד שבאזורים רבים בעולם היו היהודים מנועים מלהיכנס לעסקי הבניין ואף לעסוק באומנות דקורטיבית של ציור וגילוף בעץ, בתי הכנסת מעץ נבנו למעשה על ידי בעלי מלאכה יהודיים.[6]
היסטוריון האמנות אורי ז. סולטס, מציין כי בתי כנסת מעץ, שהיו יוצאי דופן באותה תקופה בהיותם מבנים יהודיים גדולים, ומזוהים ככאלו, שלא הוסתרו בחצרות או מאחורי קירות, נבנו לא רק בתקופת "תור הזהב האינטלקטואלי" היהודי אלא בזמן ובמקום בהם "האוכלוסייה היהודית המקומית הייתה שווה בגודלה או אפילו עלתה במספרה על האוכלוסייה הנוצרית."[7]
בתי כנסת עם בימה נתמכת
במחצית השנייה של המאה ה-16 נבנו ברחבי האיחוד הפולני-ליטאי בתי כנסת אשר חלל הפנים שלהם הציג פתרון מבני מקורי, שלא נמצא בשום סוג אחר של מבנה. אלה היו אולמות בית כנסת שהבימה שלהם הוקפה בארבעה עמודים. עמודים אלו הוצבו על פודיום, וחוברו מעל בארקדות, באמצעות עמוד תומך חזק אחד. העמודים היוו את תמיכת הבימה (או - מגדל בימה) שתמכו בקמרונות, וכללו ארבע קשתות עם לונטות שהצטלבו בפינות. בסיסי הקמרונות הוצבו על הבימה או הועברו דרך מעקה, מוצק או מנוקב. קופולה קטנה כיסתה את השטח מעל הבימה. קופולות אלה הונמכו לעיתים משמעותית בהשוואה לשאר שדות הקמרון. כך נוצר מעין קפלה פנימית, שנבנתה בתוך מגדל הבימה.
אחד מבתי הכנסת הראשונים עם בימה נתמכת היה בית הכנסת העתיק בפולין (Old Synagogue (Przemyśl), שנהרס במלחמת העולם השנייה. בתי כנסת עם מגדל בימה הוקמו עד המאה ה-19 והרעיון אומץ במספר מדינות מרכז אירופה.[8]
בתי כנסת עם קמרון תשעת המפרצים
סביב שנת 1630 נבנו בתי כנסת ראשונים עם קמרון בן תשעה שדות. הם אפשרו אולמות גדולים בהרבה מכפי שהיה עד כה, וכונו גם "בתי הכנסת של תשעת המפרצים". בית הכנסת הגדול בלבוב, אוקראינה, ובית הכנסת באוסטרוה הוקמו כמעט באותה העת (1625 ו-1627). באולמות אלה הקמרון נשען על ארבעה עמודים גבוהים ועל גבי פילסטרים הצמודים לקיר. העמודים והפילסטרים הוצבו ברווחים שווים וחילקו את שטח הגג לתשעה שדות שווים. בבתי כנסת אלה הבימה הייתה פודיום עומד או מגדלור שמוקם בשדה המרכזי בין העמודים.
התחייה המצרית
בתי כנסת בסגנון התחיה המצרית היו פופולריים בראשית המאה ה-19. ההיסטוריונית רחל וישניצר טוענת שהם היו חלק מאופנת הסגנון מצרי שהתפשטה בהשראת פלישת נפוליאון לאירופה.[9] לדברי קרול הרשל קרינסקי הם היוו חיקויים של מקדש שלמה שנעשו על ידי ארכיטקטים וממשלות, ותכליתם הייתה להעליב את היהודים ולהציגם כפרימיטיבים.[10] לדברי דיאנה מיור אפלבאום, הם היו ביטויים לזהות יהודית שנועדה להבליט את המקורות היהודים של ישראל העתיקה.[11]
השפעה מורית
בספרד של ימי הביניים (הן באל-אנדלוס והן בממלכות הנוצריות), נבנו שלל בתי כנסת, והיה מקובל להזמין את תכנונם מאדריכלים מוריים ובהמשך מאדריכלי המודחאר (Mudéjar). מעטים מבתי כנסת האלו מימי הביניים, שנבנו בטכניקות וסגנון מוריים, נשמרו. שני בתי הכנסת הספרדיים הידועים ביותר נמצאים בטולדו, ספרד, האחד מכונה "אל טרנסיטו", והשני -"סנטה מריה לה בלנקה", ושניהם, ללא ספק יפה מאוד, ונשמרים כיום כאתרי מורשת לאומיים. הראשון הוא מבנה קטן המכיל קישוטים עשירים מאוד; והשני מבוסס על סגנון אלמושד ומכיל שורות ארוכות של עמודים מתומנים עם בירות מגולפות באופן מסקרן, שממנו נובעות קשתות מוריות התומכות בגג.
בית כנסת משמעותי נוסף של אדריכלי מודחאר הוא זה שבקורדובה שנבנה בשנת 1315. כמו באל טרנסיטו, עיטורי הסטוקו הצמחיים והגאומטריים הם מוריים לחלוטין, אך בשונה מבית הכנסת הקודם, הטקסטים האפיגרפיים הם בעברית.
לאחר גירוש ספרד הייתה תחושה כללית בקרב ספרדים בעלי הון כי אדריכלות מורית מתאימה לבתי כנסת. באמצע המאה ה -19, הסגנון אומץ על ידי האשכנזים של מרכז ומזרח אירופה, שקישרו את הצורות האדריכליות המוריות ואלו של מודחאר עם תור הזהב של היהדות באל-אנדלוס.[דרוש מקור] כתוצאה מכך, האדריכלות הניאו - מורית החלה להתפשט ברחבי העולם כסגנון מועדף לאדריכלות בתי כנסת, אף על פי שהאדריכלות המורית אינה יהודית בשום פנים ואופן, לא למעשה ולא בתחושה. אלהמברה סיפקה השראה לבתי כנסת, רבים אך רק לעיתים רחוקות הועתקו בהצלחה בפרופורציות שלה או העיטורים והקישוטים המפורטים שלה.
הסגנון המורי, עת אומץ על ידי האשכנזים, נתפס כביטוי לתור הזהב של יהדות ספרד,[12] זו לא הייתה כוונתם העיקרית של היהודים והאדריכלים שבחרו לבנות בסגנון המורי.[13] הבחירה בסגנון המורי שיקפה למעשה את גאוותם במורשתם השמית או האוריינטלית. גאווה זו במורשתם ובובראייתם את עצמם כ"שמיים" או "אוריינטליים" הובילו ארכיטקטים כמו גוטפריד סמפר (בית הכנסת סמפר דרזדן, גרמניה) ולודוויג פרסטר (טמפגאסה או לאופולדסטשטר טמפל, וינה, אוסטריה ובית הכנסת הגדול של בודפשט) לבנות את בתי הכנסת שלהם בסגנון מורי.[14] סגנון מורי נותר בחירה פופולרית עבור בתי כנסת לאורך כל המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
אדריכלות בתי כנסת מודרנית
_ShiftN_cropped.jpg)
בתקופה המודרנית המשיכו להיבנות בתי כנסת בכל סגנון אדריכלי פופולרי, כולל ארט נובו, ארט דקו, סגנון בינלאומי, וכל הסגנונות העכשוויים. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עלתה לקדמת הבמה "תקופה של מודרניזם שלאחר המלחמה", "המאופיינת במחוות ארכיטקטוניות אסרטיביות שהיה להן את הכוח והיושרה לעמוד בזכות עצמן, ללא יצירות אומנות או איקונוגרפיה יהודית."[15] יצירה ראויה לציון של סגנון ארט נובו של טרום מלחמת העולם הראשונה היא בית הכנסת ברחוב קזינזי בבודפשט.[16] בבריטניה, בתי כנסת שנבנו בתחילת שנות השישים, דוגמת מוסד החינוך היהודי - כרמל, בבריטניה, שתוכנן על ידי האדריכל הבריטי, תומאס הנקוק[17], עוטרו בחלונות ויטראז' של האמן הישראלי, נחמיה עזז. חלונות הויטראז' זכו לשבחים על ידי חוקר האמנות והארכיטקטורה ניקולאוס פבזנר והוגדרו על ידו כטכניקה יוצאת דופן של פיסות זכוכית צבעוניות כמו קריסטלים"[18] ועל ידי אנגליה ההיסטורית - ועדת אתרי המורשת הבריטית כ"זכוכית אמנותית מבריקה וחדשנית".
הפנים
התוכנית הכללית הנפוצה ביותר לפנים בית הכנסת היא ארון בקצה המזרחי מול הכניסה, עם אלממר או דוכן. בבתי כנסת ישנים או אורתודוקסים עם מקומות ישיבה נפרדים, ייתכנו ספסלים לגברים משני הצדדים, וגלריית נשים אליה הגיעו במדרגות מדרום הפרוזדור החיצוני. הווריאציות של תוכנית פשוטה זו הן מרובות: הפרוזדור הפך רחב יותר וגרמי המדרגות אל גלריית הנשים הופרדו מהפרוזדור וקיבלו חשיבות רבה יותר. ככל שהמבנים הלכו וגדלו, נדרשו שורות של עמודים לתמיכה בגג, אך בכל מקרה נשמרה צורת הבזיליקה. הארון, שהיה מותר בעבר כגומחה בקיר בלבד, התפתח לכדי סממן הפנים האדריכלי העיקרי -מוקף בעמודים, מכוסה בחופה ומעוטר מאד. האלממר חובר במקרים רבים למדרך שלפני הארון, עם מדרגות שהובילו אליו.
ארון הקודש
ארון הקודש (המכונה בדרך כלל תיבה או הקהל) הוא המאפיין החשוב ביותר של פנים בית הכנסת, ובדרך כלל הוא זוכה לכבוד מיוחד דוגמת עיטורים עשירים, והיותו מורם על פני משטח מוגבה שמגיעים אליו באמצעות שלוש מדרגות לפחות, ולעיתים קרובות אף יותר. הוא בדרך כלל מוקף בעשרת הדיברות והתורה. מיקום הדוכן משתנה; הוא עשוי להיות ממוקם בשני צדי הארון ולעיתים במרכז המדרגות.
סידורי פנים אחרים
בית הכנסת המודרני, מעבר לכך שהוא מכיל גם את חדר העבודה של הרב, חדרי צוות, חדרי מקהלות, וחדר אורגן, מקדיש מקום רב לשימושים חינוכיים. בדרך כלל הקומה התחתונה כולה משמשת לחדרי כיתות. הטיפול הפנימי בבית הכנסת מאפשר מרחב רב בעיצוב.
תוך חקר שלושים ושלושה בתי הכנסת בהודו, הסתבר לאדריכל האמריקאי והפרופסור לארכיטקטורה ג'יי א' וורונקר כי מבנים אלה נוטים לעקוב אחר המסורות הספרדיות של התיבה (או הבימה, הפלטפורמה המוגבית שעל גביה מתקיים טקס התפילה וקריאת התורה) היא פרושה ועומדת בערך באמצע החלל כשארון הקודש עצמו נמצא בדרך כלל בקרבת הקיר הפונה לירושלים. ההקהל הוא למעשה ארון המאחסן את ספר התורה. הישיבה, מעוצבת בדרך כלל בצורת ספסלי עץ ארוכים,עם הפנים אל התיבה. גברים יושבים יחד במפלס העיקרי של המקדש ואילו נשים יושבות באזור ייעודי באותו מפלס כשמדובר בבתי הכנסת קטנים יותר או בקומה העליונה בגלריה נפרדת להן (עזרת נשים).
חריגים ארכיטקטוניים ותכנוניים מעניינים לנוסחה ספרדית נפוצה זו הם בתי הכנסת בקוצ'י בקראלה שבדרום מערב הודו. כאן, במפלס הגלריה ובצמוד לחלל המיועד לנשים ומשקיף על הבימה למטה, נמצאת תיבה שנייה. תיבה זו שימשה לחגים ולאירועים ייחודיים. לכן מעניין שבאירועים המיוחדים יותר, הנשים נמצאות הכי קרוב לנקודה בה מובילים את התפילה הדתית.
בבתי כנסת בבגדדי בהודו נראה כי הקהל הוא ארונן בגודל סטנדרטי מבחוץ (הצד הפונה לאזור הקדוש), אך עם פתיחתו מתגלה חלל גדול מאוד. אלו הם למעשה חדרים עם מדף היקפי המכילים מאה ספרי תורה.
עיצוב פנים
ישנם רק מעט סמלים שניתן להשתמש בהם שהם יהודיים אופייניים; משולשים השזורים זה בזה, אריה יהודה וצורות פרחים ופירות בלבד מותרים בדרך כלל בבתי כנסת אורתודוקסים. נר תמיד תלוי מול ארון הקודש; לוחות הברית מסוככות עליו. ניתן להציב את מנורת שבעת הקנים בצדדים. לעיתים ניתן להשתמש בעיצוב בשופר ואפילו בלולב. כתובות בעברית משמשות במשורה או לעיתים רחוקות; חלונות ויטראז', שנחשבו בזמנו לנחלתה של הכנסייה, משמשים כיום, אך לא נעשה בהם שימוש רב.
גלריית תמונות
בית הכנסת המרכזי בחלב. הכתובת העתיקה ביותר ששרדה באתר מתוארכת לשנת 834 לספירה.
החלקים העתיקים ביותר של בית הכנסת העתיק בארפורט, גרמניה, מתוארכים לסוף המאה ה -11
בית הכנסת העתיק מהמאה ה-15 בקרקוב, פולין
בית הכנסת "Husiatyn " מהמאה ה -17 בהוסיאטין, אוקראינה
בית הכנסת טורו (1759) בניופורט, רוד איילנד, הוא בית הכנסת העתיק ביותר בארצות הברית
בית הכנסת ברחוב רומבאך משנת 1869 בבודפשט, הונגריה
1869 בית כנסת גדול בסגנון רומנטי בפץ ', הונגריה
פנים בית הכנסת המרכזי לתחייה מורית (1872) מאת הנרי פרנבאך במנהטן, ניו יורק
סינאגוגה אור תורה (1927) מבואנוס איירס, ארגנטינה
בית כנסת בית שלום (1954) מאת פרנק לויד רייט בפארק אלקינס, פנסילבניה
בית כנסת Cymbalista (1997) מאת מריו בוטטה בתל אביב
בית הכנסת החדש הדקונסטרוקטיביסטי (1999) מאת מנואל הרץ במיינץ
.jpg)
.jpg)
לקריאה נוספת
- גולדמן, ברנרד, הפורטל הקדוש: סמל עיקרי באמנות היהודית הקדומה, Goldman, Bernard, The Sacred Portal: a primary symbol in ancient Judaic art, Detroit : Wayne State University Press, 1966
- בריאן דה ברפני, בית הכנסת, Brian de Breffny, The Synagogue, Macmillan, 1st American 1978
- Carol Herselle Krinsky, Synagogues of Europe; Architecture, History, Meaning, MIT Press, 1985; revised edition, MIT Press, 1986; Dover reprint, 1996
- רחל וישניצר, אדריכלות בית הכנסת בארצות הברית, Synagogue Architecture in the United States, Jewish Publication Society of America, 1955
- רחל וישניצר, אדריכלות בית הכנסת האירופי, Architecture of the European Synagogue, Jewish Publication Society, 1964
- סטולצמן, הנרי ודניאל, Stolzman, Henry & Daniel, Ed. Tami Hausman (2004). Synagogue Architecture in America: Faith, Spirit, and Identity. Images Publishing ISBN 1864700742
קישורים חיצוניים
- אדריכלות בית כנסת, אנציקלופדיה יהודית
- אדריכלות בית כנסת קדומה, לימודי היהודים
- אדריכלות בית כנסת אמריקני
- מצגת מצגות של אלמנטים אדריכליים בית הכנסת האמריקני העכשווי
הערות שוליים
- ^ Murray Zimiles, Stacy C. Hollander, Vivian B. Mann, and Gerard C. Wertkin, Gilded Lions and Jeweled Horses: The Synagogue to the Carousel, University Press of New England, 2007, p. 5
- ^ Maria and Kazimierz Piechotka, Heaven's Gate: Wooden Synagogues in the Territory of the Former Polish-Lithuanian Commonwealth, Institute of Art, Polish Academy of Sciences, Wydawnnictwo Krupski I S-ka, Warsaw, 2004
- ^ Rachel Wischnitzer, The Architecture of the European Synagogue, JPS, Philadelphia, 1964, pp. 125–147
- ^ Carol Herselle Krinsky, Synagogues of Europe: Architecture, History, Meaning, Massachusetts Institute of Technology, 1985, Dover Publications, 1996, pp. 53–58 and in individual town sections
- ^ Alfred Werner, Wooden Synagogues, Commentary, July 1960
- ^ 6.0 6.1 cited in Mark Godfrey, Abstraction and the Holocaust, Yale University Press, 2007, p. 92
- ^ Ori Z. Soltes, Our Sacred Signs: How Jewish, Christian, and Muslim Art Draw from the Same Source, Westview Press, 2005, p. 180
- ^ https://publikationsserver.tu-braunschweig.de/servlets/MCRFileNodeServlet/dbbs_derivate_00009149/Doktorarbeit.pdf Bimah-support. Retrieved July 29, 2019.
- ^ Rachel Wischnitzer, Architecture of the European Synagogue, Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1964
- ^ Carole Krinsky, Synagogues of Europe; Architecture, History, Meaning, MIT Press, 1985; new edition 1996
- ^ Diana Muir Appelbaum, "Jewish Identity and Egyptian Revival Architecture", Journal of Jewish Identities, July 2012.
- ^ Kalmar, I. D. (2001). "Moorish style: Orientalism, the Jews, and synagogue architecture". Jewish Social Studies, 7(3), 68–100. 69.
- ^ Davidson, Moorish Style. p. 70
- ^ Davidson, Moorish Style. p. 84
- ^ Henry and Daniel Stoltzman, Synagogue Architecture in America; Path, Spirit, and Identity, Images Publishing, 2004, p. 193
- ^ "Synagogues". Jewish heritage Walking tours in Budapest.
- ^ "Jewish Synagogue at Carmel College" Historic England List Entry, retrieved November 4, 2018
- ^ Sherwood, Jennifer; Pevsner, Nikolaus (1974). Buildings of England - Oxfordshire - Pevsner Architectural Guides. Penguin. p. 712.
