המרכז הנאולוגי הגדול של בודפשט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מבנה ריקה.
המרכז הקהילתי הנאולוגי שברחוב דוהאן (בהונגרית: Dohány utcai Zsinagóga/Nagy Zsinagóga) שבבודפשט, הונגריה, הוא המרכז הקהילתי הגדול ביותר ביבשת אירופה, והרביעי בגודלו בעולם לאחר בתי המדרש של חסידויות גור ובעלז שבירושלים[דרוש מקור] והמרכז הקהילתי עמנו-אל שבניו יורק, ארצות הברית. בית כנסת זה, השייך לזרם הנאולוגי, פעיל למעלה מ-150 שנה, והתקיים בו טקס הבר מצווה של תיאודור הרצל, שביתו שכן בסמוך.
כיום המרכז הקהילתי הוא אחת האטרקציות התיירותיות הבולטות בבודפשט ומהווה חלק מקומפלקס שבו גם מוזיאון לתולדות יהודי העיר, בית קברות יהודי, ואתר הנצחה ל-564,500 יהודי הונגריה שנספו בשואה. פעילות הקהילה היהודית המקומית קטנה בצורה משמעותית עקב העלייה, ההגירה, וההתבוללות, וכך גם פעילות המרכז הקהילתי.
היסטוריה
התיישבות היהודים בעיר פשט (שאוחדה עם בודה ואחרות כדי ליצור את בודפשט ב-1873) הוגבלה בראשיתה, בשלהי המאה ה-18, לאזורים בבעלות האצילים שהיו מוכנים לקבלם. בית-הכנסת מאולתר ראשון קם ב-1796 במתחם אורצי. בעשורים הבאים גברה הנהירה היהודית לבירה, במקביל להתערות הגוברת של הדור הצעיר בחברה הסובבת ובתרבותה. ב-1827 הקים אחד הפרנסים, גבריאל אולמן, מניין בשם "חסד נעורים" שהנהיג את נוסח וינה. זה עוצב בעיר הבירה האוסטרית על ידי יצחק נח מנהיימר ותוכנן בקפידה כדי לממש את הדרישות לרפורמה אסתטית מצד הקהל – בין היתר נישאה הדרשה בשפה הגרמנית ובסגנון מודרני במקום בפלפול מהסוג הישן, הבימה קורבה לארון הקודש בחיקוי לרווח בכנסיות, לתפילה צורפה שירת מקהלה ושאר תיקונים – מבלי לעבור על גבולות ההלכה, כדי לא לקומם את השמרנים. המשקל הגובר של הפרוגרסיבים בקהילת פשט (הציבור המתחלן והמשתלב בקרב יהודי הונגריה נודע בהמשך כנאולוגים) בא לידי ביטוי עם היבחרו ב-1836 של הרב ליב שוואב לכהן בה. הלה, יליד מורביה, היה נציג טיפוסי של הרבנות המשכילה במחוז הולדתו: הוא למד אצל החת"ם סופר ומרדכי בנט אך התקרב לרב חיים דייטשמן מקולין, חבר במעגל המשכילים סביב הרב ברוך ייטלס (בעל "טעם המלך") איש פראג, ובכך עורר את חמתם של שני מוריו. שוואב היה מלומד ומסורתי וריצה את הדתיים השמרנים, אך היה נכון לכל חידוש שלא היה אסור במפורש, ובכך זכה לאהדת הליברלים. ב-1840 הוסרו כליל מגבלות ההתיישבות מעל היהודים, ושני בתי-הכנסת הקיימים היו כבר צרים מלהכיל את ההמון. ב-1844 רכשה הקהילה חלקות אדמה ריקות לצורך הקמת מבנה חדש; ב-3 בספטמבר 1845 אימצה ועדת התכנון את המלצת הרב שוואב, שנועדה לספק את כל האגפים בקהילה, כי בית-הכנסת המיועד יתנהל בנוסח וינה.[1]
המרכז הקהילתי הגדול של בודפשט נבנה בשנים 1854-1859, ונחנך בז' באלול התרי"ט (6 בספטמבר 1859). מתכנן המבנה היה האדריכל הגרמני לודוויג פרסטר ומעצב הפנים היה ההונגרי פְרִיגֶ'ש פֵסְל (Frigyes Feszl), שניהם נוצרים. המרכז הקהילתי נועד להכיל כ-3,000 מתפללים (כ-1,500 באולם ועוד 1,500 ביציעים), ומיקומו המרכזי ברובע השביעי בבודפשט הקנה לו מקום של כבוד בנוף העיר. הרב שוואב נפטר כשנתיים לפני החנוכה ולא זכה לראות את המבנה. יורשו, בנימין זאב מייזל, כיהן כרב הראשי הראשון של בית-הכנסת החדש. הוא היה האחרון מרבני פשט שהנהיג את העדה כולה. בנוסף למקהלה ולחידושים אחרים, כלל המבנה גם עוגב שנוגן בשבתות ובימים טובים על ידי נכרי. אפילו הרב עזריאל הילדסהיימר, האורתודוקסי הליברלי ביותר בהונגריה, אסר על כניסה לבתי-כנסת שהפעילו עוגב בשבת.[2] כדי לרצות את השמרנים יותר בקהילה שהתנגדו לנוסח וינה בכלל והוסיפו להתפלל באורצי הקצו להם הפרנסים מבנה חדש משלהם ברחוב רומבך, שהושלם לבסוף ב-1873.[3] קהילת פשט הגדולה והעשירה הייתה למוקד הציבור הנאולוגי בכל הארץ; מייזל הסתכסך מספר פעמים עם הפרנסים בראשות איגנאץ הירשלר. בשנות ה-50 וה-60 הלך וגדל הפער בינם ליהודים האורתודוקסים, הן על רקע העימות בין הרבנות הנאולוגית – שרבים בה היו מקורבים לאסכולת ברסלאו של הרב זכריה פרנקל, מבשר היהדות הקונסרבטיבית – להילדסהיימר והן בשל המתח בין המשתלבים בחברה לשומרי המצוות הקפדנים, שהתבטא בסכסוכים בתוך הקהילות. ב-1867 נפטר מייזל והוחלף על ידי הרב שמואל כהן. בין 1869 ו-1871 התחולל הקרע ביהדות הונגריה, והאורתודוקסים פרשו מקהילת פשט והקימו גוף נפרד; ב-1879 הם זימנו את הרב הקנאי חיים סופר ממונקאטש לעמוד בראשם. בתחילה הם התפללו בבניין הישן באורצי, ורק ב-1913 הושלם עבורם מבנה קבע, המרכז הקהילתי ברחוב קזינצי בבודפשט. הציבור ברומבך לא פרש מהקהילה המרכזית אך התקיים גם בריחוק מסוים ממנה.
המרכז הקהילתי שימש מטרה להתנכלות גורמי הימין הקיצוני ההונגרי. בשנת 1931 נהרגו שני מתפללים בתקיפה של אקדוחנים. ב-3 בפברואר 1939, לפני מלחמת העולם השנייה, חברי מפלגת צלב החץ הפשיסטית ההונגרית זרקו רימוני יד מגג בנין שמול המרכז הקהילתי אל שער היציאה של המרכז הקהילתי.
באביב 1944 עם פלישת גרמניה להונגריה, הולאם המרכז הקהילתי בידי הצבא הכובש. בזכות שני צריחיו הגבוהים ומיקומו המרכזי, הצבא הגרמני לא החריב את המרכז הקהילתי אלא השתמש בו כמוצב פיקוד, ועל מגדליו הותקנו אנטנות. אדולף אייכמן ביקר במקום מספר פעמים וערך בו את שיחותיו עם היודנראט של בודפשט. האולם המרכזי שימש במשך חלק מהתקופה כאורווה לסוסי החיילים, והריהוט המקורי של המרכז הקהילתי נערם במרתף במשך כל שנות המלחמה. הודות לכך ניצלו ספסלי העץ העתיקים, ששמות המתפללים (שמרביתם נספו בשואה) עוד רשומים עליהם.
חלונות המרכז הקהילתי הוטמנו בתוך שקי חול והוסתרו היטב במרתף המוזיאון הלאומי של הונגריה על ידי נכבדי הקהילה לאחר ששיחדו שתי נשים הונגריות, שמאוחר יותר נהרגו במלחמה. לאחר שנים, אנשי הקהילה פנו לנציגי המוזיאון בבקשה לקבל את החלונות. מכיוון שהאחרונים לא ידעו על קיום החלונות במוזיאון, הוחלט שהיהודים ימצאו היכן הוסתרו החלונות, והללו יוחזרו להמרכז הקהילתי. כך אכן היה, וכל חלונות המרכז הקהילתי הם החלונות המקוריים משנת 1859.
בתום המלחמה הושב הריהוט למקומו, אך השלטון הקומוניסטי לא תמך בשיקום המבנה הפגוע, והקהילה הנאולוגית שהלכה והצטמצמה המשיכה להשתמש בהמרכז הקהילתי כפי שהיה. בשנת 1996, שנים ספורות לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי בהונגריה, החלה מלאכת שיפוץ המרכז הקהילתי, בתקציב של עשרה מיליון דולרים. רוב הסכום נתרם על ידי ממשלת הונגריה ועל ידי השחקן ההוליוודי טוני קרטיס ואשת האופנה היהודייה ממוצא הונגרי, אסתי לאודר. השיפוץ נמשך כשלוש שנים, ובעקבותיו הושב המבנה לייעודו ולהדרו המקורי. המרכז הקהילתי משמש כאתר תיירות פופולרי בימי השבוע וכבית תפילה לקהילה הנאולוגית בעיר בשבתות ובחגים.
מבנה ועיצוב
המרכז הקהילתי הגדול משתרע על שטח של 60X27 מטרים, ומתנשא לגובה של כ-25 מטרים. עיצובו החיצוני מושפע מאד מהאדריכלות אסלאמית, וכולל אלמנטים מוריים רבים. עיצובו הפנימי (ומעט מן החיצוני) מושפע מהאדריכלות הכנסייתית הגותית.
חזית המבנה כוללת שני מגדלים גבוהים וסימטריים משני צדי הפתח, ובמרכזה חלון שושן (רוזטה) גדול, וחלונות מקושתים המחולקים לשני חלונות מקבילים, כמקובל בכנסייה גותית. פנים המרכז הקהילתי הנו כמעט העתק של כנסייה, ומחולק לאולם תווך ושתי סטראות. ההבדל היחיד הוא שהסטראות אינן מופרדות בשורת עמודים, אלא מודגשות בשתי קומות יציע. קומות אלו שימשו ומשמשות עד ימינו כעזרת נשים רק בימי החגים, בהם התפוסה בהמרכז הקהילתי מלאה. בשאר השבתות יושבות הנשים בקומת האולם בשתי הסטראות, בנפרד מהגברים, אך ללא מחיצה.
הרצפה מעוטרת בפסיפס המורכב מאלמנטים גאומטריים, ומהתקרה משתלשלות שתי נברשות ענקיות, שמשקל כל אחת מהן מגיע לטון וחצי. במרכז אולם התפילה, משני הצדדים, ניצבות בימות דרשנים קטנות, אליהן מובילות מדרגות מעוגלות. בימות אלו הועתקו במדויק ממבני כנסייה, ולא נעשה בהן כל שימוש.
בניגוד לרוב בתי הכנסת האורתודוקסיים בעולם, במת החזן אינה במרכז ואף לא בקדמת אולם התפילה, אלא צמודה לקיר המזרח, בדומה לפְּרֶסְבִּיטֵרְיוּם (במת התפילה) בכנסייה. הבמה מגודרת במעקה מוזהב בסגנון אר נובו, ושולחן התפילה הצמוד אליו מעוצב בדומה למזבח נוצרי. שולחן תפילה זה פונה אל הקהל, כמקובל גם בכנסיות, ולא לכיוון ירושלים (עם הגב לקהל), כמקובל בבתי כנסת אורתודוקסים מסורתיים. הדבר היחיד המשווה לשולחן נופך יהודי הוא הכיתוב: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ" (במדבר, ו', כ"ד), המהווה חלק מברכת כהנים. בשני צדי הבמה ניצבים דוכני תפילה ("סטנדרים"), ועליהם כיתוב בעברית המנציח את 'האשה החשובה מרת גיטעל עפפינגער' (מבטאים 'אפינגר') משנת תרנ"ח (1898).
ארון הקודש מעוטר מאוד, ומעליו כיפה גדולה, כמקובל בכנסיות. הוא מכיל כמה ספרי תורה שניצלו והובאו מבתי כנסת אחרים ברחבי הונגריה. האלמנט הכנסייתי הבולט ביותר בהמרכז הקהילתי הוא עוגב גדול, הניצב מאחורי ארון הקודש. העוגב המקורי של המרכז הקהילתי היה מורכב מכ-5,000 צינורות, והמלחין ההונגרי הנודע, פרנץ ליסט[4] ניגן בו כמה פעמים. עוגב זו נהרס במהלך המלחמה, והעוגב הקיים היום קטן בהרבה מהמקורי, והותקן במקום עם שיפוץ המרכז הקהילתי ב-1996. הזרם הנאולוגי, כמנהג רבים מבתי הכנסת המפוארים שבאירופה במאה ה19, הכניס גם הוא את השימוש בעוגב להמרכז הקהילתי, כחיקוי למנהגי תפילה בכנסיות פרוטסטנטיות וקתוליות, אבל תוך חיוב המנגן בו בשבתות ובחגים להיות לא יהודי, כדי שלא לחלל את השבת. עד היום (2008) מתקיימות התפילות בהמרכז הקהילתי הגדול בליווי עוגב, בו מנגנת אשה מקומית לא יהודיה. כן מלווה את התפילה מקהלת נשים, אף הן לא יהודיות, זאת מפאת הצטמצמות מספר חברי הקהילה היהודית. יסודות מסוימים של אדריכלות האסלאמית, שנבחרו על מנת להבדיל המרכז הקהילתי ומהכנסיות של הנוצרים, באים לידי ביטוי בולט במעטפת, המורכבת מתשליבי לבנים בצבעי צהוב ואדום, בדומה לאבלק. המעטפת גם עשירה בעיטורי אבן, והגג משונן בגדילי אבן (מֵרְלוֹנִים), בדומה למסגדים ולמבנים ערביים, כמו ארמונות האבן בפטרה, או שער שכם בירושלים. צריחי המגדלים אוקטגונליים, ובראשם כיפה דמוית בצל מוזהב.
המבנה עתיר בסמלים יהודיים, בעיקר מגני דוד המופיעים הן בתשליבי אבן והן בחלונות הויטראז'. על גג המרכז הקהילתי מופיעים לוחות הברית, ועליהם חקוקים עשרת הדברות. בחזית המבנה הפונה אל הרחוב הראשי קבוע הפסוק: "וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שמות, כ"ה, ח'), המשווה בין בית המקדש ובין המרכז הקהילתי, הנחשב למקדש מעט. בחזית הבמה בתוך המרכז הקהילתי מופיע לכל אורך הקשת הפסוק: "מִמִּזְרַח־שֶׁ֥מֶשׁ עַד־מְבוֹא֑וֹ מְ֝הֻלָּ֗ל שֵׁ֣ם ה'" (תהלים, קי"ג, ג'), המדגיש את כיוון המרכז הקהילתי למזרח - כיוון ירושלים.
המוזיאון היהודי
צמוד להמרכז הקהילתי הגדול ניצב המוזיאון היהודי, שנבנה במקום בו עמד בית הולדתו של תיאודור הרצל. המוזיאון נבנה בשנים 1930-1931, והמוצגים בו לא השתנו מיום היווסדו. האוסף כולל חפצי יודאיקה של יהודי הונגריה, שנתרמו למוזיאון במהלך השנים. בין היתר ניתן למצוא בו כלים שהיו שייכים לחברה קדישא של פֶּשְט, חפצי קודש של שבת וחג, ספרי תורה, ופריטי לבוש יהודיים כמו טלית וכיפה. אחד מחדרי המוזיאון מוקדש להנצחת השואה, וכולל תמונות מן הגטו היהודי המקומי, פריטי לבוש מן המחנות, מודעות רחוב וכדומה. מחדר זה יורד גרם מדרגות לקומת המרתף, ובה פינת התייחדות קטנה.
בית הקברות
מאחורי המוזיאון היהודי, בצד המרכז הקהילתי, שוכן בית קברות קטן שנבנה בשולי הגטו של בודפשט במהלך מלחמת העולם השנייה. הנאצים לא התירו לדיפלומט השוודי ראול ולנברג, שניהל את הגטו, לבנות דבר במקום, חוץ מבית קברות. בניגוד להלכה על פיה אין מקימים בית קברות בתוך העיר (ובוודאי לא בצמוד להמרכז הקהילתי) נאלצו היהודים לקבור את מתיהם במקום. הקבורים הם כאלפיים יהודים שמתו מרעב וקור בתחומי הגטו, ונקברו יחד ללא מצבות הנושאות את שמם. עם שיפוץ המרכז הקהילתי ב-1996 עלתה ההצעה להעביר את קבר האחים לבית הקברות היהודי הרשמי של בודפשט, אך לבסוף הוחלט להשאירם במקומם. משפחותיהם של כמה מן הקבורים הציבו במקום לוחות זיכרון מאבן.
המרכז הקהילתי הגדול לא נכלל בתחומי הגטו, והנאצים השתמשו בו, כאמור, לצרכיהם. חומת הגטו הקיפה, אפוא, את בית הקברות, והותירה את המרכז הקהילתי בחוץ. קטע מחומה זו, כולל הריצוף הנסמך אליה, נשתמר במקומו בצמוד לבית הקברות עד ימינו. על גבי קטע חומה זו מוצב לוח הנצחה, ועליו המילה 'זכור'. מילה זו אינה מתייחסת לתפילת יזכור הידועה, אלא לקטע מהתנ"ך, הדורש את זכירת הדברים הרעים שעשה עמלק לעם ישראל, כהקבלה בין עמלק והנאצים:
זָכ֕וֹר אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה לְךָ֖ עֲמָלֵ֑ק בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃ אֲשֶׁ֨ר קָֽרְךָ֜ בַּדֶּ֗רֶךְ וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כָּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחַרֶ֔יךָ וְאַתָּ֖ה עָיֵ֣ף וְיָגֵ֑עַ וְלֹ֥א יָרֵ֖א אֱלֹהִֽים׃ וְהָיָ֡ה בְּהָנִ֣יחַ ה' אֱלֹהֶ֣יךָ׀ לְ֠ךָ מִכָּל־אֹ֨יְבֶ֜יךָ מִסָּבִ֗יב בָּאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר ה'־אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֤ נַחֲלָה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ תִּמְחֶה֙ אֶת־זֵ֣כֶר עֲמָלֵ֔ק מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם לֹ֖א תִּשְׁכָּֽח
אתר ההנצחה ליהודי הונגריה ולראול ולנברג
החצר האחורית של המרכז הקהילתי, הפונה אל הרובע היהודי, מוקדשת להנצחת שואת יהודי הונגריה, וכוללת רחבת זיכרון לראול ולנברג, ואנדרטה בצורת ערבה בוכייה. החצר פונה אל רחוב קטן בשם פאל, המוזכר בספר 'הנערים מרחוב פאל' מאת הסופר היהודי-הונגרי פרנץ מולנר. בספר מתואר הגטו היהודי, ובמיוחד המגרש הריק ובו ערמות עצים של המנסרה הסמוכה, בו ניצב היום אתר ההנצחה.[5]
רחבת הזיכרון כוללת ארבעה עמודי שיש ועליהם שמותיהם של כ-240 חסידי אומות העולם שסייעו בהצלת יהודי הונגריה. ברצפה בין העמודים משולבת מצבה, ועליה שמותיהם של ולנברג ועוזריו הקרובים ביותר, אף הם חסידי אומות העולם, שסייעו לו בהצלת יהודי בודפשט. סביב המצבה פזורות אבנים רבות, שהונחו על ידי מבקרים. בצד המצבה ניצב לוח זכוכית צבועה, המתארת להבות שמתוכן בוקע נחש. לוח זה מבטא את האש ששרפה את היהודים במחנות ההשמדה, והנחש מסמל את הרוע שהביא למעשה זה.
אנדרטת הערבה הבוכייה עשויה מתכת, ומורכבת מאלפי עלים קטנים, שעל כל אחד מהם כתוב שמו של אחד מיהודי הגטו בבודפשט שנספה בשואה. הערבה מסמלת את החורבן והצער על הקהילות שנספו, והיא מעוצבת כמנורת שבעת קנים הפוכה. האנדרטה עוצבה על ידי האמן ההונגרי אימרֶה ורגה (Imre Varga), ובחזיתה ניצב עמוד שחור גבוה, אשר שני חללים בתוכו יוצרים את דמותם של לוחות הברית. בראש עמוד זה מצוטט חלק מפסוק קינה מספר איכה: "אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי" (איכה, א', י"ב). האנדרטה מומנה בחלקה על ידי השחקן היהודי-אמריקאי טוני קרטיס, שהוא ממוצא הונגרי.
גלריית תמונות
הכיתוב בחזית המבנה
המרכז הקהילתי מימין והמוזיאון משמאל
צדו האחורי של המרכז הקהילתי
אולם התפילה - מראה כללי
חלון ויטראז' עם מגני דוד
כיפת ארון הקודש
עמדת הדרשן
סורג הבמה
כתובת הקדשה
תקרת חדר המבואה
דוכן התפילה של החזן על הבמה
העוגב הנוכחי
המוזיאון היהודי
קערת ליל הסדר ייחודית במוזיאון היהודי
תשליבי אבן
שמות נספים על עלי הערבה הבוכייה
שמות נספים על עלי אנדרטת הערבה הבוכייה
כיתוב בכניסה למוזיאון היהודי
חדר ההנצחה לשואה במוזיאון היהודי
מוצגים במוזיאון היהודי
קישורים חיצוניים
- מידע על המרכז הקהילתי באתר בית התפוצות
- מידע נוסף בכתבה "עדנה לרובע היהודי בבודפשט"
- מידע על המרכז הקהילתי ועל הרובע היהודי הסמוך, באתר מסע אחר
- בול להנצחת המרכז הקהילתי שהונפק בישראל בשנת 2000
- "בתי הכנסת של בודפשט" - מצגת יפה באתר הבית של גיא שחר
- כתובת, גישה ושעות פתיחה של המרכז הקהילתי
- כרמית וייס, סיור ברובע היהודי של בודפשט, באתר GoTravel
- תמירה צדקיהו-חסון, שלא יגמר לעולם: הפסטיבל היהודי בבודפשט, באתר GoTravel
הערות שוליים
- ^ Kinga Frojimovics, Géza Komoróczy, Jewish Budapest: Monuments, Rites, History, Central European University Press, 1999. עמ' 104-105 (להלן: פרויימוביץ.Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. התפרסם ב: Jaacob Katz (editor). Toward Modernity: the European Jewish Model. Transaction Publishers, 1987. עמ' 123-125.סילבר, Schwab, Löw, אנציקלופדיה יוו"א.
- ^ דוד אלינסון, Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy, University of Alabama Press, 1990. עמ' 51.
- ^ פרוימוביץ', עמ' 133.
- ^ Perlman, Robert (1991). Bridging Three Worlds: Hungarian-Jewish Americans, 1848-1914. University of Massachusetts Press
- ^ http://www.easydz.com/?CategoryID=543&ArticleID=331&Page=1
.svg){kind=small}
