אין אדם חוטא ולא לו
בהלכה, אין אדם חוטא ולא לו הוא כלל, לפיו אין סבירות לכך שאדם יעבור עבירה כשאין לו עצמו תועלת בדבר אלא רק עבור אחרים, אפילו הם קרוביו. לכלל זה השלכות מגוונות, ויש לו גם יוצאים מן הכלל. המונח משמש גם כפתגם עצמאי ללא קשר להשלכותיו ההלכתיות.
מקור הכלל ויישומיו במשנה ובתלמוד
כלל זה מופיע בתלמוד בכמה הקשרים:
- רועה צאן פסול לעדות, משום שהוא חשוד לרעות בהמותיו בשדה של אחרים. במה דברים אמורים? ברועה צאן של עצמו, אבל שכיר לרעות בהמות של אחרים אינו חשוד לרעותם בשדה של אחרים, כי "חזקה אין אדם חוטא ולא לו".[1]
- שכיב מרע (חולה הנוטה למות) שהקדיש את כל רכושו, ולאחר מכן אמר שהוא חייב סכום מסוים למישהו (והרי אם הדבר נכון - סכום זה אינו כלול בהקדשו), אין לחשוש שמא הוא טוען כך רק כדי להציל חלק מרכושו שהוקדש, מאחר שהוא נוטה למות, ולא יעבור עבירה להערים על ההקדש רק לטובת יורשיו.[2]
במשנה לא הוזכר כלל זה במפורש, אבל המפרשים מסבירים שהוא עומד ברקען של כמה משניות:
- המתארח בעיר לא מוכרת לו, ושואל מי מן התושבים מקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות וניתן לאכול אצלו, אם אמר לו מישהו: אני מקפיד - לא יסמוך עליו; ואם אמר לו: פלוני מקפיד - יסמוך עליו.[3] הרמב"ם בפירושו שם מסביר טעמו של דבר, שאין אדם חוטא ולא לו.
- עד אחד המעיד על אשה שמת בעלה - לא ישאנה, שמא שיקר להעיד רק כדי שיוכל לשאתה, אבל מותר לבנו או לאחיו לשאת אותה, כי אין אדם משקר בעדותו להנאת בנו.[4]
היוצאים מן הכלל
הנחת היסוד בכלל זה היא, שמדובר באנשים השומרים מצוות באופן בסיסי, והעבירות שהם עושים אינם אלא מחמת תאווה זמנית, וממילא כאשר החוטא עצמו לא ירוויח מן החטא - לא יחטא. אבל מי שבאופן כללי אינו שומר מצוות - ייתכן שיהיה מוכן לחטוא גם ללא כל תועלת עבורו.[5]
עדותו של חשוד לעבור עבירה מסוימת
במשנה במסכת בכורות,[6] נאמר שכהנים, חשודים לגרום מום לבכור על מנת להתירו להם באכילה, ולכן אינם נאמנים להעיד על בכור בעל מום המצוי ברשותם שהמום אירע בו ללא כוונה ומותר לאוכלו. נחלקו תנאים בשאלה האם כהנים נאמנים להעיד על בכור שאיננו שלהם: לדעת רבן שמעון בן גמליאל הוא נאמן על בכור של חברו, למרות שאינו נאמן על של עצמו. לעומתו, רבי מאיר קובע כלל: החשוד על הדבר - לא דנו ולא מעידו.
הרמב"ם פסק להלכה כרבן שמעון בן גמליאל, וזאת על פי הכלל: "אין אדם חוטא ולא לו".[7] הראב"ד חולק על כך, ופוסק כרבי מאיר.[8] הסיבה לכך היא, שהחזקה שאין אדם חוטא ולא לו נכונה על פי רוב, אבל קיים מיעוט שמוכן לחטוא גם ללא תועלת אישית, וייתכן שעד זה שלפנינו הוא מן המיעוט.[9]
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: אין אדם חוטא ולא לו |
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ה' עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"ב עמוד ב'.
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ד', משנה ז'.
- ^ משנה, מסכת יבמות, פרק ב', משנה י' ופירוש הרמב"ם שם.
- ^ פרי מגדים אורח חיים סימן שכה; 'אשל אברהם' סעיף קטן כב; שו"ת שבט הלוי, חלק ג סימן נד.
- ^ משנה, מסכת בכורות, פרק ה', משנה ד'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק י"ב, הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ח', הלכה י"ז; משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"א, הלכה ח'.
- ^ בהשגותיו בכל המקורות הנ"ל
- ^ חידושי חתם סופר על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ה' עמוד א'.
