אין עד נעשה דיין

אין עד נעשה דיין הוא כלל הלכתי האומר כי אדם שמעיד בבית דין על מעשה מסוים אינו יכול גם להיות דיין של אותו מעשה, ויש הסוברים שבדיני נפשות, אפילו רק היה עד למעשה אבל לא העיד עליו, גם נפסל מלהיות דיין.

כלל זה אינו מוחלט ומשמש רק במקרים מסוימים, אך במקרים אחרים הדיינים יכולים לדון על פי ראייתם מכוח הסברה ש"לא תהא שמיעה גדולה מראיה", כלומר אם הדיין יכול להוציא פסק דין על סמך שמיעה מעד אחר, כל שכן שיוכל לפסוק על סמך ראייתו הוא.

מי נחשב עד

בשאלה מי נחשב עד שאינו יכול לדון נחלקו הרשב"ם ור"י. הרשב"ם סובר שעד בדין זה נחשב מי שראה את המעשה והתכוון להיות עד עליו, וכיוון שהתכוון כך לא יוכל להיות דיין על מעשה זה אפילו בקבלת עדות מפי עדים אחרים. אך ר"י סובר שעד שאינו יכול לדון יותר בדין זה זהו דווקא עד שהעיד בבי"ד על המעשה, אז אינו יכול לדון על פי עדותו, אלא על ידי עדות של עדים אחרים.

עדות בלילה

כשהעדים ראו את המעשה בלילה, כיוון שאינם יכולים להיות דיינים אז, כי אין דנים בלילה, 'נעשים' רואי המעשה כעדים ואינם יכולים לדון עוד את הדין הזה על סמך ראייתם, אלא על פי עדות של עדים אחרים.

טעמו

בטעם הדין ש"אין עד נעשה דיין" הובאו כמה אפשרויות בראשונים:

• נאמר (דברים, י"ט, י"ז) "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'", ודרשו חז"ל 'שני האנשים'- אלו העדים, 'לפני ה- אלו הדיינים. וא"כ צריך שיהיו גם דיינים וגם עדים.
• עד שמביע את דעתו על הדין הוא נראה כנוגע בעדותו, בין לזכות ובין לחובה, כיוון שנראה שצידודו לזכות הנתבע היא כדי שלא יביא עדים אחרים שיזימו אותו.
• כיוון שהדיין פוסק על סמך עדותו הוא לא ירצה לקבל עדות הזמה על עצמו, ואם כן עדות כזו נחשבת "עדות שאין אתה יכול להזימה" שהיא פסולה. אך יש שדחו את הטעם הזה, כיוון שאפשר בכל זאת לְהָזֵם אותם על ידי בית דין אחר.

דיני נפשות

עד המעיד אינו נעשה דיין בדיני נפשות, אבל בעד הרואה נחלקו התנאים:

”סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, מקצתן נעשו עדים - ויעידו לפני חבריהם - ומקצתן נעשו דיינים, דברי רבי טרפון; רבי עקיבא אומר כולם עדים הם, ואין עד נעשה דיין”

ובדברי רבי עקיבא נאמרו שני טעמים:

בתלמוד הבבלי, מסכת ראש השנה, כתב, משום שראוהו שהרג שוב, לא יראו לו זכות, והתורה אמרה: ”וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה”, שיהפכו בזכותו.

אולם בתלמוד במסכת מכות, כתב, לפי שנאמר: ”עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט”, עד שיעמוד בבית דין אחר.

ופירשו הראשונים, שעיקר הלימוד הוא מהפסוק, ולא הוצרכו לטעם שלא יוכלו לראות לו זכות, אלא כדי שלא נלמד משם אף לשאר דינים להצריך בית דין אחר דוקא.

להלכה

להלכה הרמב"ם, פסק כרבי טרפון. אולם הריטב"א פסק כרבי עקיבא. ומכל מקום כשאי אפשר לדונו בבית דין אחר, הורגים אותו על פי ראיית בית דין משום "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"

בגיטין וקדושין

"בגיטין וקידושין" נחלקו האחרונים האם עד הרואה בגיטין וקדושין נעשה דיין: דעת הריב"ש שעד נעשה דיין, שדבר שבערוה הוקש לדיני ממונות. אולם שיטת הב"ח שדינם כדיני נפשות בזה, שאין עד נעשה דיין.

עדות דרבנן

בדבר שמן התורה אין צריך עדים וחכמים הצריכו עדים, אפילו עד המעיד נעשה דיין. ולכן שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר, ושנים מהם מכירים חתימת ידי העדים, מעידים השנים בפני האחד, וחותמים כולם בקיום השטר, שדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין ואין צריך כלל קיום, וקיום שטרות הוא מדרבנן, ובדרבנן עד נעשה דיין.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אין עד נעשה דיין30781833Q6862370