איסור עבודה במקדש בראש פרוע
האיסור לכהן להיכנס למקדש ולעבוד את עבודת הקרבנות בראש פרוע, הוא מצוות לא תעשה מתוך תרי"ג מצוות התורה, לפיה אסור לכהן לעבוד במשכן או במקדש בעודו עם שיער מגודל.
מקור האיסור
לאחר מותם של נדב ואביהוא בני אהרון הכהן, שהקריבו אש זרה לפני ה', אמר משה לאהרון ולבניו הנותרים - אלעזר ואיתמר: ”רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ פֶּן תָּמֻתוּ כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה”.[1]
בנוסף, כשהתורה מתארת את הכהן הגדול והמצוות המיוחדות שחלות עליו, היא אומרת: ”וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱ-לֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱ-לֹהָיו עָלָיו אֲנִי ה'”.[2]
הפסוקים שבתורה מדברים על איסור פריעת ראש כדרך אבלות. נחלקו הראשונים מה המקור ההלכתי לאיסור, וכן מהו המקור לכך שהאיסור תקף גם על שיער המגודל שלא כדרך אבלות: הרמב"ם סובר שפסוקים אלו מהווים את המקור ההלכתי לאיסור, ומהכפילות של הציווי יש ללמוד כי הוא חל גם על כהן הפורע את ראשו שלא כדרך אבלות.[3] הרמב"ן סובר שהפסוקים מדברים על הוראת שעה לאחים שלא להתאבל על נדב ואביהוא, בעוד המצווה לדורות נלמדת בהלכה למשה מסיני.[4]
גם בתיאור דיני הכהנים שבספר יחזקאל כתוב איסור פריעת הראש במקדש, בלי קשר לאבלות: ”וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם”.[5]
טעמים למצווה
ספר החינוך מסביר שטעם האיסור הוא משום כבוד המקדש, שיש לבוא אליו בששון, שמחה ותענוג, ולא בדרך אבלות: ”כי כל עניני הבית ומעשיו לחזק ולציר בלב העושים מעשה הכשר, ולהרחיק מלבם וממחשבותם כל כעור וכל חטא. ועל כן בהיות כונת הבית בזה, ראוי לנו לבוא שם דרך כבוד ויראה וגדלה ושמחה, ומתוך קביעות מחשבתנו על חשיבות המקום וגדלו ותפארתו והודו יתרככו לבבנו שם ונהיה ראויים לקבלת הטוב”.[6]
חומרת האיסור
כהן שנכנס למקדש ועבד בעבודת הקרבנות כששערו פרוע - חייב מיתה בידי שמים.[3] ואם נכנס למקדש פרוע ראש כדרך אבלות אך לא עבד - הרמב"ם סובר שעבר באיסור תורה,[7] ואילו הרמב"ן סבור שמדובר באיסור דרבנן בלבד.[6]
דיני המצווה
כהן עובר על איסור זה אם לא הסתפר 30 יום ונכנס לעבוד בבית המקדש, כיוון שלאחר 30 יום שערו נחשב ל'פרוע'.[8]
נחלקו לגבי המיקום בו חל האיסור: הרמב"ן סבור שהאיסור מהתורה הוא דווקא על מי שעובד ממש, ומדרבנן אסורה כניסה בלי עבודה רק בשטח שבין האולם למזבח, לא כולל השטח המקביל למזבח.[6] הרמב"ם סבור שהאיסור מהתורה חל על כל השטח שמהמזבח ולפנים, כולל השטח שמקביל למזבח.[7] בנוסף, לדעתו יש איסור מדרבנן על כל ישראל להיכנס לעזרת ישראל פרועי ראש באופן לא מכובד.[9]
קישורים חיצוניים
- משנה תורה לרמב"ם, ספר עבודה, הלכות ביאת מקדש, פרק א'
- ספר מצוות גדול, לאו שא
הערות שוליים
- ^ ספר ויקרא, פרק י', פסוקים ו'-ז'.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוקים י'-י"ב.
- ^ 3.0 3.1 ספר המצוות, לאו קס"ג.
- ^ Hasagot HaRamban on Sefer HaMitzvot, Negative Commandments 163, www.sefaria.org
- ^ ספר יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק כ'.
- ^ 6.0 6.1 6.2 ספר החינוך, מצווה קמ"ט.
- ^ 7.0 7.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק א', הלכה ט"ו.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק א', הלכה י"א.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ביאת מקדש, פרק א', הלכה י"ז.
