אסנת ברזאני
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות רבנית ריקה. הרבנית אסנת אדוני ברזאני (מאות 16–17) הייתה למדנית, פוסקת הלכה, פייטנית ומקובלת, עמדה בראש ישיבה בכורדיסטן. הייתה ידועה בכינויה התנאית, בדומה לחכמי המשנה.
ביוגרפיה
רקע משפחתי
אסנת נולדה למשפחת ברזאני, משפחת רבנים מקובלים ידועה בצפון כורדיסטן, בסביבות מחצית המאה ה-16.[1] סבה, הרב נתנאל הלוי, עמד בראש קהילת יהודי מוצול, והיה איש קדוש בעיני יהודי כורדיסטן וסביבותיה. מפאת כבוד תורתו הוא כונה "אדוֹניִ", שם שדבק ביורשיו לתפקיד הרבנות.[2] בנו, הרב שמואל ברזאני (אדוני), הוטרד ממצבם התורני הירוד של יהודי כורדיסטן, ומהמחסור במנהיגים רוחניים ובפוסקי הלכה. הוא הקים מספר ישיבות בבארזאן (אנ'), בעקרה (אנ'), בעמידיה ובמוצול, כדי לטפח בהן תלמידי חכמים שיוכלו לשמש את הציבור כרבנים, חזנים, ושוחטים.[3] הישיבות התקיימו מתרומות של נדבנים יהודיים תושבי האזור. את כל כספי התרומות השקיע בישיבות, והוא ומשפחתו חיו חיי דוחק.[1]
ראשית חייה
מקום הולדתה המדויק של אסנת לא ידוע, אך משוער כי היא נולדה באזור שנמצא כיום תחת המחוז נינוה או דהוכ של עיראק.[4] אביה של אסנת העניק לה חינוך תורני יסודי ומעמיק, לטענתה, משום שלא היו לו בנים שימשיכו את דרכו. במילותיה של ברזאני: ”בת מלך ישראל פה הייתי- מאן מלכי? רבנן! בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי. שום מעשה ומלאכה לא למדני חוץ ממלאכת שמים, לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה". בעונות הרבים – לא היו לו בנים כי אם בנות”[5] לדבריה היא מעולם לא למדה מלאכה כלשהי, אלא עסקה בתורה. הדבר היה חריג מאד בתקופה בה לרוב נשים לא זכו להשכלה בכלל, ולהשכלה דתית בפרט, ויועדו בעיקר לטיפול בילדים ובמלאכות הבית.[6] היא נישאה לבן דודה, הרב יעקב מזרחי, שהיה התלמיד המצטיין בישיבה והחביב על אביה. אביה של אסנת, שהעריך את כישוריה וחכמתה, התנה את הנישואין בכך שאסנת תמשיך בלימוד התורה ולא תאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת הטיפול בבית. כך בלשונה: "השביע את בן זוגי ז"ל לבלתי עשות בי מלאכה, וכן עשה כאשר ציוהו".[5]
כראש ישיבה
שמואל בר נתנאל אדוני ראה ביעקב מזרחי את ממשיך דרכו ואף כתב עליו "שהוא מקומי ויורשי",[3] ואכן, לאחר פטירתו, מונה יעקב מזרחי לראש הישיבה. אסנת, שכבר הייתה בקיאה בנלמד, לימדה בישיבה יחד איתו, ואף במקומו, כשהיה שקוע בלימוד: "מתחילה הרב ז"ל טרוד היה בעיונו ולא היה לו פנאי ללמד התלמידים, כי אני הייתי מלמדת אותם במקומו, עוזרת הייתי כנגדו".[5]
לאחר פטירתו של יעקב מזרחי הפכה באופן מעשי לראש הישיבה. היא הייתה ממונה הן על ההוראה והן על ניהול הישיבה. אסנת העידה על עצמה: "שאני נשארתי מלמדת ומוכחת ודורשת לטבילה ולשבת ולנִדה ולתפילה וכיוצא".[5] ברזאני לא ראתה עצמה מתאימה לעריכת מסעות לאיסוף כספים לישיבתה, אך ניהלה חליפת מכתבים עם נדבני הקהילות היהודיות השונות בכורדיסטן, ופנתה אליהם בבקשה שיתרמו כספים לישיבה שנקלעה לקשיים כלכליים חריפים. על אף היותה אישה הנושאת במשרה גברית, ראו בה בני דורה סמכות רבנית לכל דבר, תלמידת חכמים ופוסקת הלכה.
מהאגרות שפורסמו על ידי יעקב מאן עולה כי לאחר פטירת ר' יעקב מזרחי, הישיבה נתקלה בקשיים כלכליים. בנוסף - מאותן האגרות, ומהאגרות בינה ובן ר' פנחס חרירי עולה כי היה קיים סכסוך בנוגע לספריית בעלה, כאשר ר' יצחק דודה טען כי הספרייה אמורה הייתה לעבור אליו. לעומת אגרות אלו נראה כי דווקא יחסיה עם חוג המקובלים השבתאים בכורדיסטן היו טובים. אגרת שנשלחה אליה מלמדת כי הם נהגו בה בכבוד הראוי. פנחס בן יצחק חרירי, מראשי המקובלים השבתאים בכורדיסטן, אשר אליו שלחה אסנת את בנה ללמוד תורה, פנה אליה בנוסח מליצי ומחורז, וכינה אותה : "גבירתי, יונתי תמתי, אמִתתי ואמונתי, ציצי ותפארתי, אמי רבנתי [...] יהי אלוקיה עמה ויגדיל שמה".[2] הוא אף הוסיף: "שמחתי בניב מליצותיה [של הרבנית אסנת], ועלזתי בנועם שיחתיה, ואזרתי חיל לנגד מילותיה, המתוקים מדבש ונופת צופים".[2] בהמשך, הוא מדווח לה על התנאים הפיזיים של בנה בישיבתו. הדיין מתתיהו בן בנימין זאב אשכנזי כינה אותה בכתביו "אשת חבר הדומה לחבר".[5]
בראשותה של אסנת הישיבה המשיכה להיות בית גידול לתלמידי חכמים, אך נקלעה לקשיים כלכליים, וביתה ורכושה עוקלו. כשתפקיד הרבנות הראשית בבגדאד התפנה, פנתה קהילת יהודי בגדד אל אסנת בבקשה שתשלח אליהם רב מתלמידיה. היא שלחה את בנה, שמואל בן יעקב, שהיה תלמידה החשוב. ילדיה של אסנת בכורדיסטן ובמצרים המשיכו את השושלת הרבנית. משפחת ברזאני־אדוני נשארה משמשת ברבנות בבגדד במשך כמאה וחמישים שנה, עד שנת 1743, ובמוצול עד למאה העשרים.[2]
כתבים
אגרות
מתוך כתביה של אסנת השתמרו שתי אגרות באופן חלקי. שתי האגרות מיועדות לנדבנים שתרמו לישיבה. האגרות מלמדות על שליטתה המופתית בעברית, כמו גם בתנ"ך, בתלמוד, במדרש ובקבלה. האגרות כתובות עברית רהוטה ומשלבות ציטוטים מן הכתובים ופרפרזות עליהם, כמו גם פיוטים פרי עטה.[1] אסנת כתבה בסגנון הרבני המקובל, בניגוד לאופן בו נשים בנות דורה התנסחו בדרך כלל – בלהג עממי ובאופן יומיומי וענייני.[7]
פיוטים
נשתמרו מספר פיוטים שחיברה אסנת. הפיוטים כתובים עברית, ובעלי משקל וחריזה. תוכנם עוסק במצבו הירוד של הדור ובמאמצים של אסנת לשקמו:
על התורה אזעק אנאקה כי נעדרה מכל גבולי
נתכסה ניצוץ מאיר תוך ענן מעון מקהלי
[...]
הדור אפל, אין מוכיח, אבכה לזמני גם חדלי
אני עמדתי במצב צרות הקיפוני אאת ידי, רגלי
תכנתי עמודי ארץ אז אציב דינים בפלילי
גם סגרתי הנפרצות מדרש ותפלה בגלילי[1]
המסורת יחסה לאסנת את כתיבתו של פיוט נוסף, הפותח במילים "האל הביטה וראה", העוסק בגעגועים לציון. במחקר התברר כי מקור המסורת הזו בטעות, וכי הפיוט קדום ונכתב כנראה על ידי ר' יצחק השנירי, מחכמי פורבנס בימי הביניים.[8][9]
במחקר
התעודות ההיסטוריות לחייה ולפועלה של אסנת מסתכמות במספר זעום של אגרות ששלחה ושנשלחו אליה, שנחקרו ופורסמו על ידי חוקרי כורדיסטן. החוקרים יעקב מאן, יואל יוסף ריבלין ואריך בראואר תארכו את תקופת חייה למאות החמש עשרה והשש עשרה, אולם גרשום שלום ביסס את הקביעה כי היא פעלה כמאה שנים מאוחר יותר, בראשיתה של המאה השש-עשרה.
כחלק מתיאורו את האישה הכורדית התייחס בראואר לאגרות, אך הניח ש"אשה לא הייתה יכולה להגיע לבקיאות בעברית ובספרות הרבנית", לכן קבע שלא נכתבו על ידי אסנת, אלא על ידי בן זוגה או בנה.[10] לפי מחקר מאוחר יותר של רינה לוין־מלמד ואורי מלמד האגרות נכתבו על ידה זאת על אף שהאגרות לא נמצאו בכתב ידה של אסנת.[1]
במסורת
אסנת הייתה לדמות נערצת במסורת יהודי העדה הכורדית. האגרות שחיברה כמו גם אלו שנשלחו אליה ומופיע בהן שמה שימשו כקמיעות: היה נהוג להניחן מתחת לראשי חולים כדי לרפאם. כתב יד של ספר משלי שיוחס לה (או לבן זוגה) שימש אף הוא כקמיע.[2] אגדות מיחסות לה מראה מצודד, כמו גם יכולת לקרוא בשמות קדושים ולהתפלל ובכך לחולל ניסים:
ויהי היום ותעל אסנת על הגג [...] וירא אותה גוי אחד ונפשו חשקה בה. ויהי בחצי הלילה ויתגנב הגוי אל הגג ולבו יחשוב אוון לו על הרבנית. מיד קראה שמות של קדושים והגוי נשאר תלוי על קירות הגג מבלי שיוכל לזוז ממקומו. ויהי בבקר ויודע הדבר. קהל רב של אנשים הצטופפו וחזו במחזה נפלא זה. כל מאמציהם להזיז את הגוי ממקומו עלו בתוהו. הדבר הגיע לאוזני הואלי – הפחה של העיר – והוא בעצמו בקש מאת אסנת הרבנית לשחרר את הגוי. אך היא סרבה באומרה לו: "אילו גוי זה בא אלי על מנת לגנוב חפץ מחפצי ביתי כי עתה החרשתי; אך הוא בא אלי מתוך כוונה לפגוע במוסר ולכן ישאר תלוי במקומו". המושל נשבע לה שאם תתיר את הגוי החוטא יענישהו כיאות לו ויתלהו לעיני כל. באותה שעה שחררה אסנת את הגוי.[2]
מורשת
אסנת, כאישה ששימשה כראש ישיבה, מהווה מקור השראה לנשים המבקשות לקדם שוויון מגדרי ולשאת בתפקידים דתיים המוענקים באופן מסורתי לגברים.[11]
בשנת 2015 קראה ועדת השמות של עיריית ראשון לציון רחוב בעיר על שמה של אסנת ברזאני.[12]
לקריאה נוספת
- אורי מלמד ורינה לוין מלמד, הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן, פעמים 82, 2000, עמ' 178-163.
- יעל לוין, "נשים יהודיות שחיברו תפילות לכלל ישראל – עיון היסטורי", כנישתא ב (תשס"ג), עמ' פט-צז.
- י. הריס, נשים גדולות בהיסטוריה היהודית - "אסנת התנאית", הילה, הירחון לאישה החרדית, 3, אב תשנ"ו יולי 1996.
- חזי כהן, "חוכמה מקדם - סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח", ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2016
קישורים חיצוניים
- יקיר אריאל, התנאים להופעת 'התנאית': אסנת ברזאני, ראש ישיבה בכורדיסטן במאה ה-17
- רינה לוין מלמד, אסנת ברזאני, באנציקלופדיה לנשים יהודיות (באנגלית)
- רינה לוין מלמד, שאני נשארתי מלמדת תורה, עת-מול 219
- חן מלול, הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול, באתר הספרייה הלאומית, מרץ 2017
- אושי דרמן, התנאית מכורדיסטאן: ראש הישיבה המבריקה לבית ברזאני, באתר הארץ, 19/03/2018
- עפרה בנג'ו, אסנת ברזאני, הרבנית הראשונה, באתר הארץ, 29/09/2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אורי מלמד ורינה לוין מלמד, הרבנית אסנת: ראש הישיבה בכורדיסתאן, פעמים 82, 2000, עמ' 178-163.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 אברהם בן יעקב, קהילות יהודי כורדיסטאן: בצירוף שירים ופיוטין, ירושלים: קרית ספר, תשמ"א
- ^ 3.0 3.1 מאיר בניהו, רבי שמואל ברזאני: ראש גולת כורדיסתאן, ספונות ט, עמ' לה
- ^ רינה לוין-מלמד, שאני נשארתי מלמדת תורה, עת-מול, יד בן צבי, עמ' 4-1
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Jacob Mann, כרך 1, Texts and Studies in Jewish History and Literature, Hebrew Union College Press, 1972
- ^ יהודית ר' בסקין, חינוך נשים יהודיות והשכלתן בימי הביניים בארצות האסלאם והנצרות, פעמים 82, עמ' 47-30
- ^ יואל קרמר, אגרות נשים מן הגניזה הקהירית: סקירה כללית, אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות, מרכז זלמן שז"ר לתולדות ישראל
- ^ יעל לוין, נשים יהודיות שחברו תפילות לכלל ישראל, עיון היסטורי, כנישתא, תשס"ג, עמ' פט-צז
- ^ בנימין בר תקוה, פיוטי ר' יצחק השנירי, אוניברסיטת בר אילן
- ^ אריך בראואר, יהודי כורדיסתאן, המכון הארצישראלי לפולקלור, תשנ"ה; נדפס במקור בתש"ח, עמ' 148
- ^ אוריה שביט, זרה בתוכם, באתר הארץ, 25 בדצמבר 2001
- ^ עיריית ראשון לציון - תכירו: שמות רחובות חדשים בראשון לציון, באתר www.rishonlezion.muni.il
