תלמיד חכם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביהדות, תלמיד חכם או תלמיד חכמים הוא יהודי שלמד מחכמים רבניים, ולו ידע ובקיאות בספרות התורנית. כינוי זה מותנה ביראת השמים של האדם. כיום, נוהגים לכנות כך אדם שבקיא היטב בתלמוד ובהלכה.

הביטוי

צורתו המקורית של הביטוי, המופיעה בכתבי יד, היא "תלמיד חכמים". במקורו שימש הביטוי לכינוי אדם שעבר את שלב לימודו הראשוני ("צורבא מרבנן") אך עדיין לא הגיע לדרגת 'חכם', והוא עדיין רק "תלמידם של חכמים". לאחר מכן התרחב הביטוי, והוא שימש לתיאור כל אדם שנחשב לבן-תורה מובהק.

כפי שמציין אליקים ויסברג[1] מקור הצירוף "תלמיד חכם" הוא גזירה לאחור של הצירוף "תלמידי חכמים", כלומר תלמידים של חכמים. המילה חכם משמשת כסומך ולא כשם תואר.

על דרך דרש, יש שפירשו את הביטוי "תלמיד חכם", על סמך כינויה של התורה כ"חכמה", כאדם שלמד תורה עד שיכול להיקרא תלמיד של התורה עצמה.[דרוש מקור]

הגדרתו

בהקשר להגדרתו מופיע בתלמוד (שבת קיד א):

"ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור? זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה.
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים...
ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה. למאי נפקא מינה? למנוייה פרנס על הציבור: אי בחדא מסכתא, באתריה (במקומו), אי בכוליה תנויה: בריש מתיבתא"

דברים אלו מהווים הגדרות שונות למהותו של תלמיד חכם, ולמעשה מנפקות רמות שונות בתוך הביטוי הכללי "תלמיד חכם".

הנהגתו

בפשט דבר זה מזכיר כדוגמה את חובתו על תצוגה חיצונית נאותה, שלא תגרום חילול השם.
דוגמה לכך אמרו חז"ל בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קלב עמוד א במשל הבא:
תנו רבנן: (קהלת יב, ז) "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה - אף אתה בטהרה; משל למלך בשר ודם שחלק בגדי מלכות לעבדיו; פקחין שבהן קיפלום והניחום בקופסה, טפשים שבהן הלכו ועשו בהן מלאכה; לימים ביקש המלך את כליו; פקחין שבהן החזירום לו כשהן מגוהצין, טפשין שבהן החזירום לו כשהן מלוכלכין; שמח המלך לקראת פקחין וכעס לקראת טפשין; על פקחין אמר "ינתנו כלי לאוצר והם ילכו לבתיהם לשלום", ועל טפשין אמר "כלי יינתנו לכובס והן יתחבשו בבית האסורים".
  • בחובתו של תלמיד חכם להישמר שבעתיים בכל דרכיו הנהגותיו ומעשיו שלא יתפרשו כחילול שם שמיים.
  • חייב לחזור כל הזמן על לימודו ש'דברי תורה קשה לקנותם ככלי כסף וכלי זהב וקל לאבדם כזכוכית'. וישנו איסור חמור לשכוח התורה שנאמר (דברים ו. יב): "הישמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח".

בתלמוד[3] מתאר רבי בנאה מאפיינים אחדים לדרכיו של תלמיד חכם:

  • חלוקו צריך להסתיר את כל בשרו, ושטליתו צריכה להסתיר את חלוקו, עד שלא נראה אלא טפח בלבד.
  • 2/3 משולחנו צריך להיות מכוסה במפה, ועל השליש הנותר חשוף מגישים קערות וירק.
  • מתחת למיטתו נמצא אך ורק סנדלים בקיץ, ואך ורק נעליים בחורף.

באמנות

המושג תלמיד חכם הגיע אף לאמנות. כך לדוגמה, צייר הצייר יוסף ישראלס ציור שכונה "תלמיד חכם", ש"י עגנון כתב סיפור בשם שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בלשוננו לעם ה'תשנ"א, ראו כאן
  2. ^ יש מגבילים שאין הכוונה לכל לכלוך אלא ללכלוך כמו כתם שומני בדווקא (כלשון הגמרא "רבב", וברש"י: שומן וחלב), ובשם החזון איש מובא, שההקפדה היא דווקא בכתם שומן לח שניתן להסירו בקלות ואי הסרתו מעידה על הזנחה וזלזול בנקיון, מה שאין כן בכתמים המתהווים באופן טבעי בריבוי השימוש (דינים והנהגות חלק ב' פרק ט' אות ה', פאר הדור חלק ב עמוד שלד).
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף נז עמוד ב
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0