אריק אדגר קוק
 | |
| אריק אדגר קוק, 1964 | |
| לידה | 25 בפברואר 1931 |
|---|---|
| הוצאה להורג |
26 באוקטובר 1964 (בגיל 33) בית הסוהר בפרימנטל,פרימנטל, אוסטרליה המערבית, אוסטרליה |
| מקום קבורה | בחלקה 409, בבית הקברות של פרימנטל מעל שרידי גופתה של רוצחת ילדים מרת'ה רנדל |
| מדינה |
 אוסטרליה |
| מקום מגורים | קנינגטון |
| כינוי |
|
| פעילות בולטת | עבריינות רכוש ורצח סדרתי |
| ידוע בשל | היותו רוצח סדרתי |
| תקופת פעילות | 1948–1964 (כ־16 שנים) |
| מספר ילדים | 7 |
אריך אדגר קוק (באנגלית: Eric Edgar Cooke ; 25 בפברואר 1931 – 26 באוקטובר 1964), שכונה בתחילה "המתקשר הלילי Night Caller " ולאחר מכן "מפלצת נדלנדס Nedlands Monster", היה רוצח סדרתי אוסטרלי שהטיל אימה על העיר פרת', באוסטרליה המערבית, בין ספטמבר 1958 לאוגוסט 1963. קוק ביצע לפחות 20 פשעים אלימים, שמונה מהם הסתיימו במוות.[1]
לאחר מסע רצח שנמשך ארבע שנים, נעצר אריך אדגר קוק והודה בפירוט במעשיו, כולל שני מקרי רצח שבעקבותיהם הורשעו בעבר, שלא בצדק, דריל בימיש וג'ון באטן. קוק הורשע ברצח בכוונה תחילה בבית המשפט העליון של אוסטרליה המערבית, לאחר שחבר המושבעים דחה את טענת אי־השפיות שהעלה. הוא נידון לעונש מוות והוצא להורג בתלייה בבית הסוהר בפרימנטל. קוק היה האדם האחרון שהוצא להורג באוסטרליה המערבית.[2]
ילדות
אריך אדגר קוק נולד ב־25 בפברואר 1931 בפרבר ויקטוריה פארק שבעיר פרת', אוסטרליה המערבית, והיה הבכור מבין שלושת ילדיהם של כריסטין אדגר וויביאן קוק. קוק נולד למשפחה אומללה ואלימה; הוריו נישאו אך ורק משום שאמו, כריסטין, הייתה בהיריון עמו.
אביו, ויביאן קוק, היה אלכוהוליסט שנהג להכות את בנו לעיתים קרובות, בעיקר כאשר ניסה להגן על אמו. כריסטין נהגה ללון בחדר הצוות של בית המלון שבו עבדה – מלון קומו – כדי להימנע מלחזור הביתה ולהיות מוכה על ידי ויביאן.
קוק נולד עם חיך ושפה שסועים, ועבר ניתוח ראשון בגיל שלושה חודשים, וניתוח נוסף בגיל שלוש וחצי. הניתוחים לא הצליחו במלואם, והותירו אותו עם עיוות קל בפניו וליקוי בדיבור. המוגבלויות הללו הפכו אותו למטרה ללעג ולהצקות מצד תלמידים אחרים בבית הספר.[3]
העיוות החיצוני הביא לכך שקוק נחשב למנודה חברתי, והוא לעיתים קרובות הושפל והושם ללעג על ידי בני גילו.[3] היחס המתמשך כלפיו גרם לו להתבייש במראהו ולפתח ביישנות קיצונית, ובהמשך גם חוסר יציבות רגשית.[4]
אף על פי שכישרונו בקליטת מידע ובמיומנויות מוטוריות עדינות היה גבוה, הורחק אריך קוק מבית הספר הממלכתי סוביאקו לאחר שגנב כסף מארנקה של מורה, כאשר היה בן שש. לאחר מכן הועבר לבית הספר היסודי ניוקאסל סטריט, אך גם שם הפך שוב למטרה לבריונות.[5]
קוק המשיך לסבול מהצקות בכל מוסד לימודים שבו למד, ובין היתר בבית הספר היסודי הייגייט, בבית הספר פורסט סטריט ובבית הספר הטכני היסודי ניוקאסל סטריט.[4]
קוק נשלח לעיתים למוסדות לילדים או למשפחות אומנה. בדומה לאמו, היה נוהג להסתתר מתחת לבית או לשוטט ברחובות השכונה כדי להימנע מאלימותו של אביו בלילות.
הוא אושפז לעיתים קרובות בשל פציעות ראש, ונחשד כי סבל מנזק מוחי שנגרם עקב ריבוי תאונותיו. בהמשך הועלתה האפשרות כי חלק מהתאונות נבעו מנטיות אובדניות מודחקות.
קוק סבל גם מכאבי ראש חוזרים ונשנים, ובשלב מסוים אף אושפז במוסד פסיכיאטרי. דיווחים על אובדן הכרה שחווה לעיתים חדלו לאחר ניתוח שעבר בשנת 1949.
קוק עזב את בית הספר בגיל 14 והחל לעבוד כשליח עבור חנות המכולת Central Provision Stores, במטרה לסייע בפרנסת משפחתו.[6] את שכרו השבועי היה מוסר לאמו, שלא הצליחה לפרנס את המשפחה לבדה מהכנסותיה כבשלנית ומנקה.
רבים מעבודותיו הסתיימו באשפוז, בשל נטייתו להיפצע. בעת שעבד במפעל של Harris, Scarfe and Sandover, אושפז לאחר שנפגע באפו מכננת (ווינץ'). בגיל 16 עבד כעוזר חישול (hammer boy) במחלקת הנפחים של סדנת הרכבת באזור מידלנד ג'נקשן, שם נהג לחתום על שקית ארוחת הצהריים שלו בשם "אל קפונה". באותה עבודה נכווה בפניו מכוויות מדרגה שנייה כתוצאה מאדי קיטור, נפגע בידו הימנית ונחבל באגודל שמאל.[7][8]
פשעים מוקדמים
החל מגיל 17, בילה אריך קוק את לילותיו בעבירות רכוש, ונדליזם, השחתת רכוש והצתות. בשלב מאוחר יותר נידון ל־18 חודשי מאסר לאחר שהצית כנסייה, בעקבות דחייתו באודישן למקהלה.
במהלך שנות נעוריו המאוחרות נהג קוק לפרוץ לבתים ולגנוב חפצים בעלי ערך. עם הזמן החמירו מעשיו, והוא החל לגרום נזק מכוון לבגדים ורהיטים, מתוך יצר נקמה. קוק נהג לגזור כתבות עיתון שתיארו את פשעיו, כדי להרשים מכרים ולנסות לרכוש חברים.[9]
ב־12 במרץ 1949 הצליחה המשטרה לאתר את אריך קוק, לאחר שמצאה ראיות בבית סבתו, שבו התגורר באותה תקופה. טביעות אצבעותיו של קוק תואמו לטביעות שנמצאו בזירות של תיקים פתוחים אחרים.
ב־24 במאי 1949 נגזר עליו עונש של שלוש שנות מאסר, לאחר שנעצר באשמת הצתה והשחתת רכוש. הוא הורשע בשני סעיפים של גניבה, שבעה מקרים של פריצה וארבעה סעיפים של הצתה. קוק השאיר בזירות רבות טביעות אצבעות וראיות ברורות, מה שלימד אותו לנקוט משנה זהירות בפשעיו הבאים.[9]
בגרות
קוק תואר כ"אדם נמוך קומה, רזה, בעל גוף צר, שיער כהה ומתולתל, ופיו מעוות".[10] בגיל 21 הצטרף לצבא הקבע האוסטרלי, אך שוחרר כעבור שלושה חודשים, לאחר שהתברר כי היה לו רישום פלילי מתקופת נעוריו עוד בטרם גיוסו.
במהלך תקופת ההכשרה הקצרה בצבא, הועלה קוק במהירות לדרגת רב־טוראי, ולמד לתפעל כלי ירייה.
ב־14 בנובמבר 1953, בגיל 22, נישא אריך קוק לשרה (סאלי) לאבין, מלצרית בת 19.[11] טקס הנישואין נערך בכנסייה המתודיסטית בקנינגטון, אשר נהרסה בשנת 1995. לבני הזוג נולדו שבעה ילדים – ארבעה בנים ושלוש בנות.[12]
בשנות ה־50 ותחילת שנות ה־60, נהגו תושבים רבים באוסטרליה להשאיר את רכביהם לא נעולים, לעיתים אף כשמפתחות ההתנעה בתוך הרכב. מצב זה איפשר לאריך קוק לגנוב כלי רכב בקלות במהלך הלילה, ולעיתים אף להחזירם מבלי שבעליהם הבחינו בכך.
בספטמבר 1955, לאחר שהתנגש עם רכב גנוב ונזקק לאשפוז, הורשע קוק בשימוש בלתי חוקי ברכב ונידון לשנתיים עבודת פרך. הוא שוחרר מבית הסוהר בפרימנטל זמן קצר לפני חג המולד בשנת 1956. לאחר שחרורו החל להרכיב כפפות בעת ביצוע פשעים, כדי למנוע השארת טביעות אצבע, ששימשו בעבר כראיה להרשעתו בפריצות.
מסעות הרצח
מסע הרצח של אריך קוק, שנמשך ארבע שנים, כלל שורת מעשי רצח שנראו תחילה כבלתי קשורים: דריסות מכוונות, דקירות סכין ומספריים, חנק וירי. הקורבנות נורו באמצעות רובים שונים, נדקרו, נדרסו או הוכו בגרזן.
חלק מהקורבנות נרצחו לאחר שהתעוררו בזמן שקוק פרץ לבתיהם, שניים נורו בזמן שישנו מבלי שדבר נוסף בבית הופר, ואחד מהם נורה למוות לאחר שפתח את דלת ביתו בעקבות צלצול בפעמון.
באחד המקרים, לאחר שדקר את הקורבן, ניגש קוק למקרר, לקח משקה לימונדה וישב על המרפסת ושתה אותו. באירוע אחר, חנק קורבן באמצעות כבל של מנורת לילה, ולאחר מותו עינה את הגופה, הפשיט אותה, גרר אותה לדשא של שכן וחדירה בוצעה באמצעות בקבוק ויסקי ריק, אותו השאיר לבסוף חבוק בזרועות הקורבן.
קורבנות הרצח של אריך קוק היו פננה (פני) ברקמן, ג'יליאן מקפרסון ברואר, ג'ון לינדסי סטרקי, ג'ורג' אורמונד וולמסלי, רוזמרי אנדרסון, קונסטנס לוסי מדריל ושירלי מרתה מקלאוד. קורבן נוסף, בריאן וינסנט ויר, מת לבסוף כתוצאה מנזק קבוע שנגרם לו שלוש שנים לאחר שנורה על ידי קוק.[13]
מכיוון שהפשעים בוצעו באופן מזדמן ובאמצעים שונים, ולקורבנות לא היו מאפיינים משותפים ברורים, לא זיהתה המשטרה בתחילה כי כל המקרים נגרמו על ידי רוצח אחד. למעשה, שניים ממקרי הרצח – של ג'יליאן ברואר ורוזמרי אנדרסון – יוחסו לגברים אחרים, שהורשעו שלא בצדק.
חקירה
החקירה המשטרתית כללה נטילת טביעות אצבע מיותר מ־30,000 גברים בני 12 ומעלה, וכן איתור ובדיקת ירי של למעלה מ־60,000 רובים בקוטר 22 מילימטר (רובה טוטו).
באוגוסט 1963 נמצא רובה מוסתר בתוך שיח מסוג Geraldton wax (פרח שעווה) ברחוב רוקווד שבשכונת מאונט פלזנט. בדיקות בליסטיות הוכיחו כי הרובה שימש ברצח של שירלי מקלאוד. המשטרה חזרה למקום, קשרה רובה דומה (שלא היה שמיש) אל השיח באמצעות חוט דיג, והקימה עמדת תצפית נסתרת בתקווה שהאחראי ישוב למקום.
קוק נראה מספר פעמים משוטט ברכב באזור, ונעצר כאשר ניסה לאסוף את הנשק מעט אחרי חצות, ב־1 בספטמבר.[12]
לאחר שהכחיש בתחילה את מעורבותו ברצח שירלי מקלאוד, נשבר קוק בעקבות התפרצות של אחד מחוקרי המשטרה, מקס בייקר:
"קוקי, אתה תיתלה – אין על כך שום ספק. יש לך אישה וילדים, תחשוב עליהם. ואז תחשוב אם אתה רוצה להיגרר לגרדום כמו כלב שוטה, או ללכת לשם כמו גבר".[14]
קוק החל להודות ברבים ממעשיו הפליליים, ובהם שמונה מקרי רצח וארבעה־עשר ניסיונות רצח.[7] הוא הורשע ברצח ג'ון לינדסי סטרקי, אחד מחמשת קורבנות הירי שלו ביום אוסטרליה.[15]
בהודאותיו הפגין קוק זיכרון יוצא דופן לפרטים, גם כאשר עבר זמן רב מאז ביצוע העבירה. לדוגמה, הוא הודה ביותר מ־250 פריצות, ותיאר במדויק את מה שלקח בכל מקרה, כולל מספרם וסוגיהם של המטבעות שגנב מכל מקום.
בספר "נחשד כאשם Presumed Guilty" מאת העיתונאי ברט כריסטיאן נמסרו פרטים מהודאתו של קוק, שנמשכה יומיים בספטמבר 1963 בבית הסוהר בפרימנטל בפני עורך דינו מטעם הסניגוריה הציבורית, דזמונד הינן. קוק אמר אז: "יש לי כבוד רב לחוק, אף על פי שמעשיי לא מעידים על כך".
הרשעה וביצוע העונש
ב־25 בנובמבר 1963 הועמד אריך קוק לדין בבית המשפט העליון של אוסטרליה המערבית, בפני השופט וירטיו וחבר מושבעים.[16] קוק כפר באשמה, בטענה לאי־שפיות בעת ביצוע העבירה.[13]
קוק יוצג על ידי עורך הדין קן הטפילד, בעל דרגת קווינס קונסל (QC), ועורך הדין דזמונד הינן. התביעה יוצגה על ידי רונלד וילסון (לימים סר רונלד וילסון, שופט בבית המשפט העליון של אוסטרליה) וקווין פרקר.[17]
במהלך המשפט טענו סנגוריו של אריך קוק כי הוא לוקה בסכיזופרניה, אך טענה זו נדחתה לאחר שמנהל שירותי בריאות הנפש של המדינה העיד כי קוק כשיר משפטית. המדינה לא אפשרה למומחים פסיכיאטריים עצמאיים לבדוק אותו.
לאחר משפט שנמשך שלושה ימים, הורשע קוק ברצח בכוונה תחילה.[12] חבר המושבעים, שמנה שמונה גברים וארבע נשים, הגיע להכרעתו בתוך שעה וחמש דקות – הכרעה שהשופט וירטיו אמר לאחר מכן כי הייתה נכונה.[18][19]
ב־27 בנובמבר 1963 נגזר על קוק עונש מוות בתלייה, בגין רצח ג'ון לינדסי סטרקי.[20] עם הטלת גזר הדין הוקפאו יתר האישומים נגדו.[21]
למרות שהיו בידיו עילות לערעור, הורה קוק לסנגוריו שלא להגיש ערעור, בטענה כי עליו לשלם את המחיר על מעשיו.
אריך קוק הוצא להורג בתלייה בשעה 8:00 בבוקר, ב־26 באוקטובר 1964, בבית הסוהר בפרימנטל, אחד־עשר חודשים לאחר שנגזר דינו.[20][22] עשר דקות לפני ביצוע גזר הדין, נשבע קוק על התנ״ך כי הוא זה שרצח את ג'יליאן ברואר ורוזמרי אנדרסון – רציחות שיוחסו בעבר לאנשים אחרים שהורשעו בהן.
קוק היה האדם האחרון שהוצא להורג במדינת אוסטרליה המערבית.[13] הוא נקבר בבית העלמין של פרימנטל, מעל שרידיה של מרת'ה רנדל – רוצחת ילדים שהייתה האישה האחרונה שהוצאה להורג בבית הסוהר בפרימנטל, בשנת 1909.
הרשעות שגויות
שניים ממקרי הרצח שביצע אריך קוק הובילו להרשעת שווא של אנשים אחרים:
פרשת בימיש
דריל בימיש, חירש־אילם, הורשע בדצמבר 1961 ברצח ג'יליאן מקפרסון ברואר, יורשת ממלבורן, שהותקפה בשנת 1959 באמצעות גרזן ודקירות מספריים. בימיש נידון בתחילה לעונש מוות, אך גזר הדין הומתק למאסר ממושך. חקירה מאוחרת, בתמיכתו של בעלי עיתון Post Newspapers, העיתונאי ברט כריסטיאן, הביאה לביטול ההרשעה.[23]
ערעורו הראשון של בימיש נדחה, שכן בית המשפט לא קיבל את הודאתו של קוק כראיה אמינה. התביעה טענה כי הודאותיו של קוק נועדו לדחות את משפטו, ונשיא בית המשפט העליון של אוסטרליה המערבית באותה תקופה, סר אלברט וולף, כינה את קוק "שקרן מרושע וחסר מצפון".
פרטי תיק המשטרה נגד בימיש מובאים בהרחבה בספרו של כריסטיאן, Presumed Guilty.[24]
פרשת באטן
ג'ון באטן הורשע שלא בצדק במותה של ארוסתו, רוזמרי אנדרסון, שנפטרה בבית החולים רויאל פרת' (RPH) בשעה 2:30 לפנות בוקר, ב־10 בפברואר 1963. אנדרסון בילתה את היום שלפני מותה עם באטן לרגל יום הולדתו ה־19. באותו ערב התגלע ביניהם ויכוח קל בבית משפחת באטן, שבעקבותיו החליטה אנדרסון לעזוב את הבית ולשוב לבדה ברגל לביתה.[12][23]
באטן נסע בעקבותיה בשלבים שונים, בניסיון לשכנע אותה לעלות לרכבו. בשלב מסוים עצר כדי לעשן סיגריה, ולאחר מכן פנה לרחוב סטאבס טרס שבשנטון פארק – שם הבחין באנדרסון שרועה על הקרקע בצד הדרך. באטן הסיע את אנדרסון הפצועה לרופא מקומי, ומשם היא הועברה באמבולנס לבית החולים רויאל פרת'.
המשטרה נכנסה לתמונה, ובמהלך חקירה אינטנסיבית – ולאחר שהודיעו לבאטן על מותה של אנדרסון – נשבר והודה באחריותו לדריסתה. הוא הורשע בהריגה, וערעורו הראשון נדחה, אף על פי שבשלב זה כבר הודה אריך קוק בביצוע הפשע, וסיפק פרטים מֻכְמָנים שיכלו להיות ידועים רק לעבריין האמיתי.
השופטים דחו את הודאתו של קוק, במיוחד את טענתו לפיה גופתה של אנדרסון הוטחה "מעל גג" של רכב הולדן EK מבלי לגרום נזק למגן השמש של השמשה הקדמית – טענה שנחשבה בעיניהם לבלתי סבירה.
לאורך עשרות השנים שלאחר הרשעתו, המשיכו ג'ון באטן ותומכיו – ובהם העיתונאי ברט כריסטיאן והמשפטן טום בלקברן – להיאבק למען משפט חוזר. הקמפיין כלל בין היתר ניסוי הדמיה מתוקשר שנערך בשנת 1998, אשר שיחזר את נסיבות מותה של רוזמרי אנדרסון. את הניסוי ביצעו מומחים להתרסקות כלי רכב, והוא כלל רכב מדגם הולדן תואם לזה שבו נהג אריך קוק בליל הרצח, ושלוש מכוניות סימקה ארונד, כדגם שבו נהג באטן.[23]
במהלך הניסוי נזרקה בובת מבחן על גג רכב ההולדן, כפי שטען קוק בהודאתו. תוצאות הפגיעה תאמו לרישומים ממוסך לתיקון פחחות, שתיקן בשנת 1963 את הרכב שבו נהג קוק. המומחים קבעו כי מגן השמש הקדמי ברכב נוטה להתכופף בעת פגיעה בגוף – אך שב למצבו המקורי מבלי שצבעו ייסדק.
מומחה מארצות הברית הובא במיוחד לאוסטרליה על מנת להוכיח כי הרכב שפגע באנדרסון היה שייך לקוק ולא לבאטן.
זיכויים
למרות הודאתו של אריך קוק בשנת 1963, ריצה דריל בימיש 15 שנות מאסר, בעוד שג'ון באטן נידון ל־10 שנות מאסר וריצה חמש מהן בפועל. בשנת 2002 ביטל בית המשפט לערעורים בפלילים של אוסטרליה המערבית את הרשעתו של באטן.[25][23]
הצלחתו של באטן פתחה את הדרך לערעור נוסף מצד בימיש, אשר זוכה בשנת 2005. בשני המקרים קבעו שופטי הערעור כי קיימת סבירות גבוהה שהרציחות בוצעו על ידי קוק.[26]
ב־2 ביוני 2011 פסקה ממשלת אוסטרליה המערבית לבימיש פיצוי בגובה 425,000 דולר אוסטרלי, במסגרת תשלום חסד (לפנים משורת הדין ex gratia).[26]
בספרות ובמדיה
אסטל בלקברן הקדישה שש שנים לכתיבת הספר הביוגרפי "חיים שבורים Broken Lives", העוסק בחייו ובקריירה הפלילית של אריך קוק, תוך התמקדות בהרס שזרע בקרב קורבנותיו ובני משפחותיהם.[27][28]
מידע חדש על קוק וראיות נוספות שפורסמו בספר הובילו בהמשך לזיכויים של ג'ון באטן ודריל בימיש. ספר נוסף בנושא הוא Presumed Guilty: When Cops Get It Wrong and Courts Seal the Deal, מאת העיתונאי ברט כריסטיאן.
ברומן האחרון של רנדולף סטו, The Suburbs of Hell (משנת 1984), התייחס המחבר לעובדה כי תגובת הציבור לזוועות שביצע אריך קוק הייתה מאוחרת. סטו העביר את ההתרחשויות בהשראת מקרי הרצח, ממקורן באוסטרליה המערבית לעיר בדיונית הדומה לעיר האנגלית שבה התגורר אז, הרוויץ'.
על פי הביוגרפיה שכתבה סוזן פלקינר על סטו, השתעשע האחרון מהעובדה שתושבי פרת' בתקופת הרציחות נהגו לדפוק על דלתות חבריהם ולקרוא: "זהו מפלצת נדלנדס".
ספר זיכרונות משנת 2000 מאת רוברט דרו, "רשת הכרישים"[29] בספר הזיכרונות שפרסם רוברט דרו בשנת 2000, "רשת הכרישים The Shark Net",[29] תיאר המחבר את התרשמותו האישית מהשפעת מעשי הרצח של אריך קוק על העיר פרת' באותה תקופה. הספר עובד בהמשך למיני־סדרה טלוויזיונית בת שלושה פרקים.
לפי דרו, בעקבות הרציחות החלה מגמה נרחבת של רכישת כלבים לצורכי ביטחון, ותושבים רבים החלו לנעול דלתות אחוריות ומוסכים – אשר עד אז נותרו לעיתים קרובות פתוחים.
דמותו של אריך קוק, שכונתה "מפלצת נדלנדס", מופיעה ברומן Cloudstreet מאת טים וינטון משנת 1991, וכן בעיבוד הטלוויזיוני של הספר משנת 2011. קוק מוזכר גם ברומן Jasper Jones מאת קרייג סילבי, שיצא לאור בשנת 2009.
במרץ 2009, כללה העונה השנייה של סדרת הדוקו־פשע Crime Investigation Australia פרק שעסק באריך אדגר קוק.[30] בספטמבר 2016 סקרה גם סדרת הפודקאסט Felon True Crime Podcast את מסע הרצח שביצע קוק, בהרחבה.[12]
בנובמבר 2020 שחררה פלטפורמת הסטרימינג האוסטרלית סטן Stan סדרת דוקו מקורית בת ארבעה פרקים בשם After the Night, הסוקרת את סיפור הרציחות שביצע אריך קוק.[31]
בפברואר 2025 סיקר פודקאסט הפשע האמיתי האוסטרלי Casefile את מקרי הרצח שביצע אריך קוק בפרק דו-חלקי שכותרתו "המתקשר הלילי The Night Caller".
ראו גם
לקריאה נוספת
- Christian, Bret (2013). Presumed Guilty. Hardie Grant. ISBN 978-1-74270-674-0.
- Blackburn, Estelle (2005). Broken Lives. Hardie Grant. ISBN 1-74064-073-X.
קישורים חיצוניים
- Seven News Special: Perth's 'Night Caller'
- Mark Saunokonoko, The serial killer who changed Perth forever, 9News, 27 בנובמבר 2020
- ABC News, Serial killer Eric Edgar Cooke's voice heard 53 years after his execution, ABC News, 13 בנובמבר 2017
- "Crime & Punishment Education Resource Notes: Eric Edgar Cooke" (PDF). Fremantle Prison. p. 4. אורכב מ-המקור (PDF) ב-2005-12-14.
- "Eric Edgar Cooke - The Night Caller". Unsolved Mysteries. 2003-12-07.
- Broken Lives : The complete life and crimes of serial killer Eric Edgar Cooke Estelle Blackb
"אריק אדגר קוק", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Christian, Bret (1 בפברואר 2003). "Police decoy used in killer hunt sting". Post Newspapers. אורכב מ-המקור ב-2 בפברואר 2003. נבדק ב-2006-09-21.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "Fremantle Prison History I Capital Punishment". Fremantle Prison (באנגלית). נבדק ב-2025-03-18.
- ^ 3.0 3.1 Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. p. 18. ISBN 9781740640732. Blackburn writes that Cooke had an operation on his lip at 3 months as a baby and for his cleft palate at 3½ years of age.
- ^ 4.0 4.1 Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. p. 21. ISBN 9781740640732.
- ↑ Hans Mincham, Harold More Cooper (1886–1970), Canberra: National Centre of Biography, Australian National University. (באנגלית)
- ↑ Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. pp. 14, 23. ISBN 9781740640732.
- ^ 7.0 7.1 "Eric Edgar Cooke - The Night Caller". Truly Unusual. 2006-03-07. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2009. נבדק ב-2008-12-12.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. pp. 25–26. ISBN 9781740640732.
- ^ 9.0 9.1 Hans Mincham, Harold More Cooper (1886–1970), Canberra: National Centre of Biography, Australian National University. (באנגלית)
- ↑ Blackburn, Estelle (2001). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. p. 27. ISBN 9781740640732.
- ↑ Condon, Judy; Cooke, Sarah (1 ביוני 2006). "Interview with Sarah Cooke". Trove. נבדק ב-5 במרץ 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 12.0 12.1 12.2 12.3 12.4 "Felon True Crime: Felon - S1E8 - The Night Caller". Apple Podcasts. נבדק ב-2020-03-19.
- ^ 13.0 13.1 13.2 "The Night Caller stalked the suburbs". www.heraldsun.com.au (באנגלית). 2012-10-22. נבדק ב-2020-03-20.
- ↑ "Transcript: 47. The Night Caller (Eric Edgar Cooke) | Australia". www.evidencelockerpodcast.com. נבדק ב-2022-03-30.
- ↑ Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. pp. 397, 400–401. ISBN 9781740640732.
- ↑ Buti, Antonio (2007). A matter of conscience: Sir Ronald Wilson. University of Western Australia Press. p. 92. ISBN 9780980296419.
- ↑ Buti, Antonio (2007). A matter of conscience: Sir Ronald Wilson. University of Western Australia Press. pp. 90–92. ISBN 9780980296419.
- ↑ Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. p. 400. ISBN 9781740640732.
- ↑ Buti, Antonio (2007). A matter of conscience: Sir Ronald Wilson. University of Western Australia Press. p. 95. ISBN 9780980296419.
- ^ 20.0 20.1 Purdue, Brian (1993). Legal Executions in Western Australia. Foundation Press. p. 55. ISBN 1875778004.
- ↑ Blackburn, Estelle (2005). Broken lives (2nd ed.). Hardie Grant Books. p. 401. ISBN 9781740640732.
- ↑ "Few wait for execution". The West Australian. 27 באוקטובר 1964. p. 1.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ 23.0 23.1 23.2 23.3 Hugh Collins, Eric Edgar Cooke (1931–1964), Canberra: National Centre of Biography, Australian National University. (באנגלית)
- ↑ Christian, Bret (2013), Presumed guilty : when cops get it wrong and courts seal the deal, Hardie Grant Books, ISBN 978-1-74270-674-0
- ↑ "Button v. The Queen [2002] WASCA 35". JADE. 2002. נבדק ב-26 בנובמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 26.0 26.1 "Ex-gratia payment for wrongly jailed man". The Sydney Morning Herald. 2 ביוני 2011. נבדק ב-2011-06-02.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ Blackburn, Estelle (2001). Broken lives. Hardie Grant Books. ISBN 9781740640732.
- ↑ eBook - Broken Lives, OverDrive (באנגלית)
- ^ 29.0 29.1 Drewe, Robert (2003). The Shark Net. Penguin Books. ISBN 978-0-14300-215-4. נבדק ב-17 במרץ 2016.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ "Episodes: Crime Investigation Australia". Channel Nine. אורכב מ-המקור ב-7 במרץ 2009. נבדק ב-2009-03-02.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "After the Night | Coming Soon | A Stan Original Series". Stan. נבדק ב-2020-11-11.
אריק אדגר קוק41232920Q656808