בן ציון דיקובסקי
 | |
| בן ציון דיקובסקי | |
| לידה |
1 בינואר 1898 האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
20 בדצמבר 1989 (בגיל 91) ישראל |
| מקום קבורה | קריית שאול |
| מקום מגורים | תל אביב |
| כינויים נוספים | בנייה |
| פעילות בולטת | עבודתו בחברת החשמל |
| תקופת הפעילות | 1923–1963 (כ־40 שנה) |
| מקצוע | איש שיווק |
| תפקיד | מנהל המחלקה המסחרית של חברת החשמל |
| מפלגה | רוויזיוניסט |
| השקפה דתית | חילוני |
| בן זוג | צילה (ססיל) לבית אפלבוים |
בן ציון (בנייה) דיקובסקי, (1 בינואר 1898 – 20 בדצמבר 1989) היה מנהל המחלקה המסחרית של חברת החשמל מימיה הראשונים, ומתוקף תפקידו היה אחראי על שיווק החשמל של החברה בתל אביב וביפו. בין לקוחותיו נמנו מאיר דיזנגוף ראש העיר תל אביב ורעייתו צינה, שהיו תושבי העיר הראשונים שהצליח לשכנע להתחבר לחשמל בשנת 1923. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-20, נשלח לחברת החשמל בצרפת כדי לרכוש מיומנויות שיווק, ולכשחזר ארצה, הגדיל באופן משמעותי את מעגל הצרכנים של חברת החשמל ואת היקף צריכת החשמל של לקוחותיה. בשל השקפותיו הרוויזיוניסטיות, נעצר בשנת 1938 על ידי השלטון הבריטי והושלך לכלא עכו במשך חודשיים. בשנת 1984, כעשרים שנה לאחר שפרש מעבודתו בחברת החשמל, כתב את ספר זכרונותיו 'ימי אור' הנסוב על חייו שהיו שזורים במשך ארבעה עשורים בהיסטוריה של חברת החשמל ושל מייסדה, פנחס רוטנברג.
ראשית חייו
דיקובסקי נולד באימפריה הרוסית בשנת 1898 במחוז רוסטוב (של היום), לאמו לאה ולאביו מיכאל. סבו, אב אביו היה חייל ששרת במשך 22 שנה בצבאו של הצאר ניקולאי השני. משפחת אביו ניהלה חיים חילוניים ואב אמו שהיה דתי מאוד, לא ראה בעין יפה את קשריה של בתו עם אביו. למרות יראת אמו את אביה, וחרף מורת רוחו היא גמרה אומר להינשא לבחיר ליבה.
מיכאל, אביו של דיקובסקי, למד חקלאות בצרפת, ואף על פי שלא סיים את לימודיו, מונה להיות מנהל אחוזה של הפריץ זרביניצקי במחוז רוסטוב. המשפחה התגוררה בקומה העליונה של בית האחוזה, עם שני ילדיה, בן ציון ואחיו ניומה במבנה מרווח בן 2 קומות, שבכל אחת מהן היו 12 חדרים. בקומה התחתונה התגוררו הפועלים והמשרתים. האב היה נוהג לצאת השכם בבוקר עם הכרכרה שלו לעבודתו ברחבי האחוזה שהשתרעה על פני שטח של 20 אלף דונם, ולפקח על העבודות. לצד גידולי הדגנים שפיתח, הקים בית חרושת לספירט שהופק מתפוחי האדמה והדגנים שגידל במקום. רק עם ערב היה חוזר לביתו, כך שעול חינוך הילדים נפל בחלקה של האם. היא עשתה ככל יכולתה לקרב את ילדיה לערכי החינוך היהודי מבלי לפסוח על ביקור בבית הכנסת בתקופת החגים. בד בבד עם הקניית ערכי היהדות, הקפידה האם להקנות לילדיה חינוך ציוני שזרע את הגרעין לעלייתו מאוחר יותר של בן ציון דיקובסקי לארץ ישראל[1].
לימודיו וגיוסו לצבא
בהגיעו לגיל 7, החל דיקובסקי ללמוד עם אחיו, לימודים כלליים ולימודי יהדות בבית ספר פרטי בנובוסטראדוב שהתנהל בתנאי פנימייה. בכל יום ראשון היה האב מסיע את בניו לבית הספר ומחזירם לביתם ביום שישי. באותה עת גילה דיקובסקי את אהבתו לשירה ולספרות והיה נוהג לדקלם בערבים ספרותיים שירים רוסיים, כמו גם שירים של חיים נחמן ביאליק שתורגמו לרוסית על ידי זאב ז'בוטינסקי.
כאשר הגיע העת ללימודים בבית ספר תיכון, הפעיל האב את קשריו כדי לרשום את בנו לבית הספר התיכון העירוני למוזיקה בייקטרינוסלב, שהיה בחסות משפחת הצאר ושתלמידיו היו פטורים מחובת הגיוס לצבא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בוטלה הפריבילגיה שממנה נהנו התלמידים ובוקובסקי נאלץ להתגייס לצבא. אביו שנאלץ להשלים עם רוע הגזרה, לא אמר נואש. הוא קנה לבנו חצוצרה ושוב בעזרת קשריו ומתן שוחד, הצליח להביא לגיוסו של בנו לתזמורת צבאית במקום שישלח לשדה הקרב[2].
הצטרפותו להסתדרות הציונית
בתחילת 1917 הצטרף דיקובסקי להסתדרות הציונית בייקטרינוסלב שבאוקראינה (היום), והחל לקחת חלק באסיפות שנערכו בחשאי בביתו של הלל זלטופולסקי. שם התוודע לזאב ז'בוטינסקי ולכושר השכנוע שלו כאשר נאם בפני הנוכחים באחד מהאספות שנערכו במקום. דיקובסקי נזכר כיצד ז'בוטינסקי ניסה לשכנע את הצעירים היהודים להימנע מלהתגייס לצבא הרוסי: יש לנו ארץ, בעוד כמה שנים תהיה לנו מדינה. אני רוצה לשמור אתכם בשביל המדינה שלנו. אתם לא תיהרגו כאן למען רוסיה...עלו לארץ ישראל! כיצד? אפילו ברגל!...אני אעזור לכם לאסוף כסף..."[3]
סיועו ליהודים
קריאתו של ז'בוטינסקי שבתה את לבו של דיקובסקי, אך בינתיים פרצה המהפכה הרוסית (1917), שגבתה את חייהם של עשרות אלפי יהודים בפוגרומים שנערכו באוקראינה על ידי כנופיות של פורעים שפשטו על כפרים ועיירות שבהם התגוררו יהודים. דיקובסקי וכמה מחבריו גמרו בדעתם לנקוט פעולות מנע נגד הכנופיות. הם הצליחו להיפגש עם סימון פטליורה, שבאותה עת היה ממנהיגי הכנופיות ולימים נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה. הם ביקשו ממנו שישים קץ לפרעות ביהודים, וניסו לשכנעו כי למעשי התועבה הללו אין כל קשר למטרות הלאומיות שלהם. פטליורה הבטיח "כי ברגע שיתפוס את השלטון יחזיר את השקט על כנו"[4]. אך דיקובסקי וחבריו ידעו כי לא ניתן יהיה להשתלט על האספסוף. כך נולד הרעיון להצטרף אל הכנופיות תוך הסתרת זהותם היהודית ולנסות להשפיע על מהלך האירועים מבפנים. דיקובסקי הצליח להתקרב לקבוצת המשכילים שבין חברי הכנופיה ומהר הפך לסגנו של המפקד האטמן, שהיה היחיד שידע על זהותו היהודית. המפקד היה בנו של המשגיח על הבלו מטעם השלטון שעבד בבית החרושת לספירט באחוזה שניהל דיקובסקי האב. חסותו של האטמן שהתנגד למעשי הרצח והשוד, העניקה לדיקובסקי ביטחון יחסי. כדי להגן על היהודים, הצטרף דיקובסקי לקבוצת החלוץ שהייתה נוהגת לבחון מבעוד מועד את השטח בעיירות, והוא היה מנצל את השהות במקום כדי להזהיר את היהודים, כולל פעולות שכנוע זהירות בקרב אנשי הכנופיה שהועילו במקרים רבים.
עלייתו לארץ ישראל
הכנופיה שבה "שירת" דיקובסקי שהתה בחרקוב במשך מספר חודשים ואפילו הצליחה לכבוש את העיר לזמן מה. עם נסיגתה מהאזור, פרש דיקובסקי מהכנופיה ונרשם ללימודי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה של חרקוב, כדי שיהיה בידיו סיפור כיסוי לשהותו במקום ולתוכניותיו לעלות לארץ ישראל. באותה עת היה בחרקוב מרכז ציוני גדול שפעל באופן לא חוקי, תוך העלמת עינם של השלטונות. במרכז זה פגש דיקובסקי צעירים ציונים רבים עם שאיפות זהות לאלו שלו, ביניהם יוסף טרומפלדור שדרבן את הצעירים למצוא דרכים יצירתיות לעלות לארץ ישראל. בחודש אפריל 1921, החל דיקובסקי לממש את תוכניתו לעלות לארץ ישראל. הוא החל ללכת ברגל לכיוון הגבול הרומני לבית דודו גרשון שהתגורר בעיירה פסשצ'אנקה ששכנה על גדות נהר הדניסטר, במטרה לחצות בחשאי את הגבול לעיירה הרומנית סורוקו. לאחר שהגיע לבית דודו, נאלץ דיקובסקי להמתין מספר חודשים לחורף כדי שיוכל לחצות ברגל את הנהר הקפוא. בעת ההמתנה לחורף סיירו השניים לאורך הדניסטר וחקרו את שיגרת יומם של חיילי משמר הגבול שנהגו לפטרל הלוך ושוב לאורך הנהר. הלילה המיועד הגיע ודיקובסקי חצה את הנהר הקפוא בזחילה והתקדם לעבר האורות שהבליחו מהעיירה שממול. הסיכון היה גדול, שכן באותה עת מי שנתפס חוצה את הגבול, הוחזר לרוסיה ודינו היה מוות. לרוע מזלו תפסו אותו החיילים הרומנים ששמרו על צדו השני של הגבול, החרימו את כספו והשליכו אותו לכלא. דיקובסקי נשלח לקישינב ובסיועו של עורך דין שמינתה לו הקהילה היהודית בסורוקו ובתיווכו של ד"ר יעקב ברנשטיין-כהן שהיה יו"ר ההסתדרות הציונית בקישינב, ורופא נודע, שהיו לו קשרים עם השלטונות, הצליח להשתחרר מהכלא.
דיקובסקי הסתפח לקבוצה שמנתה 50 צעירים יהודים שהתעתדה להפליג לארץ ישראל. בתחילת חודש ספטמבר 1922 נודע לקבוצה כי אוניית מטען רומנית שהייתה בדרך שגרה מביאה בקר לרומניה, הייתה אמורה בדרכה חזרה להובילם לארץ ישראל. הקבוצה הצטיידה במזון שנועד להספיק לשבעת ימי ההפלגה. בנמל ביירות קיבל כל אחד מהנוסעים חסרי האמצעים, חמישים לירות שטרלינג מידי נציג של ההסתדרות הציונית שהגיע למקום "כדי שיזכו להיכלל במסגרת בעלי האמצעים שהשלטונות התירו את כניסתם לארץ". דיקובסקי הגיע לתל אביב-יפו ופגש את סלומון רובינשטיין ידידו מימי לימודיו ביקטרינוסלב שהציע לו לחלוק את חדרו ולהתגורר עמו.
תל אביב באותה עת, הייתה תוססת. צעיריה היו נוהגים להתכנס ולאכול בבית ספקטור בנחלת בנימין 18, במטבח הפועלים הקואופרטיבי של חנה מייזל שוחט ששכן ברחוב נחלת בנימין ובמסעדה של אלטשולר שהשקיפה על כיכר מגן-דוד ועל הפועלים של רוטנברג שהקימו טרנספורמטור שהיה אמור לתפוס את מקומן של מנורות הנפט שהאירו את רובה של העיר. המטבחים הללו שימשו כבמות רעיוניות לוויכוחים אידאולוגיים "ולחיזוק הזהות הפרולטרית" של החלוצים שהתיישבו בתל אביב[5]. דיקובסקי השתלב הייטב באווירה התל אביבית והיה נוהג להתרועע עם חבריו החדשים. מראהו הנאה, שליטתו בצרפתית וברוסית והידע הכללי שהפגין בספרות ובשירה סייעו לו להימנות בין המוזמנים למפגשי התרבות שנערכו בבתיהם של האזרחים המקובלים בתל אביב.
הצטרפותו לחברת החשמל
בחדרו של רובינשטיין מארחו, פגש דיקובסקי את אברהם קגרליצקי שנהרג בשנת 1930 מנפילת קורה שמחצה אותו בעת ששימש בנהריים כמהנדס האחראי על עבודות יציקת הבטון במקום[6]. כעוזרו הבכיר של רוטנברג, הציע לדיקובסקי עבודה בחברת החשמל, בתנאי שיסכים לבצע את העבודות השחורות ביותר. דיקובסקי הגיע ביומו הראשון לעבודה למבנה ערבי נטוש, מוקף בחולות, הידוע כיום כמבנה של חברת החשמל ברחוב החשמל 16. מבנה זה היה חלק מהחווה לדוגמה של המיסיון האנגלי בין השנים 1856 – 1870 שייעודו היה לספק עבודה ליהודים תוך ניסיון לנצרם. מאוחר יותר שימש המבנה כעמדת שמירה טורקית. בתחילת שנות ה-20 נרכש שטח החווה על ידי עיריית תל אביב ובשנת 1923 הקצתה העירייה חלק מהשטח לחברת החשמל. בשטח זה בנה רוטנברג את תחנת הכוח הראשונה, ובבניין הדו קומתי החלו לפעול משרדי החברה, ששימשו בהמשך כמקום עבודתו של דיקובסקי במשך 40 שנה[7].
ביום עבודתו הראשון ניקו דיקובסקי ופועל נוסף את שטח החצר מקוצים ומעשבים ולאחר מכן גידרו את המקום. לכשהושלמה הגדר עסק דיקוסבקי בסחיבת ארגזים כבדים שהכילו חלקי מכונות שנועדו להקמת התחנה. העבודה השחורה לא הרתיעה מחד את דיקובסקי שראה בה עבודה נעלה התואמת את החלוציות העברית, אך הכריעה מאידך את גופו שלא הורגל לעבודות פיזיות קשות והוא נאלץ לעבור ניתוח שבר. לכשהחלים הפגיש קגרליצקי את דיקובסקי עם רוטנברג במטרה לקבע את עבודתו בחברת החשמל. "אעשה כל מה שתטיל עלי" אמר דיקובסקי לרוטנברג בעת פגישתם, "אלמד כל דבר. כל חלומי היה לעלות לארץ ישראל ולעבוד בתור פועל פשוט, ואני נכון לכל עבודה, לא אתחשב בשום קושי ואעבוד גם ביום וגם בלילה"[8].דבריו של דיקובסקי שכנעו את רוטנברג לקבלו לעבודה והוא הורה לשלם לו שכר של שלושים גרוש ביום.
בחודש יוני 1923, התכנסו תושבי תל אביב בפינת הרחובות אלנבי ונחלת בנימין וצפו כיצד רוטנברג מדליק בלחיצת כפתור את פנסי הרחובות הללו. דיקובסקי תיאר את השמחה שאחזה בכל במילים הבאות: "...בבת אחת הוארו כל פנסי הרחוב ברחובות אלנבי ונחלת בנימין. איזו התרגשות, איזו שמחה! כולנו הרמנו אותו על כפיים ופתחנו בריקודים שנמשכו עד אור הבוקר: חזון האלקטריפיקציה של ארץ ישראל מתגשם לעינינו"[9].
נחום גוטמן התייחס שנים רבות לאחר מכן בספרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט" להדלקת הפנסים בתל אביב וכך כתב: אלפי פנסים נדלקים ערב-ערב נדלקים ברחובות תל אביב. בחשמל, בלחיצת כפתור. אין הם מעמעמים את אור הפנס הראשון."[10]
עבודתו בשיווק החשמל
לאחר שתחנת הכוח הושלמה, הגיע העת להשיג לקוחות שירכשו חשמל. כבר ב-10 ביוני 1923, פרסמה 'חברת החשמל ליפו', מודעה גדולה שהתנוססה על השער של עיתון הארץ, שבה היא מבשרת לקוראיה כי "תתחיל בקרוב להספיק זרם חשמלי" לתושבי העיר. בהמשך פנתה לקוראים בזו הלשון:"הרוצים לקבל זרם צריכים לפנות למשרד החברה בתחנת החשמל". פירוט שעות הקבלה לשירות פורסם בהמשך המודעה ולסיום הוזהרו תושבי העיר כי "שום אינסטלציה פנימית לא תחובר אל רשת החברה בטרם שתיבחן על ידה" וכי "החיבורים אל הרשת ייעשו לפי סדר קבלת הבקשות"[11].
בעקבות פרסום המודעה, התפתו רבים לגשת למשרדי חברת החשמל ובחנו את האפשרות לחבר את דירותיהם לרשת החשמל שזה עתה הגיחה לעולם. דיקובסקי תיעד בספר זיכרונותיו, "ימי אור" את הנהירה למשרדי חברת החשמל לאחר פרסום המודעה: "באותם ימים החלה התעוררות, ואנשים החלו להגיע למשרד שלנו... היה לנו שם חדר אחד גדול ובו ישבו המהנדסים שתכננו את חיבורי החשמל לבתים ואת הקווים החדשים ברחובות ופקידים שקיבלו את הזמנות החשמל". חברת החשמל לא הסתפקה בפרסום מודעות בעיתונים והחלה לנסות לגייס ידוענים שישמשו מודל לחיקוי בקרב אנשיי החברה הגבוהה בתל אביב. "תפקידי היה להפיץ תודעת השימוש בחשמל בין התושבים. הצרכן הראשון שהחתמתי אותו על חוזה לאספקת חשמל היה מאיר דיזנגוף, או יותר נכון - אשתו", כתב דיקובסקי בספרו. הוא תיאר את מפגשו עם הגברת צינה דיזנגוף ואת השיחה שניהלו "על תה ועוגה" במילים הבאות: "כל זמן השיחה הייתי במתח - האם היא תסכים להזמין אספקת חשמל מאתנו?" ..."לא הייתי צריך לעמול הרבה לשכנע את הגברת בחיוניות המפעל הציוני הזה, ובסוף אותו מפגש יצאתי מביתה כשבכיסי חוזה האספקה הראשון בתל אביב"[11].
ההמשך לא היה קל. מחיר ההתחברות לחשמל עלה שלוש לירות בעת חתימת החוזה ולירה נוספת כפיקדון והיה צורך להמתין כחודשיים לאספקת החשמל. אנשים רבים היססו ודיקובסקי שהיה אחראי על שיווק החשמל, נאלץ לכתת רגליים בבתי האזרחים ובמפעלים ולגייס עוד ועוד לקוחות. תוך שנתיים מיום פתיחת התחנה בתל אביב, צריכת החשמל עלתה באופן ניכר. בשנת 1925 היו חתומים בחברת החשמל 4400 צרכנים ומספר עובדיה גדל ל-140.
תרומתו לחיבורה של יפו לרשת החשמל
בספטמבר 1921 העניקה ממשלת המנדט הבריטי לרוטנברג את הזיכיון לניצול מי הירקון לייצור חשמל, אך כיוון שאדמות הנחל היו בתחומה של עיריית יפו, הפך הנושא למאבק פוליטי בין היהודים והערבים שנמשך במשך שנתיים. בחודש אוגוסט 1921 פרסם העיתון 'פלסטין' כתבה על תוכניתו של רוטנברג לחבר את יפו לרשת החשמל ובה תיאר עורך העיתון עיסה אל עיסה, את סירובם של ערביי יפו לכך שהיהודים ישלטו על הזרמת החשמל והמים שלהם: "אם ירצו, ירוו את צימאוננו, ולא נשאר צמאים. אם ירצו, יאירו את מעונינו, ואם לא, נשאר שרויים בחשכה"[12].
דיקובסקי ידע כי הנוצרים המתגוררים ביפו חפצים להתחבר לרשת החשמל, אך מסרבים לעשות כך, בשל חששם כי יוצגו כמשתפי פעולה עם היהודים. הוא החליט לנצל את קשריו החברתיים עם הגברת רוק, אשתו הצרפתייה של אלפרד רוק, נוצרי עשיר, שהיה סגן ראש העירייה שהשתייך למפלגתו של המופתי אמין אל-חוסייני. את הגברת רוק ואת אחותה הכיר באמצעות חאלדי, מהנדס ערבי שעבד בחברת החשמל שהיה בנו של הקונסול הטורקי בבורדו. דיקובסקי שדיבר צרפתית על בוריה הוזמן לקחת חלק עם חאלדי בערבים הספרותיים שנערכו בביתן שביפו, שבהם קראו מיצירותיו של פול ורלן. במהלך המפגשים הללו החל דיקובסקי ל"שווק" לגברת רוק את היתרונות הגלומים בחיבור למערכת החשמל שעתידה "להביא ברכה וקדמה לארץ כולה ולבני שני העמים" ... החשמל שנביא לכן יגרום למהפכה של ממש בחייכן. סוף סוף תוכלו לחיות כאנשים מתקדמים"[13].
על רקע הידידות שהתפתחה במהלך הזמן עם שתי הנשים, והודות לפעולות ה"ריכוך" שנקט בהן כדי לשכנען להצטרף לעידן "הציוויליזציה", אזר דיקובסקי אומץ כדי לשכנע את אלפרד רוק לנקוט פעולה. הוא הציע לו להאיר את גן ביתו בחשמל בחגיגת יום הבסטיליה שנהג לערוך מדי שנה ב-14 ביולי, שאליה הוזמנו סלתה ושמנה של העיר, כולל קונסולים ונציגים של חברות זרות. כדי לבצע זאת, היה צריך להעמיד עמודי חשמל מתל אביב ליפו ולמתוח עליהם חוטי חשמל וכן להתקין טרנספורמטורים ומתקני תאורה בגנו של רוק בהשקעה של 500 לירות שטרלינג. לאחר מספר ימים נענה רוק להצעה ועובדי חברת החשמל עבדו ללא לאות כדי להספיק להאיר את הגן לקראת החגיגה.
תאורת הלילה הפכה לשיחת היום בחוגים רחבים ביפו. זה היה "הסוס הטרויאני" שבעזרתו קיווה דיקובסקי לחדור ליפו המסתגרת. קשיים רבים ליוו את התהליך, שכן עיריית יפו עדיין עמדה בסירובה להתחבר לרשת החשמל. בסופו של דבר יוסף אליהו שלוש שכיהן כחבר ההנהלה של עיריית יפו וכחבר ועד בניין ערים של יפו ותל אביב, הצליח בעזרת קשריו הרבים להשלים את המשימה שבה החל דיקובסקי. ביום שישי, 16 בנובמבר 1923, נפגשו פנחס רוטנברג ומושל יפו אדוארד קמפבל ליד הטרנספורמטור שניצב בפינת שדרות המלך ג'ורג (היום שדרות ירושלים (יפו)), והפעילו את תאורת העיר ביפו[14].
נישואיו
נישה לצילה אפבלבוים ב-10 ביוני 1928 בארץ, התגורר הזוג באופן זמני בביתם של הורי צילה ולאחר מכן רכשו במשותף עם ההורים מגרש בגודל דונם בתל בנימין שברמת גן, במחיר אלף לירות שטרלינג, שעליו בנו בית בן שתי קומות. ההורים התגוררו בקומה העליונה ואילו הזוג בקומה התחתונה. עם הגיע הקיץ, התברר שליקויי בנייה חמורים הפכו את ביתם לכבשן ובסופו של דבר מכרו את הבית וחזרו לתל אביב. הם שכרו דירת גג מרווחת ברחוב חובבי ציון 46 שבה התגוררו 42 שנה "כמעט כל ימי ביחד עם אשתי" כתב דיקובסקי. צילה דיקובסקי נפטרה בתל אביב בחודש אוקטובר 1982.
השתלמותו בשיווק בבורדו שבצרפת
לרבים מעובדי חברת החשמל לא היה רקע מקצועי בתחום העבודות הקשורות לרשת החשמל והחברה הגיעה למסקנה כי אין די בהקניית מיומנויות ראשוניות, כדי לענות על צורכי החברה המתפתחים, וכי יש צורך לקיים השתלמויות מקצועיות בתחומים שונים כדי לשפר באופן ניכר את רמתם המקצועית של העובדים. פנחס רוטנברג הפליג בשבחם של העובדים שהגיעו לארץ ישראל: "התבונה, התרבות, המסירות והאידיאליזם של כוח העבודה היהודי הממוצע הוא יוצא מהכלל ומייצר כוח יצירתי חבוי ההופך בעל ערך עצום. בסך הכל, רבים מהמהגרים מגיעים לארץ ישראל ללא מיומנויות מתאימות אולם תודות לאיכויות פנימיות הטבועות בהם הם בדרך כלל רוכשים מומחיות ומיומנויות במקצועות מתאימים בתוך פרק זמן קצר מאוד." ואכן חלק מהעובדים נשלחו מחוץ לישראל כדי להשתלם בתחומים שונים הקשורים לתעשיית החשמל. "דיקובסקי נשלח בתחילת שנות השלושים לבורדו שבצרפת ללמוד מניסיונה של חברת החשמל המקומית בשיווק תעשיית החשמל. יישום השיטות שלמד בצרפת סייעו לחברת החשמל להגדיל את מעגל צרכניה ואת היקף צריכת החשמל שלהם"[15].
מעצרו בכלא עכו
השקפותיו הפוליטיות של דיקובסקי היו שונות ברובן מאלה של עמיתיו בחברת החשמל שהפכה למעוז של מפלגת פועלי ארץ ישראל[16]. הוא היה רוויזיוניסט, וכז'בוטינסקי סבר כי יש לפעול בתקיפות נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא נמנה עם הפעילים הבולטים באצ"ל והשקיע מזמנו כדי לגייס חברים לדרך ואמצעים כדי לממשג את מטרות הארגון. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי תקנות לשעת חירום והשלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר, בחשד להשתייכות לאצ"ל[17].
ב-10 ביולי 1938 נעצר דיקובסקי על ידי משטרת תל אביב, נשלח למעצר ביפו ולאחר מכן נכלא במשך חודשיים כאסיר מנהלי בכלא עכו עם רבים מחבריו לדרך. ביומן שנכתב בכלא עכו, ניתן ללמוד על הלך הרוח של העצורים: "מחנק שמו לנו. בכל הדרכים והתחבולות אומרים להשמידנו וגורלו של כל חייל ז'בונטיסקאי הוא –עכו. כן, שבויי עכו אנו, אולם חופשי הוא רוחנו, ומי אדון לנשמתנו. הצינוק והכלא הוא מנת חלקנו, אך לא ירתיענו אחור"[18].
דיקובסקי סבל מבעיות בריאות בכלא ובסופו של דבר שוחרר בשל כך. בארכיון של מכון ז'בוטינסקי נמצאת התכתבות ענפה הקשורה למאמצים הרבים שנעשו על מנת לשחררו[19]. לאחר שחרורו נשלחו מכתבים לחברת החשמל המיועדים לדיקובסקי ובהן תזכורות לשלם את חובו לעורך דין מ. זליגמן על סך 25 לא"י לכיסוי הטיפול בעניינו הכולל הוצאות טלפונים, בולים, נסיעות ועוד.
תרומתו לשימוש במוצרי חשמל
דיקובסקי הקדיש מאמצים רבים לשכנע את חברת החשמל בצורך להפיץ בקרב הציבור את חיוניות הבישול בחשמל ואת יתרונות חימום מי הרחצה בחשמל. תגובת ההנהלה הייתה צוננת, אך דיקובסקי לא אמר נואש. בין השנים 1937 – 1941 הצליח עם קומץ אנשים לצדו "לחולל את הפלא" ולהגדיל באופן ניכר את השימוש בחשמל. חברת החשמל בפיקודו, החלה להשאיל לנשות ישראל כיריים וסירים חשמליים לניסיון. וכך נכתב בחוברות ההסברה שחולקו לנשים: "נסי לבשל בחשמל - לא תתאכזבי! חברת החשמל מעמידה לרשותך כירה לניסיון לחודש ימים", ובמילים הבאות צוטטה צרכנית חשמל מרוצה: "מיום שאני מבשלת בחשמל, אין הבישול מדאיגני בזמן הטיול"[20].
טקטיקת שיווק נוספת שנקטה חברת החשמל הייתה באמצעות ספרי בישול שהפיצה ובהם שלל מתכונים ששולבו בהם "עצות חשמליות" ליעילות הבישול והאפייה. לקראת חג החנוכה למשל, ניתנה העצה הבאה: “כשאת מטגנת סופגניות על פלטה חשמלית, אין צורך לטגן כל העת בחום מלא... אין כמו הפלטה החשמלית כדי לעזור לך להסדיר את החום". גם נוחותה של עקרת הבית לא נפקדה ממאמצי השיווק: "מאחר שהבישול בחשמל נעשה בלי להבה, אין צורך לסגור דלתות או חלונות כדי למנוע רוח פרצים. בימים חמים או בימים של בישול מוגבר, אפשר איפוא למנוע מחנק או כאב ראש ובחילות, הנגרמים כולם עקב האוויר המקולקל במטבח הסגור. בימי קיץ אפשר גם לבשל בתנור חשמלי העומד בגזוזטרה", וכן: "הכל נעשה בסיבוב של כפתור. מאחר שלכל תבשיל נועד זמן קבוע, אפשר לצאת מן המטבח ולעסוק במלאכה אחרת, ולחזור בלי למצוא מאכל חרוך"[20]. מסתבר שהחשמל טרם הגיע לכל מקום, כך עולה לפחות ממכתב ששלח ליאונרד ברנשטיין לדיקובסקי ב-6 באוקטובר 1948, מספר חודשים לאחר קום המדינה ובו הוא מתלונן שאינו יכול ליהנות מארוחה חמה בבית מארחיו כיוון שאין להם חשמל לבישול. "כיועצה המוזיקלי לעונת תש"ט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הנני מתאכסן בבית מר נוביקוב, רח' ביאליק 20, וסועד שם את כל ארוחותיי, היות שעלי לשמור על דיאטה ולהקפיד על ארוחות מבושלות בבית... במצב האספקה הקשה השורר בארץ, לא תוכל משפחת נוביקוב למלא את דרישתי, אלא אם תעמוד לרשותם האפשרות לבשל בחשמל. על כן אסיר תודה אהיה לכבודו, אם יואיל להוציא עבור משפחת נוביקוב את הרישיון לשימוש בחשמל לבישול". לסיום הוסיף כי הוא מקווה שבקשתו לא תושב ריקם[20].
שנותיו האחרונות בחברת החשמל
רוטנברג נפטר בשנת 1942 והמחלקה המסחרית שבראשה עמד דיקובסקי המשיכה לפעול במרץ. דוד בן-גוריון, הכריז על הקמתה של מדינת ישראל וחברת החשמל נערכה לקראת המדינה שבדרך והמשיכה להתפתח בעקבות העלייה ההמונית של שנות ה-50 של המאה ה-20. קווי חשמל חדשים נפרשו, צרכנים חדשים הצטרפו ומפעלים ובתי מלאכה שהוקמו באזורים שונים חוברו לרשת החשמל. בשנות עבודתו האחרונות של דיקובסקי בחברת החשמל, התאפיין המשק הישראלי בפיתוח מהיר, בתהליכי מודרניזציה טכנולוגיים ובצריכה גוברת של חשמל. הסיסמה הרווחת בתקופה זו בפרסומות חברת החשמל הייתה "יותר חשמל פחות עמל" והציבור הוזמן לרכוש מכשירי חשמל ביתיים חדישים אשר "אינם בגדר חלום" ושהשימוש בהם "נוח, חסכוני ובריא"[21]. דיקובסקי המשיך לנהל את המחלקה המסחרית עד שפרש מהחברה במחצית הראשונה של שנות ה-60 של המאה ה-20.
מותו
דיקובסקי זכה לאריכות ימים. הוא נפטר ב-20 בדצמבר 1989 בגיל 93, למעלה מעשור לאחר מות אשתו ססיל והניח אחריו בת, מיכאלה, רעייתו של הצייר מיכאל ארגוב. הוא נטמן לצד אשתו בבית העלמין בקרית שאול.
לקריאה נוספת
- ימי אור, הוצאת המחבר: בן ציון דיקובסקי, 1984
קישורים חיצוניים
- על חייו של בן ציון דיקובסקי באתר גוגל ספרים
ואז בקיץ 1923, נדלקו נורות החשמל בתל אביב, באתר הארץ, 28 ביוני 2017- גמלים ברידינג ובישול ללא להבה: מסע בזמן לחברת החשמל, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2014
- מכתבו של ליאונרד ברנשטיין לדיקובסקי באתר גמלאי חברת החשמל
- חיבור יפו לחשמל של רוטנברג, שמואל גילר באתר הכותב
הערות שוליים
- ^ מי היה אותו אפלבוים, מאת אביעזר שלוש עמ' 313 הוצאת רחל בע"מ, גינות שומרון, 1999, באתר גוגל ספרים
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 314 באתר גוגל ספרים
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 315 באתר גוגל ספרים
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 315 באתר גוגל ספרים
- ^ בית גרינשבאום, מאת דני הכט באתר tlv100
- ^ ואור חייהם דעך באתר חברת החשמל
- ^ משה פינטוך, הולכים עם הזרם: סיור מחשמל בתחנות כוח בארץ, באתר ynet, 27 במרץ 2011
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 320 הוצאת רחל בע"מ, גינות שומרון, 1999, באתר גוגל ספרים
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 321 באתר גוגל ספרים
- ^ עיר קטנה ואנשים בה מעט, נחום גוטמן, עמ' 16 באתר yossigoldberg
- ^ 11.0 11.1 עופר אדרת, ואז בקיץ 1923, נדלקו נורות החשמל בתל אביב, באתר הארץ, 28 ביוני 2017
- ^ חיבור יפו לחשמל של רוטנברג, שמואל גילר באתר הכותב
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 323 באתר גוגל ספרים
- ^ דני הכט השנאי בשדרות ירושלים באתר האנציקלופדיה העירונית
- ^ יחסי עבודה ותנאי שירות בחברת החשמל לארץ ישראל 1923–1942 - מאת: משה פיינטוך בהנחיית: פרופסור דני גוטוויין, עמ' 51 באתר iec.co.il
- ^ בספרו של אביעזר שלוש עמ' 325 באתר גוגל ספרים
- ^ ספר ביתר - קורות ומקורות, בפרק ימי מאסרים עמ' 749 הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב תשל"ו באתר kotar
- ^ ספר ביתר - קורות ומקורות, בפרק ימי מאסרים עמ' 750 הוועד להוצאת ספר בית"ר, ירושלים – תל אביב תשל"ו באתר kotar
- ^ מתוך ארכיון מכון ז'בוטינסקי
- ^ 20.0 20.1 20.2 עופר אדרת, גמלים ברידינג ובישול ללא להבה:מסע בזמן לחברת החשמל, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2014
- ^ חברת החשמל בפרסום - שנות השישים מתוך ארכיון חברת החשמל
