ברווז צולע
ברווז צולע (באנגלית: Lame Duck), ביטוי המשמש לתיאור נושא משרה נבחר אשר כהונתו קרבה לסיומה, ובמיוחד נושא משרה אשר יורשו כבר נבחר. נושאי משרה שכאלו הם לא פעם בעלי כוח פוליטי מופחת, ונושאי משרה נבחרים אחרים מגלים נכונות מעטה יותר לשתף עמם פעולה.
תיאור
מעמדו של נושא משרה כברווז צולע עשוי לנבוע מן הנסיבות הבאות:
- הוא הפסיד בהתמודדות על תקופת כהונה נוספת במשרתו;
- הוא בחר שלא להתמודד על תקופת כהונה נוספת בתום כהונתו הנוכחית;
- כלל חוקי מונע ממנו מלהתמודד על תקופת כהונה נוספת[1];
- משרתו בוטלה ועברה מן העולם ועל אף זאת עליו לשמש בה עד תום תקופת כהונתו.
בצד יכולתו הפוליטית המקוצצת, נמצא "ברווז צולע" בעמדה ייחודית, שבה הוא איננו צפוי לשאת במסגרת בחירות עתידיות בתוצאות המעשים שיעשה בשלהי כהונתו. עובדה זו מעניקה לו חירות רבה יותר לקבל החלטות לא פופולריות. כך, נשיא ארצות הברית השני, ג'ון אדמס, והקונגרס ה-6 היוצא, חוקקו ערב כניסת יורשיהם למשרותיהם את חוק השפיטה, 1801 (Judiciary Act of 1801). חוק זה - שכונה "חוק שופטי החצות", יצר משרות נוספות של שופטים פדרליים, שאדמס הזדרז לאייש והסנאט הזדרז לאשר. דוגמה נוספת היא חנינות שנויות במחלוקת ל-140 איש שהעניק הנשיא ה-42, ביל קלינטון, ביום האחרון שלפני סיום כהונתו בשנת 2001.
היסטוריה
הביטוי ברווז צולע נטבע במאה ה-18 בבורסה לניירות ערך בלונדון, שם שימש לתיאור סוחר בבורסה אשר לא עמד בחובותיו הכספיים. באופן מילולי הוא מתאר ברווז אשר איננו מסוגל לעמוד בקצב התנועה של להקתו, והופך בשל כך למטרה לטורפים. הביטוי החל לשמש לתיאור פוליטיקאים במחצית המאה ה-19.
בפוליטיקה של ארצות הברית מכונה התקופה שלאחר מערכת הבחירות לקונגרס בחודש נובמבר ועד להתכנסות הקונגרס החדש בראשית השנה שלאחר מכן, כ"תקופת הברווז הצולע". בדומה, נשיא מכהן וסגנו שמחליפיהם כבר נבחרו, נחשבים במהלך תקופה זו לברווזים צולעים ועוסקים במהלכה בהעברת השלטון.
עד 1933 היו הנשיא והקונגרס החדשים נכנסים לתפקידם ב-4 במרץ. המושב האחרון של הקונגרס היוצא היה נערך מחודש דצמבר שלאחר הבחירות ועד לחודש מרץ, וכונה בשל כך "מושב הברווז הצולע". הביקורת על מציאות זו והבעיות התפקודיות שהיו כרוכות בה הביאה ב-1933 לקבלת התיקון ה-20 לחוקת ארצות הברית, אשר הקדים את מועד התכנסות הקונגרס החדש ל-3 בינואר ואת מועד השבעת הנשיא החדש ל-20 בו. בעקבות זאת קוצרו תקופות הברווז הצולע שלהם.
אפשר שתקופת הברווז הצולע הגרועה ביותר בארצות הברית הייתה תקופת המעבר בין ממשלו של הנשיא ג'יימס ביוקנן לבין ממשל הנשיא אברהם לינקולן, במהלך חורף 1860–1861. עמדת ביוקנן הייתה שלמדינות ארצות הברית אין הזכות לפרוש מן הברית, אך גם שהממשל הפדרלי לא היה רשאי לפתוח במלחמה כדי למנוע זאת מהן. בין הבחירות לנשיאות לבין מועד כניסת לינקולן לתפקידו פרשו מן הברית שבע מדינות ואירעה ההידרדרות שהובילה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית חודש לאחר מכן. גם תקופת הברווז הצולע של הנשיא הרברט הובר ב-1932–1933 הייתה קשה: יורשו, פרנקלין דלאנו רוזוולט, סירב לבקשתו לפגישה במטרה לגבש תוכנית משותפת לחילוץ כלכלת ארצות הברית מהמשבר המחריף שבו הייתה נתונה, וטעמו לכך היה שצעד כזה יכבול את ידיו בכהונתו. התקופה שנמשכה עד כניסת רוזוולט לתפקידו הייתה למעשה נטולת מנהיגות, ובמהלכה הגיעה כלכלת המדינה לעצירה לאחר שאלפי בנקים נסגרו.
בישראל היו ראשי הממשלה בנימין נתניהו ואהוד ברק לברווזים צולעים לאחר הפסדיהם בבחירות לראשות הממשלה. נתניהו היה נתון במצב זה ממועד הבחירות ב-17 במאי 1999, בהן הפסיד לברק, ועד להקמת הממשלה העשרים ושמונה בראשות ברק ב-6 ביולי. ברק הפסיד לאריאל שרון בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-6 בפברואר 2001 והוסיף לכהן בתפקידו עד להרכבת הממשלה ה-29 בראשות שרון ב-7 במרץ.[2]
קישורים חיצוניים
- מיכאל הנדלזלץ, הולך כמו ברווז, באתר הארץ, 27 במרץ 2012
הערות שוליים
- ^ לדוגמה - הכלל האוסר על נשיאי ארצות הברית לכהן במשרתם זו יותר משתי תקופות כהונה
- ^ אף שלא נבחרו אישית לתפקידם, היו ראשי הממשלה יצחק רבין ויצחק שמיר למעשה לברווזים צולעים לאחר הבחירות ב-1977 והבחירות ב-1992, בהתאמה, שהובילו לחילופי שלטון בין שתי המפלגות הגדולות בישראל דאז.
