גדליה שרייבר
 | |
| לידה |
8 בדצמבר 1927 י"ד כסלו תרפ"ח מזרח ברלין |
|---|---|
| פטירה |
20 בינואר 2021 (בגיל 93) ז' בשבט תשפ"א ירושלים, ישראל |
| פרסים והוקרה |
|
גדליה שרייבר (י"ד בכסלו תרפ"ח, 8 בדצמבר 1927 - ז' בשבט תשפ"א, 20 בינואר 2021) היה איש ציבור, מנהיג חינוכי, אשר עסק במגוון תפקידים בתחומי הביטחון, החינוך, החברה ושירותי הדת. ניהל משרדים ממשלתיים ומוניצפליים, עמותות חברתיות ומוסדות דת.
ביוגרפיה
נולד במזרח ברלין בשנת 1927, ביחד עם אחות תאומה בשם שושנה לאביו רבי יששכר שרייבר ואימו גיטל זעמע לאחר שלושה בנים. אימו נפטרה חמישה ימים לאחר הלידה, מה שהוביל לשהייתו ביחד עם אחותו בבית היתומים של קהילת 'עדת ישראל' אליה השתייכה המשפחה. תקופה זו הסתיימה לאחר שהאב קיבל את עצת חמיו רבי שלמה זלמן ברגלס מרימנוב ונישא בנישואים שניים לבריינדל טייטלבוים, אשר גידלה את ילדי המשפחה. ראה בילדותו את ההפגנות האלימות של המפלגה הנאצית וראשיה בכיכר מול ביתו. בשנת 1933, עלתה המשפחה לארץ ישראל עקב ציווי האדמו"ר מסדיגורה-פשמישל הרב מרדכי שלום יוסף פרידמן ובכך ניצלה ממאורעות השואה.
לאחר העלייה, התגורר בתל אביב ביחד עם משפחתו ולמד בבתי הספר תחכמוני, ביל"ו ומוריה וכן בישיבת תל אביב. בתור ילד, היה תלמיד ומטופל של שאול טשרניחובסקי בתקופתו כרופא של בתי הספר התל אביביים. שר במקהלת הילדים של החזן שלמה רביץ במסיבות עונג שבת שאורגנו על ידי חיים נחמן ביאליק באולם "אהל שם", ואף התפלל בבית הכנסת והתברך מ"הרב ססובר", הוא מנחם בגין שהסתתר בזהות בדויה. עמו שמר על קשר חם לאורך שנים רבות. מגיל צעיר, לקח חלק בתנועת בני עקיבא כחניך וכמדריך.
בין השנים 1946–1948, למד בישיבת בני עקיבא בכפר הרואה, בראשות מורו ורבו הרב משה צבי נריה והרב אברהם צוקרמן.
פעילות צבאית
בשנת 1945, התגייס להגנה והשתתף בפעולות הגנה שונות ובקליטת מעפילים. במהלך לימודיו בישיבת כפר הרואה ובהכוונת רבו הרב נריה, יצא להכשרה בקורס מפקדי מחלקות בהגנה ולאחריו עסק בהדרכת תושבי הכפר בנשק, התגוננות ותרגולים נוספים.
עם הקמת המדינה, התגייס לצה"ל ושירת בפלוגה הדתית בגדוד 79 בחטיבה 7. במסגרת שירותו השתתף כמפקד מרגמות במלחמות לטרון, בסלילת כביש בורמה ובמבצע חירם לכיבוש הגליל[1]. לאחר הצלחת המבצע ושחרור הגליל, היה הראשון אשר הדליק את הנר על ציונו של רשב"י בהר מירון. לאחר מכן היווה חלק מקבוצת המייסדים יוצאי חטיבה 7 (גרעין מורשת) של מושב מירון.
בשנת 1950, נתבקש להמשיך בשירותו על ידי הרב הצבאי הראשי שלמה גורן, ובכך חתם על שירות של שנתיים נוספות בקבע, בהן שירת ברבנות הצבאית הראשית. בתקופה זו סייע בהבאת מאות חללי צה"ל שנותרו בשטחי האויב ובהבאתם לקבר ישראל, וכן סייע לרב צבי פסח פרנק באיסוף עדויות וממצאים להתרת העגונות. שירת גם כקצין הדת הפיקודי של פיקוד צפון.
לקראת סיום שירותו, עת פקדו השיטפונות את המעברות, פיקד על מבצע ילדי העולים במחנה דוד.
בתקופת שירותו במילואים, כקצין שלישות פיקודי במבצע קדש, היה אחראי להקמת בית קברות ארעי בקיבוץ בארי, וזכה לצל"ש אלוף פד"ם חיים לסקוב, על תפקודו באירוע.
מפעלים חינוכיים
לאחר שיחרורו מצה"ל בשנת 1952, החל לנהל את המרכז השכונתי ובית הנוער בשכונת בקעה בירושלים. בית הנוער שימש כמתנ"ס הראשון בישראל, בו השתתפו בעיקר תושבי המעברות 'מקור חיים' ו'תלפיות', רבים מהם עולים מארצות המגרב וצפון אפריקה. שימש בתפקיד מעל ל-21 שנים בהן הכשיר והדריך כאלפי חניכים ומדריכים, רבים מהם הפכו לדמויות מובילות בחברה, ומשמשים כחברי כנסת, שרים ושגרירים, ראשי רשויות מקומיות וועדי עובדים ומגוון תפקידים בכירים בסקטור הציבורי והעסקי.
במקביל, פעל גם בעשייה חינוכית כללית עם בני נוער בעיר מטעם עיריית ירושלים ומשרד החינוך, במפעלי קייטנות הקיץ וריכוז בתי הנוער בירושלים.
משנת 1982, שימש במשך כ-13 שנים כמנהל הכללי של קרן ילדנו - מרכזי תקוותנו. בתקופה זו, העצים ופיתח את רשת המתנ"סים הדתיים הפרושה מקרית שמונה בצפון ועד אשקלון בדרום. כמו כן, בנה הנהלות ציבוריות ליד כל מרכז, המורכבות מפרנסי העיר, עסק בקליטת יהודי רוסיה, וטיפח את המעורבות החברתית והדתית של מאות העובדים ועשרות אלפי החניכים ומשפחותיהם. במהלך תקופה זו, היה שותף ליסוד התזמורת האנדלוסית הישראלית שהוקמה ליד מרכז תקוותנו אשדוד. וקיבל את אות "יקיר קריית שמונה" כהערכה לפעילותו בעיר.
בשנת 1991, נבחר לכהן כיו"ר ארגון עובדי חינוך, נוער וקהילה (החינוך המשלים) וריכז תחתיו כעשרות אלפי עובדי הוראה בישראל.
פעילות ציבורית
היה פעיל בתנועה הדתית לאומית - המפד"ל, ושימש בכמה תפקידים ביניהם יו"ר הוועדה המוניציפלית. בתפקידו זה היה מהגורמים המשפיעים על העדפתו של טדי קולק ממפלגת רפ"י על פני איש שלום נציג מפא"י, ובחירתו לראשות עיריית ירושלים.
בשנת 1973, נקרא לנהל מטעם המפלגה, את המועצה הדתית בירושלים לאחר שזו ניזוקה מחיכוכים פנימיים. במסגרת תפקידו, פעל להקמתם של 50 בתי כנסת, ו-14 מקוואות טהרה. כמו כן, הביא לבחירתם של 24 רבני שכונות ולחידוש הרבנות הראשית לירושלים על ידי בחירתם של שני הרבנים הראשיים לירושלים - הגאון הרב בצלאל ז'ולטי, והגאון הרב שלום משאש אשר עלה ממרוקו בכדי לשמש בתפקיד זה זאת בברכתם של הרבנים הראשיים לישראל, הרב עובדיה יוסף והרב שלמה גורן.
בשנת 1980, נבחר לכהן כמנכ"ל משרד הדתות ושימש בתפקיד כשנתיים, בהן פעל להבריא את המשרד שהתאושש מתקופה קשה ביותר של חקירות משטרה וחשדות לאי סדרים. פעל בין היתר להסדרת זכויות הרבנים והעובדים במועצות הדתיות ובתי הדין, תוך שהוא משמש כגורם מרכזי בהכנת ההסכם הקיבוצי הארצי בין העובדים למשרד האוצר. כחלק ממדיניות של שמירת מבני הדת, היה אחראי לעצירת המהלך של ראש עיריית ת"א שלמה להט להפיכת מסגד חסן בק למרכז מסחרי. ביולי 1981 אישר לרב הכותל הרב גץ, ואף השתתף עמו בפועל, בפתיחת וחפירת המנהרה שתחת הכותל המערבי להר הבית. מהלך שנבלם לבסוף על ידי הממשלה.
כהונתו נקטעה לאחר חילופי השרים אהרון אבוחצירה ביוסף בורג, שניהם חברי מפלגתו, המפד"ל. לימים, כיהן כמנכ"ל המשרד פעם נוספת כמינוי זמני של השר הרב יצחק כהן, למספר חודשים בשנים 1999–2000.
בשנת 1995, מונה למנכ"ל הרבנות הראשית על ידי הרבנים הראשיים, הרב ישראל מאיר לאו והרב בקשי דורון, ושימש בתפקיד זה עד שנת 2000. בשנים אלו, בנה את הרבנות הראשית כיחידת סמך עצמאית ואת מעמדם של הרבנים הראשיים.
בשנת 2000, יצא לפנסיה והצטרף לבית המדרש לגמלאים בבית הכנסת ישורון, בו שימש כיו"ר הוועד הפועל במשך שנים רבות. במשך 21 שנים עד פטירתו, ניהל את כולל הגמלאים, והתמקד ברעיונות תורניים וחברתיים שיושמו בבתי מדרש אחרים.
בנוסף לכל אלו, השתתף בהנהלות ציבוריות ומפעלי צדקה וחסד רבים, ושימש כנשיא ארגון החסד "עזרת אבות".
בשנים 2007–2008 שימש כיועץ בהתנדבות לוועדה לבדיקת מערך הגיור בישראל, וכתב דו"ח מקיף בנושא.
פועלו בתפוצות
הוביל משלחות מחוץ לישראל מטעם עיריית ירושלים למפגשים עם ראשי קהילות באירופה בענייני חינוך וחברה.
בשנת 1971, ייסד את מקהלת החזנים הירושלמית אשר הורכבה מ-30 חזנים ושליחי ציבור (רובם של החברים היו מתלמידיו של החזן שלמה זלמן רבלין) וליווה אותם במסגרת הופעות ברחבי הארץ ובקהילות יהודיות מחוץ לישראל, אשר כללו חזנות ליטורגית ושירים עבריים.
שימש כנשיא קהילת "עדת ישראל" במזרח ברלין בה נולד, ופעל לקירוב רחוקים ליהדות במסגרת הקהילה. הצליח למנוע את הריסת בית העלמין היהודי ובניית מבנה השטאזי עליו, ואחר כך גם להביא לשיקומו, על ידי פניה לנשיא מזרח גרמניה דאז אריך הוניקר ופגישה עמו.
בתקופת איחוד מזרח ומערב גרמניה, הצליח להחזיר את ההכרה בזכויות הקהילה, וקיבל את האישור ואת מפתחות בית היתומים בו שהה בילדותו, בטקס רשמי מראש ממשלת מזרח גרמניה לותר דמיסייר.
לאחר עליית גורבצ'וב לשלטון בברית המועצות ונפילת מסך הברזל, החל משנת 1990 ובמשך חמש שנים, יצא בשליחות המשרד לשירותי דת, לקהילה היהודית במוסקבה לתקופת חגי תשרי, כשליח ציבור לתפילות הימים הנוראים, לחיזוק היהדות ולעידוד עליית היהודים לארץ. בשנים אלו הופיע בבית הכנסת ארכיפובה.
פטירתו ומורשתו
נפטר בשיבה טובה בחיק משפחתו בירושלים בגיל 93 ונטמן בבית העלמין סנהדריה.
חיבר ספר ובו פרקי חייו בשם 'נהלך ברג"ש'. מקור השם הינו בביקור שערך אצל הרבי מלובביץ', בו קיבל את השם נהלך ברג"ש (ראשי התיבות של שמו).
לאחר פטירתו, יצא קובץ המרכז מאמרים ונאומים שלו, וכן דברי הערכה אודותיו בשם 'מתהלך ברג"ש', וכן הוקם אתר זיכרון ברשת הנושא את שם ספרו.
תארים ואותות הוקרה
- צל"ש על חלקו בהקמת בית קברות ארעי בקיבוץ בארי במסגרת מבצע קדש (1956)
- מצטיין משרד החינוך בתחום חינוך בלתי פורמלי (1987)
- יקיר קריית שמונה (1992)
- יקיר מנהל חברה ונוער במשרד החינוך (1995)
- יקיר ירושלים (1998)
- יקיר הרובע היהודי
- פרס מפעל חיים לגבאי בית כנסת (2010)
קישורים חיצוניים
- גיל ססובר בביקור מיוחד אצל הרב גדליה שרייבר, באתר עכשיו 14, 16 בדצמבר 2020
- הרב גדליה שרייבר הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 20 בינואר 2021
- ראיון עם גדליה שרייבר, באתר הספרייה הלאומית
- מתהלך ברג"ש - לדמותו ופעלו של ר' גדליה שרייבר, באתר יוטיוב, 27 בדצמבר 2021
- נהלך ברג"ש - אתר זיכרון לר' גדליה שרייבר
הערות שוליים
- ^ 6 בספטמבר 2016: גדוד 82 מציין היסטוריה – אז והיום – פרידה מהמרכבה סימן 2 'צהלי ורני חטיבה שבע' | פארק לטרון, באתר פארק לטרון | יד לשריון, 2018-02-19
