עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בעקבות היחלשות השלטון המרכזי בקונסטנטינופול, החל משלהי המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19, נהגו שליטים מקומיים במחוזות שבארץ ישראל הנתונים למרותם בכלל ובירושלים בפרט בשיטה של עריצות שלטונית כנגד המיעוט היהודי והנוצרי ולעיתים גם כנגד המוסלמים תוך העדפת המיעוטים האהודים עליהם.
רקע
המדינה העות'מאנית הושתתה על שני מקורות; האחד הם החוק וההלכה המוסלמית הדתית, שלהם סמכות עליונה בדמותו של "שייח אל אסלאם"; והשני הוא החוק החילוני שמקורו בנהוג וברצון השליט העליון בדמות הסולטאן העות'מאני, ה"ח'אקאן".
השליטה בשטחי המדינה העות'מאנית ראשיתה בהגיון וסדר של משטר צבאי. הקרקעות חולקו למחוזות ("סַנְגַ'ק", שפירושו דגל בטורקית, משמעו מחוז), ובראש המחוז עמד מושל (סנג'ק בֵיי). ארץ ישראל חולקה במשך השנים לכמה מחוזות, אשר אוחדו ופוצלו חליפות. רוב הזמן מחוז ירושלים חולק לשתי נפות (בערבית: "נַאחִיָה") – נפת ירושלים ונפת חברון. מושל המחוז ישב בירושלים, ובה גם ישבו מושלי הנפות (הסובאשים, או צ'אושים; "צ'אוּש" בטורקית היא דרגה צבאית); אך סמכותו הייתה מוגבלת, ופעולות מסוימות שלו היו מותנות באישור נציג הסולטאן (הווַאִלי), אשר מקום מושבו היה בדמשק.
במקביל לשלטונו של מושל המחוז החילוני, שלט בירושלים גם מנגנון דתי, שהיה נתון בידי הקאדי (דיין בטורקית). לכל אחת מהאסכולות ההלכתיות הסוניות[1] היה קאדי נציג בירושלים. הקאדי הירושלמי נהג להתערב בכל ענייני הממשל, דתיים וחילוניים כאחד. לצד הקאדי היה גם חכם דת מוסלמי שנקרא מופתי – משרה שנמסרה לאיש דת מקומי (לאו דווקא טורקי). המופתי עסק בעיקר בייעוץ ולא בשיפוט.
תפקידי הממשל השונים: חילוני ודתי ופיצולם בין בעלי תפקידים חופפים למעשה, יחד עם השפעתם ופעולתם הגלויה והסמויה של מעצמות אירופה במיוחד בארץ ישראל, החלישו את כוחו של השלטון המרכזי וגרמו לאנדרלמוסיה. בעלי התפקידים השונים הפכו לשליטים למעשה בארץ; בתחילת דרכם הם היו פקידים, אשר קנו את תפקידם ומעמדם בממון או בתככים; אך הם הפכו לעיתים לשליטים עריצים. שליטים אלו נהגו ביד קשה כלפי יהודים, נוצרים, ולעיתים אף כלפי מוסלמים בירושלים.[2]
מנהיגים עריצים
אבו סיפין
אבו סיפֵין כיהן כמושל המחוז בסוף שנות השמונים של המאה ה-16. השם "אבו סיפין" הוא כפי הנראה כינוי סמלי המתאר את גודל אכזריותו ("סייף" בערבית פירושה חרב; סייפיין – שתי חרבות). הוא התנכל לנזירים הפרנציסקנים, דרש מהם ממון, ואף אסר אחדים מהם, עד אשר כינו אותו "שד בצורת אדם".[3] אבו סיפין המית כומר נוצרי מסוריה, וגרם בכך לרבים מן הנוצרים בירושלים לעזוב את העיר.
אבו סיפין פגע גם ביהודים בירושלים. הוא חילל את בית הקברות שבהר הזיתים, בכך שקבר בו כלבים; הוא גירש את היהודים מבית כנסת הרמב"ן, והאשים את רבי חיים ויטאל כי סירב לפתוח את מי הגיחון אשר סתם מלך יהודה המקראי חזקיהו, ורבי חיים ויטאל נאלץ לברוח מן העיר; ובנוסף, אבו סיפין נטל מן היהודים את החזקה על קבר שמואל, שהיווה מקור הכנסה חשוב לקהילה.
פארוח' אבן-עבדאללה
פארוח' אבן-עבדאללה[4] היה חייל ממלוכי משוחרר ממוצא צ'רקסי, אשר קנה את משרת הסנג'ק ביי בכסף, ובכך הקים את שושלת פארוח', אשר עמהּ נמנה גם בנו מוחמד. (לפני שמונה פארוח' לסנג'ק ביי הוא היה אמיר אל-חג', ותפקידו היה להוליך שיירות בשלום בחזרתן ממכה לדמשק, מבלי שהבדואים שחיו ליד הדרכים במדבר, יבזזו ויהרגו אותם בדרכם). אבן-עבדאללה, שהיה חכם והכיר את אורחותיהם של הבדואים, שילב חוכמה באכזריות: הוא יצא אל שבטי הבדואים במדבר עם חייליו, הכה אותם מכות רצח, והפחיד אותם פחד מוות; לאחר מכן הם נשמעו לאזהרותיו והניחו לשיירות לנפשם.[5]
אבן-עבדאללה מונה לתפקיד הסנג'ק ביי לאחר שהציע לוואלי של דמשק לממן בעבורו את הוצאות החג' לשנת 1602-3, וזאת לאחר שכבר כיסה את גירעונותיו של הוואלי לשנת 1601. פארוח', שכל מטרתו הייתה הגדלת עושרו האישי, ביקש לכסות את הוצאות רכישת המשרה, והכביד את ידו על אוכלוסיית ירושלים בגזרות כספיות שונות ומשונות.[6] באותה אכזריות שבה נהג כלפי הבדואים, הוסיף לנהוג גם כלפי נתיניו בירושלים.
מוחמד אבן-פארוח'
אכזריותו של מוחמד, בנו של פארוח' אבן-עבדאללה, עלתה אף על זו של אביו. יש הטוענים כי למוחמד הייתה יד במותו של אבן-עבדאללה בשיירה ה-12 שבראשותה יצא למכה.[7]
לאחר מות אביו בשנת 1621, רצח אבן-פארוח' את מנהל משק הבית שמינה אבן עבדאללה כאחראי עד שובו, ותפס את מקום אביו כסנג'ק ביי. מאותו רגע הפגין אבן-פארוח' את אכזריותו כלפי האוכלוסייה, ובעיקר כלפי היהודים. הוא סחט מאנשי הקהילה כספים בתואנות שונות, הוציא אנשים להורג, ושם את ידו על כספים שהגיעו מהתפוצות עבור הקהילה.[8] אבן-פארוח' אסר קבוצה של נכבדים ורבנים, מתוך כוונה לסחוט מהקהילה כספים עבור פדיונם; בין האסורים: השל"ה הקדוש, שמואל טרדיולה, משה רומאני, יואל הלוי ואברהם אישפריאל. רבי אברהם אישפריאל ואחיו גם הוכו על ידי אנשיו של אבן-פארוח' מכות נמרצות, כיוון שהלשינו עליו.[9]
כותב אלמוני, המכנה עצמו "איש ירושלים", כתב זיכרונות על תקופתו של מוחמד אבן-פארוח', בשם: "סבלות יהודי ירושלים בימי הפחה מחמד בן פרוך". אברהם יערי הכניס את זיכרונות איש ירושלים בספרו "זכרונות ארץ ישראל" כלקט הראשון, באוסף של מאה ועשרים זכרונות שהוא כלל בספרו. על שלטונו של מוחמד הוא כותב: "בימיו נתגבש כל הרע והמגוּנה שבשלטון התוּרכי: עריצוּת השליטים הגבוֹהים, חַמדנוּת הפקידים, תוהו-ובוהו באדמיניסטרציה, חוּלשת השלטון המרכזי, הפקרתו הגמורה של האזרח ולא כל שכן העוֹלה הבא ממדינה זרה".[10]
עות'מאן
עות'מאן היה גיסו של מוחמד אבן-פארוח', וכאשר אבן-פארוח' נעדר מירושלים עקב מאסרו, שלט במקומו עות'מאן. עות'מאן היה אכזרי וחמסני לא פחות מגיסו. הוא נהג לבקר מדי שבוע במנזרים של הארמנים, היוונים והפרנציסקנים ולדרוש כסף רב לעצמו, עד שראשי הכנסיות נאלצו לברוח מן העיר. גם יהודי העיר האמידים נאלצו לחפש לעצמם מקומות מסתור מפני עות'מאן. עות'מאן דרש מהקהילה היהודית סכום כסף נכבד, ולאחר משא ומתן הסכים להסתפק במחציתו, אך משבוששו היהודים לשלם את הסכום, פרץ בראש חייליו באחת השבתות לבתי הכנסת ואסר 15 מחשובי הקהל. בין האסורים היה רבי ישעיה הלוי הורוביץ, שהיה רבה של ירושלים. לאחר ששולם כופר גדול, שוחררו האנשים, ורבי ישעיה עבר לגור בצפת.
עות'מאן, שמנעמי השלטון ערבו לו, ציפה שגיסו ימק בכלא והוא יישאר השליט של ירושלים. לשם כך הוא גם אסר את חסאן פאשה, המושל המחליף שמינה הוזיר הגדול. אך בינתיים נמלט אבן-פארוח' מן הכלא וחזר לירושלים. עות'מאן תכנן לרצוח את אבן-פארוח' עם הגיעו למצודה – אך אבן-פארוח שהיה זריז מגיסו, הרג אותו והשתלט מחדש על העיר.
הממשל בדמשק התעקש על מינויו של חסאן פאשה, ואבן-פארוח' הפך להיות מושל שכם. בשכם, שבתקופת שלטונו בה שינה את דרכיו, ולא התעמר בתושבים, המשיך למשול עד פטירתו בשנת 1639.
שליטי עכו והגליל
בסוף המאה ה-18 ובשלושים השנים הראשונות של המאה ה-19, ישבו בעכו מושלי מחוז צידון, אשר חלש גם על ירושלים, והפעילו כלפיה את עריצותם.[11] הם הציקו ליהודים ולנוצרים, אך גם גורלם של המוסלמים בימיהם לא שפר עליהם. הנוצרים והיהודים (וכל הלא-מוסלמים), מכל מקום, היו נתינים נחותים; נאסר עליהם לשאת נשק, והם חויבו במס גולגולת מיוחד. עדותו של לא-מוסלמי כנגד מוסלמי לא התקבלה בבתי הדין.
אחמד אל-ג'זאר
הראשון בין שליטים אלו היה אחמד אל-ג'זאר (1775–1804), אשר שמו ("ג'זאר", קצב ניתן לו עקב אכזריותו הרבה ומנהגו להטיל מומים בנתיניו. אל-ג'זאר הצליח להדוף את כוחותיו של נפוליאון שניסה לכבוש את עכו, ולאחר ניצחונו זה ביסס את שלטונו גם בירושלים. הרוזן אוגוסט דה פורבין, באחד מתיאוריו של העיר עכו, כותב כך:[12]
"שמונת אלפים עד עשרת אלפים טורקים, ערבים, יהודים ונוצרים מתהלכים ברחובות עכו ובשווקיה השורצים מחלות, ומראם קודר ופראי. תחושת אי-נעימות משתלטת בך בפוגשך בדמויות נוראות מעוותות צורה, ויצורים שכמו קמו מקברם זוחלים כאן ערומים למחצה, עטופים בשמיכות גדולות, מטונפות, שצבען לבן דלוח עם פסים שחורים, והראש עטוף סמרטוטים בטורבאן. בכל מקום רואים לצד חולי העיניים, את המסכנים שהיו טרף לאכזריותו של ג'זאר פשה, עוורים, עלובי חיים כרותי חוטם וכרותי אוזניים. צירוף זה של בני אדם עצלים ועלובי חיים מעורר שאט נפש. ניתן לראותם בכל שעות היום רובצים בשמש מתחת לחומות גני הסראיה".
אכזריותו של אל-ג'זאר הייתה כה קיצונית, שאף מיועצו האישי והנאמן, היהודי חיים פרחי, לא חסך את שבטו, ובעת כעס חתך את תנוך אוזנו, קצה אפו וניקר את עינו הימנית.
סולימאן פאשה
לאחר מותו של אל-ג'זאר פרץ מאבק קשה בין עוזריו על ירושתו. במאבק זה הייתה ידו של סולימאן פאשה (1804–1818) על העליונה, והוא זכה להכרת השלטון המרכזי. מרידה של מושל יפו, מוחמד אגא א-שאמי (המכונה אבו נבוט), דוכאה על ידיו ביד חזקה. סולימאן הוכר על ידי מושל דמשק כמי שמצטיין בדיכוי מרידות, והלה נתן לו חירות מליאה לפעול בדיכוין כרצונו. עיקר כוחו של סולימאן פאשה לא בא מתמיכת השלטון, אלא ממקורות עוצמה פרטיים, כגון: צבא פרטי, מנגנוני בירוקרטיה, הכנסות מהחכרות, מונופולים על מכירת חיטה, שמן זית, וכותנה והשלטת פחד. בעלי בריתו באזור ירושלים היו משפחת טוקאן ומשפחת אבו גוש. עם זאת, תחת השפעתו של יועצו הקרוב חיים פרחי, שבעבר שיחד את המופתי והקאדי של דמשק כדי שיתמכו בעמדת סולימאן ויחזקו את מעמדו באיסטנבול, היה יחסו של סולימאן ליהודים נוח יותר מאשר קודמיו ואף מאלו שבאו אחריו.[13] באופן כללי, סולימאן היה שליט נוח יותר, והוא הפסיק את המדיניות של השלכת אנשים לכלא, הטלת מומים בהם והוצאות להורג.
עבדאללה פאשא
בניגוד לקודמיו (אל-ג'זאר וסולימאן פאשה), אשר שלטו בירושלים ממקום מגוריהם בעכו, העתיק עבדאללה פאשא (1801–1833?) את מגוריו לירושלים. בשונה מסולימאן פאשה, עבדאללה נהג בתושבים ביד קשה, ואת חיים פרחי, שסייע לו רבות בהעברת הירושה מסולימאן אליו, רצח בעקבות סכסוך שהתגלע בין השניים. בתקופתו פרץ מרד של האוכלוסייה הירושלמית, בעקבות מיסים כבדים שהטיל עליהם מושל דמשק מוסטפא פאשה. עבדאללה התבקש לדכא את המרד, והוא צר על העיר במשך שבועיים, בשַלבו שימוש בהפגזה כבדה על העיר עם הבטחה להקלה בעומס המיסים. המרד חוסל, אך ההבטחות לא קוימו, ועומס המיסים רק גבר, לכיסוי עלוּת עליות הרגל למכה. כדי לבצר את שלטונו בירושלים בפרט וארץ ישראל כולה, הוא פגע בנכבדים מקומיים – אף בכאלה שבעבר הלא רחוק היו בני בריתו. בתחילת שנת 1831 צר עבדאללה על המעוז של חמולת ג'ראר, מצודת סנור, ובמקום שקודמיו, דאהר אל-עומר ואחמד אל-ג'זאר, נכשלו כמה פעמים, הצליח: בחודש מרץ נכנעו הלוחמים במצודה, והיא נהרסה עד היסוד.
אבראהים פאשא
בסוף שנות העשרים של המאה ה-19 הייתה מצרים נתונה בתהליך של התפתחות, ומושלהּ מוחמד עלי, נשא את עיניו לכבוש את ארץ ישראל, כבסיס להתקפה והגנה מפני העות'מאנים. לשם כך הוא גייס צבא וצי בהנהגת בנו אבראהים פאשא, אשר ב-31 באוקטובר החל את הפלישה לסוריה. אברהים פאשה עודד את המיעוטים הלא-מוסלמים בארץ בתקופה הראשונה לשלטונו, כדי שיהיו בני בריתו; בין השאר ביטל חלק מהחוקים המפלים, ואישר את הקמתם של ארבעת בתי הכנסת הספרדיים ברובע היהודי ואת ההתיישבות היהודית בכפר ג'רמק (מירון), מאידך הוא הטיל שורת מיסים על תושבי הארץ כולם ושלח גובים שפעלו באכזריות. לאחר דיכוי מרד הפלחים המוסלמים כנגד שלטונו, ההיסטוריון יצחק בן-צבי מציין כי אברהים פחה הנהיג שיטות גבייה אכזריות ועונשים קולקטיביים כלפי האוכלוסייה; "וכך התרוששו" הכפריים, ניסו לברוח ונטשו את המשקים שלהם ובאה ירידה כלכלית רבה. צבאותיו של אברהים פחה גם לא "חמלו על היהודים", "לא הבחינו בין צדיק לרשע", "ונתנו לצבא לשדוד ולהרוג, כך קרה למשל בחברון ...", כאשר הקהילה היהודית נפגעה קשות בגופה וברכושה, החיילים השתוללו, עינו, בזזו ופצעו.[14] בין פעולותיו של אברהים היה מאסר שרירותי של עשרים מרבני טבריה, "ודרש כופר תמורת שחרורם" (כנראה 50,000 זהובים - סכום עתק באותם ימים).[15]
תקופת הטנזימאט - זניחת העריצות השלטונית
תקופת הטנזימאט 1839–1876 הייתה תקופה של רפורמות שלטוניות; היה זה מהלך של זניחת העריצות השלטונית ואימוץ עקרונות שלטון ומינהל מערביים. תקופה זאת החלה עם עלייתו לשלטון של הסולטאן הליברלי אבדילמג'יט הראשון, אשר התחייב להעניק שוויון לכל נתיניו ללא הבדלי דת ואמונה. מסי הגולגולת שהוטלו על שאינם-מוסלמים בוטלו, ואף מוסדות המדינה נפתחו בפניהם. בירושלים ובכל חלקי ארץ ישראל הייתה השפעה ניכרת לשינויים שבאו בעקבות הטנזימאט, ובעיקר להחלטה כי לא ייחרץ גזר דין מוות על אדם ללא משפט.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- יוסף הכהן, ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן התוגר, אמסטרדם תצ"ג.
מחקרים
- יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: מוסד ביאליק, תשט"ו. (הספר בקטלוג ULI)
- ישראל ברטל (עורך), ספר ירושלים, 1800–1914, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תש"ע.
- מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת משרד הביטחון.
- שלמה שבא, ארץ ישראל, הוצאת דביר, 2001.
- נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב', (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד הכיבוש המצרי), תל אביב: הוצאת דביר, 1987.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה.
הערות שוליים
- ^ באסלאם הסוני קיימות ארבע אסכולות הלכה: האסכולה החנפית, האסכולה השאפעית, האסכולה המאלכית והאסכולה החנבלית.
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב', (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד תקופת הכיבוש המצרי), הוצאת דביר, עמ' 476–477.
- ^ מינה רוזן, הקהילה היהודית בירושלים במאה הי"ז, בהוצאת אוניברסיטת תל אביב והוצאת משרד הביטחון, עמ' 35.
- ^ מינה רוזן, הקהילת היהודית בירושלים במאה הי"ז, אוניברסיטת תל אביב והוצאת משרד הביטחון, 1984, עמ' 35–36.
- ^ שלמה שבא, ארץ ישראל, הוצאת דביר, 2001, עמ' 317–318.
- ^ ירושלים לדורותיה, כרך 8, האוניברסיטה הפתוחה.
- ^ שלמה שבא, ארץ ישראל, הוצאת דביר, 2001, עמ' 318.
- ^ זאת ירושלים, חלק שני, הוצאת משרד החינוך ויד בן צבי, עמ' 88.
- ^ נתן שור, תולדות ירושלים, כרך ב', (מהתקופה המוסלמית המוקדמת ועד תקופת הכיבוש המצרי), הוצאת דביר, עמ' 420–421.
- ^ * איש ירושלים, סבלות יהודי ירושלים בימי הפחה מחמד בן פרוך בתוך זכרונות ארץ ישראל (העורך: אברהם יערי), הוצאת מסדה- רמת גן, הוצאה:1974 - הדפסה: 1983. עמודים 45 - 73
- ^ יהושע בן אריה, ירושלים - עיר בראי התקופה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז, עמ' 125–130.
- ^ נתן שור, המלכה לעתיד ברחה, בספרייה הווירטואלית של מטח
- ^ יהושע בן אריה, ישראל ברטל, ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים : הוצאת כתר ויד בן צבי, עמ' 24–27.
- ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 348-344.
- ^ ראו: אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים - חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע עשרה, עמ' 454, הערה 156.
