גטאות באיטליה
גטאות באיטליה הוקמו במאה ה-16 בערים רבות באיטליה. הגטאות העיקריים בהן התרכזה יהדות איטליה הוקמו בערים ונציה, רומא ופירנצה. בפיימונטה הונהגו השכונות המיוחדות ליהודים לתקופה מצומצת יותר - כמאה שנה בלבד. גטאות נוספים הוקמה בערים: אנקונה, סיינה, סניגאליה, אורבינו, פרארה, טריאסטה, פדובה, ורונה, מנטובה ועוד.
סיום עידן הגטאות באיטליה החל בשנת 1792, כאשר צבאות צרפת נכנסו לניס, אז העיר "ניצה". הייתה זאת העיר האיטלקית הראשונה שנכבשה וסופחה לצרפת. לפי ביטויו של בן הדור, במועד זה "החלו חומות הגטו מרקדות".[דרוש מקור] במחוז בפיימונטה החל שחרור היהודים מהגטאות באיטליה. בכל עיר אשר בה הגיע צבא צרפת בוטלה חובת המגורים בגטו. ההגבלות נגד היהודים בוטלו והוצהר כי: "כל אדם נולד ונשאר בן חורין ורשאי ליהנות מכל הזכויות במלואן. היהודים הם אזרחים וחובה להכיר בהם בתור כאלה[1]. כך שוחררו היהודים, בהדרגה, מחובת המגורים בשכונת מיוחדת ברחבי איטליה.
במדינת האפיפיור
מאז הגירושים של היהודים מדרום איטליה וסרדיניה בשנים: 1492, מועד גירוש ספרד ובשנת 1542, כרבע עד שליש מיהדות איטליה נותרו במדינת האפיפיור[2].
מחציתם של היהודים במדינת האפיפיור היו ברומא. בשנת 1555 הוקם ברומא הגטו, ב"רובע מצחין", שבגדה של נהר הטיבר. אזור, שלעיתים קרובות, הציפוהו המים הגואים של הנהר או פקדוהו מגפות קשות. בשנת 1656–1657 ניספו בגטו, מאסונות כאלה, לפחות 800 מתוך 4,127 מתושבי הגטו. הקמת הגטו באה בעקבות בולה של האפיפיור פאולוס הרביעי, אשר קבעה כי היהודים הם רוצחי ישו ואינם יכולים לחיות כאזרחים שווי זכויות בעיר אחת עם המאמינים הקתוליים. הכרזת האפיפיור, שניתנה ב-14 ביולי 1555, כונתה בשם Cum nimis absurdum, על שם משפט הפתיחה שלה שקבע "יהיה זה אבסורדי ויגרום לאי נחת מוחלטת, שהיהודים אשר נמצאו חייבים בדין באשמתם ונידונו על ידי הא-ל לשעבוד נצחי...".[דרוש מקור] נימוק זה היה הגורם ליצירת הגטאות בערים במדינת האפיפיור.
מחוז מארקה
בשנת 1631 עברה השליטה במחוז מדוכסות אורבינו לאפיפיור.
נמל אנקונה לחוף הים האדריאטי היה מרכז מסחרי חשוב, בעיקר עם המזרח התיכון. שני שלישים מהמסחר היה בידי היהודים. בשנת 1555, לאחר שאנקונה כבר הייתה במדינת האפיפיור, הוקם בה גטו. החל משנת 1569 האפיפיור פיוס החמישי גזר שהיהודים במדינת האפיפיור יתרכזו רק בגטו זה, וגטו רומא ובאביניון, היום בצרפת. בשנת 1588 התאוששה הקהילה היהודית בעיר, תחום הגטו הורחב ולפי המשוער שני שלישים מהסחר בעיר היה בידיים יהודיות. אך בשנת 1659 גזר האפיפיור אלכסנדר השביעי שאין להרשות ליהודים להחזיק עסקים מחוץ לגטו. כן נאסר עליהם לעזבו משקיעת החמה עד עלות השחר.
נמל סניגאליה (Senigallia), אשר מצפון לאנקונה, עבר לשלטון האפיפיור בשנת 1631. בשנת 1633 הוקם הגטו, ובשנת 1691 חויבו היהודים לשאת אות קלון. היהודים הורשו להמשיך בעסקי הבנקאיים[3]
פזארו הייתה חלק מדוכסות אורבינו. כאשר סופחה למדינת האפיפיור, נהרס מעמדה של הקהילה, ומספר תושביה ירד מ-631 בשנת 1628 עד ל-450 - מאה שנה לאחר מכן.
אורבינו בירת הדוכסות - היו בה 369 נפש בעת סיפוחה למדינת האפיפיור. כעבור מאה שנה מספרן פחת לחצי, ובית הכנסת נסגר.
מחוז אמיליה-רומאניה
בשנת 1598 רוב הערים, שהיו בשטחי בית אסטה (La famiglia d'Este o Estensi) עברו לשליטת האפיפיור.
פרארה הייתה אחת ממרכזי החיים היהודיים הגדולים באיטליה. היא הייתה מרכז חשוב ללימוד התלמוד אשר העניק לה מעמד נכבד. בעקבות הוצאה להורג של יהודי באשמת רצח הותקף הגטו. למרות השתדלות חשמן העיר, חלק מהאוכלוסייה היהודית בעיר נטש אותה.
היהודים בערים מסביב לפאררה גורשו. רק בערים לוגו בנפת רוונה ((Lugo (RA)) וצ'נטו ((Cento (FE)) בהם הוקמו גטאות נשארו יהודים. בלוגו הייתה קהילה גדולה של 600 נפש ובה היה מרכז המשפחה היהודית העתיקה "דל-ואקיו" - אשר צאצאיה היו רבנים בקהילות באיטליה. בין המשפחות המקומיות מצויה גם משפחה שמוצאה היה מארץ ישראל, בשם ישראלי, אשר מצאצאיה היה בנג'מין ד'יזראלי[1].
במודנה הוקם גטו בשנת 1638. אך הדוכס הבחין בתועלת שהביאו המהגרים היהודים והחליט בשנת 1652 להזמין אותם לעירו, ללא חובת השתכנות בגטו. כך הוקם בעיר בית כנסת ספרדי נוסף לשנים שהיו קיימים: האיטלקי והאשכנזי. בעיר היה מרכז ללימודי רבנות וקבלה. יהודי הגטו עסקו במסחר ובבנקאות.
ברג'ו אמיליה, לפי דרישת התושבים הנוצרים של העיר, הוקם גטו בשנת 1671[4] . היה זה לאחר מאבק רב בין היהודים לבין הנוצרים. הגטו כלל ארבעה רחובות מקבילים ובתוכו היו כנסיות.
דוכסות גונזגה - בחלק ממחוז לומברדיה
על קיום גטו במחוז לומברדיה ידוע רק בעיר מנטובה. העיר הייתה למוקד משיכה ליהודים: מספרם הגיע ל-3,000 שהן 7% מתושבי העיר. בשנת 1612 חל שינוי, הדוכס ממנטובה לבית גונזגה (Gonzaga) החליט היהודים ירוכזו באזור אחד ויכנסו אליו רק דרך ארבע כניסות. בגטו היו ששה בתי כנסת.
בשנת 1612 הדוכסות עברה בירושה לענף צרפתי של המשפחה שהיה לו קשר הדוק האימפריה הרומית ה"קדושה" העיר עברה מלחמות רבות. חיילות לאנדסקנכט, חילות שכירים גרמנים ידועים באכזריותם השתלטו על העיר שדדו אותה עד היסוד והביא איתם את מחלת הדבר. העיר ירדה מגדולתה מרבית יהודי העיר עזבו אותה . כ-600 יהודים מצאו מקלט אצל "הנסיך מבוצולו". כאלף יהודים ניסו להימלט דרך הנהר פו ברפסודות מאולתרות אבל נסחפו בזרמים העזים של הנהר וטבעו[5].
רפובליקת ונציה - מחוז ונטו
ערך מורחב – גטו ונציה
הקהילה החשובה במחוז הייתה בוונציה. קיומה הובטח לחוזה עם ממשלת הרפובליקה של ונציה, הסרניססימה (Serenissima), אשר התחדש כל עשר שנים. במקביל, הקהילה נדרשה כי שלושת הבנקים היהודיים: "האדום"[6], "הירוק" ו"צהוב", יקימו קופת הלוואה לעניים נוצרים בריבית של 5%. ב-20 במרץ 1516 ממשלת ונציה ציוותה על 700 יהודים, יוצאי איטליה וגרמניה לעבור לאזור פחוּת ערך בוונציה, שבו פעל בית יציקה. הנחיתות של אותו אזור הייתה גם בכך ששכן בו בית סוהר ומנזר אשר חבריו היו אחראיים לקבורת המוצאים להורג.
הגטו הוקם בזמן ששלטונות העיר חדלו מלראות ביהודים תושבי קבע ונעשו פחות בטוחים בתועלת הכלכלית שהם מביאים ופחות סובלניים כלפיהם מבחינה דתית. תחילה, הסוחרים היהודים יוצאי המזרח לא נדרשו לעבור לגטו, אך בשנת 1541 הם הצטרפו לאחיהם. הגטו היה לאזור מסחרי תוסס בו פרח המסחר בחפצים משומשים ובסחר סיטונאי. בגטו פעלו אחד-עשר בתי כנסת. לפי המשוער מספר היהודים בגטו הגיע בשנת 1655 לשיא של 4,870 נפש[1].
בפדובה, תחילה היהודים גרו באזור אחד, מבחירתם. אבל משנת 1603 הייתה זו חובה. 605 תושבי הגטו חויבו לגור בתחום רחובות מוגדר. לרובע היו ארבעה שערים ובכל שער היו שני שוערים: האחד, היהודי והשני, לא יהודי. לכל אחד מהם היו מפתח נפרד ורק ביחד ניתן היה לפתוח את השער. בשנת 1652 הקהילה התלוננה על תנאי התברואה הגרועים בגטו. ואכן בשנת 1631, פרצו מחלות בגטו, אשר הביאו למותם של 421 מתוך 721 בני הקהילה. הגטו עצמו היה מרכז מסחרי תוסס. היו בו 64 חנויות, בהם תושבי פדובה יכלו לרכוש כל דבר. בקרבת פדובה היו שתי קהילו יהודיות: "אסטה" (Este (PD)) אשר בה הוקם גטו קטן. בתים אחדים מסביב לקיר תוחמו בחומה ובה היה שער אחד בלבד ו מונסליצ'ה - אשר יהודיה הצטוו לעבור לגטו פדובה בשנת 1777.
בוורונה, תחת שלטון ונציה, הבישוף של העיר נטל את היהודים לחסותו. בשנת 1599 הוא ציווה על ריכוזם בגטו, באזור "מתחת לגגות" (sotto i tetti). בעת הקמתו, מספר התושבים היה 400 ובתי העסק 25. לקראת סופו היה מספרם - 800[7]. ייחודו של הגטו היה בצפיפות שבו. היהודים גרו "מרפק ליד מרפק".
ברוויגו (Rovigo), תחת שלטונה של ונציה, הוקם גטו בשנת 1615. היו בו 17 משפחות, 2 משפחות הורשו לגור מחוצה לו. בשנת 1629 נהרס בית הכנסת בעיר בטענה שהוא קרוב מדי לכנסייה. הוא נבנה מחדש במרכז הגטו.
בית הבסבורג - קהילת טריאסטה
בין השנים 1684–1785 הורו השלטונות לבית הבסבורג על הקמת גטו וחייבו את היהודים להתגורר בו. הייתה זו תגובה של אנטישמיים מקומיים שדרשו בשנת 1684, לפעול בטריאסטה כפי שנהגו ביהודים בבירה וינה. התוצאה הייתה הקמת הגטו, הנהגת אות קלון ואיסור העסקת שכירים ומשרתים נוצרים. הקהילה התנגדה בתוקף למיקומו המוצע של הגטו שנחשב לאזור עלוב, וההכרעה הועברה לווינה. בשנת 1695 יזמו תושבים מהעיר עלילת דם, אך ללא הצלחה. רק בשנת 1697 נאלצו היהודים לוותר על בתיהם ולעבור לתחומי הגטו.
בית מדיצ'י - אזור טוסקנה
בפירנצה הוקם הגטו בשנת 1571. האזור שנבחר למיקום היהודים היה מקום מקלט לפושעים וגרו בו בעיר נשים העוסקות במקצוע לא צנוע. אולם תכנונו הוטל על אדריכל. המניע היה לקוסימו שמירת הקשרים עם האפיפיור. בשנת 1560 הכריז האפיפיור פיוס הרביעי על הקונטרה-רפורמציה. כך נשרף התלמוד והוטלה חובת תו הקלון. "בשום מקום באירופה לא היו היהודים בתנאים גרועים כאלה[1].
בית סבויה - פיימונטה
בערים רבות בפיימונטה קיימים שרידים המקוריים המסמנים את כי היו אלה אזורי המגורים של היהודים. המיוחד שבהם היה הצפיפות בתוך התיחום וההגבלה בצפיה בתהלוכות דתיות. בית סבויה הטיל עליהם חובה זאת רק במאה ה-18 והיא נשמרה רק כמאה שנה. השכונות נשארו בעיר עצמה באזורי המגורים הרגילים של היהודים. בשכונות נשמרה האותנטיות של תחום מושב המוקצב רק ליהודים - הגטו בלשון ימינו. במקומות המוכרים בתור שערי השכונה המעברים בין חצרות הבתים. עוברים מבית לבית ללא צורך לצאת אל רשות הרבים, החנויות ובתי מלאכה הוקמו בקומה הראשונה של הבניין, ובקומות מעליו עד שלוש קומות היו למגורים. במרכז המבנה יש תוספת קומות. בבתים הפונים לרשות הרבים של העיר החלונות אטומות בחומת לבנים. על היהודים נאסר לצפות בתהלוכות הדתיות הנוצריות העוברות ברחובות.
בניצה מונטפרטו (Nizza Monferrato) נוסד בשנת 1732, כנראה, הגטו הראשון בפיימונטה. שאלת מיקומו הייתה נושא לחילוקי דעות עם בישוף העיר, שכן מהמיקום המוצע ניתן היה לצפות בתהלוכות דתיות נוצריות. בגטו התגוררו 21 משפחות בני 79 נפשות. בית הכנסת הוקם במקום שלא נראה בחזית הרחוב. בית הקברות היה בעיר[8], אבל גם היה שימוש בבית הקברות שבניס. במאה ה-19 חברי הקהילה עזבו את העיר ועברו לקהילות אחרות.
הרפובליקה של ג'נובה - ג'נובה
הרפובליקה של ג'נובה, בשנת 1648, הזמינה סוחרים מכל אומות העולם, כולל יהודים, לגור בתחומה. רק מעטים ממגורשי ספרד נענו להזמנה. אף על פי כן הוטלו עליהם הגבלות חמורות עד כי רק קומץ קטן גר בגטו שהוקם עבורם. בשאר ערי המחוז, ליגוריה, לא היו כלל יהודים.
החיים בגטו
איטליה של המאה ה-17 והמאה ה-18 הייתה מרכז תיירות לחובבי עתיקות, מוזיקה ואומנות בעולם המערבי. התיירים אשר הגיעו לערים: רומא, פירנצה וונציה נוכחו לראות כי קיימים רבעים מיוחדים ליהודים. לפי רישומים מתקופה זו התקבלה תמונה של היהודים, אשר בלטו בצבעם השחום, בקולניותם ובצבע כובעיהם ירוק או אדום "בעותי קלון אך שוקדים על פרנסתם"[1]. לגטו היהודי היה גם מוניטין בתור מקום רועש. היה ביטוי לכך בשפה האיטלקית: "fare un ghetto" שפרושו לעשות רעש. היהודים דברו בשפת הארץ[9] ואפילו בלבוש כמעט ולא היה הבדל חוץ מצבע הכובע אצל הגברים ומטפחת אצל הנשים[10]. התיירים כתבו כי מסוכן היה להמצא בשעות הלילה בגטו היות שעל כך הוטל על הנוצרים עונש כבד.
האופי האורבני
האזור היהודי ניכר בגובהם הרב של הבנינים. שטח הרובע היה מצומצם ולכן הבנייה לגובה הייתה האמצעי היחידי לשכן בו את האוכלוסייה שגדלה והלכה. מרחוק היה הרובע היהודי כאלו בנוי על גבעה. המבנים לא היו חזקים וידוע על אסון שאירע במנטובה בשנת 1776, בו קיפחו את חייהם 65 ממפולת בניין. אסון דומה התרחש ברומא בשנת 1693 והקורבנות הפעם היו כמרים נוצרים שהזדמנו למקום. הבתים נפגעו בשרפות. שריפות גדולות, תוך אבדן חיי אדם רבים היו בוונציה בשנת 1752 ובורונה בשנת 1786. גם רעידת אדמה גרמה נזק לבתים: בשנת 1671 נהרסו במודנה מחצית בתי הגטו ובשנת 1690 ובגטו של אנקונה היה הרס כזה עד אשר נקבע יום זיכרון שנתי לאסון.
במקרים אחדים הגטו נבנה תוך כדי תכנון אדריכלי, כך קרה בפירנצה. במקומות אחדים פשוט סימנו אזור בו גרו רוב היהודים, הנוצרים הוצאו ממנו והוקמו חומות ושערים - לפי ההנחיות רק שער אחד - בפועל ברומא למשל שבעה שערים[1]. בכמה מקומות קטנים הקיף הגטו בתים מסביב לחצר ואדן הגטו כונה לעיתים בפי יהודי איטליה "חצר". אך ברוב המקומות היה זה "מבוך של רחובות וסימטאות - עיר בתוך עיר - והמעבר היה דרך גוש של חצרות וסימטאות מעובשות".[דרוש מקור: לציטטה] ברומא ובוונציה ניתן היה להבחין בקירות בעובש בצבע צהבהב, שריד להצפת הרובע במי הנהר או מי הים. לעיתים, הבתים היו צמודים זה לזה, בעיקר בפיימונטה, עד שניתן היה לעבור מבית לבית מבלי לצאת לרחוב. היו בתים שחלק מהחלונות היו סגורים באבני בנייה. המטרה הייתה למנוע מהיהודים להציץ מבעד לחלון החוצה בעת מעבר תהלוכות דתיות. בבית של משפחת הרטום באסטי שבפיימונטה בעלי הבית הצטוו לממן ציור קיר גדול ל"קדוש" נוצרי בחזית הפונה לכנסייה[11].
השמות של הרחובות העידו על האופי היהודי: via או piazza או calle של - Azimelle - המצות, cortile di Bagni - בית רחצה בפירנצה, Vicolo Sagatini - בית המטבחיים בוורונה או ככר ספרדי Spagnuola בו היה בית כנסת כמנהג ספרד. בוונציה היה רחוב על שם בית אציל, המוקף גן, אשר היה משכן לבאי הגטו Calle Mocato.
בתי הגטו לא היו רכוש יהודי. על הדיירים היה לשלם שכר דירה לבעל הבית הנוצרי. הוא מצידו היה מוגבל בשכר הדירה שיכל לגבות. בחוק מיוחד "חוק החזקה" (jus gazaga)[12], לפיו שכר הדירה מוקפא ונאסר להוציא דיירים מהבית. החוק הונהג בפירנצה ובטורינו. במקרה של התמעטות האוכלוסייה, הקהילה שילמה את שכר הדירה עבור בדירות הריקות. מכל מקום, בעלי הבתים, שלא קבלו תמורה על השקעתם, לא תיחזקו את המבנים. וזאת הייתה הסיבה לההזנחה שבלטה בגטו. מצב אשר לעיתים גרם למפולת של מבנים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- בצלאל (ססיל) רות, תולדות היהודים באיטליה, (תרגום לעברית: גאולה בת-יהודה), תל אביב: הוצאת מסדה, 1962.
- Annie Sacerdoti,Guida All'Italia Ebraica,Marietti, Casale Monferrato,1986
- Dora Liscia Benporad and Annamarcella Tedeschi Falco, Tuscany Jewish Itineraries , Marsilio Regione Toscana, 1995.
- Francesca Brandes, Venice and Environs Jewish Itineraries , Marsilio Regione del Veneto, 1997
קישורים חיצוניים
יעקב צ. מאיר, הגטו של פירנצה כפרויקט נדל"ני, באתר הארץ, 11 ביוני 2018
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 ההיסטוריון בצלאל (ססיל) רות.
- ^ בתחומה של מדינה זו, בשיא גודלה, במאה ה-18, נכללה רוב מרכז איטליה – המחוזות: לאציו, אומבריה, מארקה, ונחלות האפיפיור בראוונה, פרארה ובולוניה.
- ^ אתר הקהילה היהודית בסניגאליה (באיטלקית).
- ^ לפי מקור אחר 1680.
- ^ על פיMISAICO בטאון הקהילה היהודית במילאנו.
- ^ השלט של הבנק האדום Banco Rosso נראה עד היום בכיכר הגטו.
- ^ Gli ebrei a Verona.
- ^ בית הקברות היהודי, באתר הקהילה היהודית של קסלה מונפרטו.
- ^ ברומא ובערים נוספות היה ניב מיוחד שכלל מילים עבריות אבל היה בשימוש רק בין היהודים.
- ^ היו גם פטורים מחובה זאת: רופאים, תלמידי אוניברסיטה ובני חסות של מדינות זרות.
- ^ הציור נמצא עד עצם היום הזה בחזית הבניין.
- ^ מעין תערובת לטינית -עברית.
