דבוז'ץ
| מדינה |
 בלארוס |
|---|---|
| וובלסט |
 הורדנה |
| ראיון | ז'טל |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיירה | 820 (2010) |
דבוז'ץ (בבלארוסית: Дварэц, דבארץ; בפולנית: Dworzec; ביידיש: דווארעץ; ברוסית: Дворец, דבורץ) היא עיירה קטנה במחוז משנה ז'טל במחוז הורדנה בבלארוס, הנמצאת על גדות הנחל מואוצ'דז (אנ'), דרומית מערבית לעיר נבהרדק.
היסטוריה
תולדות הקהילה היהודית בדבוז'ץ
לראשונה נזכרים שמות יהודים המתגוררים בעיירה בשתי תעודות מ-1566 העוסקות בפירעון חוב. אלה היו סוחרי שטיחים ומלווים בריבית. במאות ה-17 וה-18 שילמה הקהילה היהודית בדבוז'ץ מיסים לאוצר מדינת ליטא שנתבעו על ידי "ועד מדינת ליטא". ב-1691 הוכרה הקהילה כקהילה עצמאית.
ב-1766 מנתה הקהילה 383 יהודים, וב-1847 מספרם ידי ל-317.[1] בשנת 1897 מנתה העיירה כ-1,370 תושבים מתוכם כ-870 נפשות (64%) יהודים.[1] לאחר שנה זו הקהילה הלכה והתמעטה, כך שכבר בשנת 1921 היהודים היוו פחות מ-40% מהאוכלוסייה בעיירה.[2] ערב הכיבוש הגרמני היו בעיירה כ-400 יהודים.[3][4]
בתקופת השואה
במחצית השנייה של ספטמבר 1939 נכבשה העיירה על ידי הצבא האדום. על פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בתקופת מלחמת העולם השנייה החלק שבו נמצאת דבוז'ץ בפולין היה שייך לברית המועצות.
ב-22 ביוני 1941, מיד עם פלישת גרמניה הנאצית לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה, נכבשה העיירה אחרי קרבות עזים.[4][3] חודשים מעטים לאחר שנכבשה העיירה הוקם בה גטו ששטחו כרחוב וחצי. לאחר הקמת הגטו מינו הנאצים גרמני מטעמם, שהיה אחראי על הגטו. הממונה הגרמני על הגטו לא הקפיד ביותר עם היהודים ואף העלים עין כשיצאו מהגטו כדי להשיג מזון מאיכרים באמצעות סחר חליפין.
תנאי החיים בגטו דבוז'ץ היו טובים יחסית לתנאי החיים בשאר הגטאות באזור, דבר זה הוביל להסתננות של יהודים מגטאות אחרות לגטו דבוז'ץ. הגרמנים מינו יודנראט, שהופקד בין השאר על גיוס עובדי כפייה ומשטרה יהודית. ראש היודנרט הראשון, ביירך, גילה מסירות רבה, ויושבי הגטו רכשו לו אמון. בחורף הראשון סגרו הגרמנים את הגטו וגידרו אותו בתיל ואף גזלו מהיהודים את כל דברי הפרווה וחפצים יקרי ערך. הדבר הִקשה מאוד על ההתמודדות עם תנאי מזג האוויר הקשים.
בדצמבר 1941 הובאו לגטו כ-400 יהודים מז'טל וכ-300 מלובצ'ה, עיירות במחוז נובוגרודק בפולין.[3] מחמת הצפיפות והמחסור במזון פשטו בגטו מחלות מידבקות, ביניהן מגפת הטיפוס. עקב כך פתח היודנרט מאפייה ובית חולים קטן בגטו. בחורף 1942-1941 נסגר הגטו למעבר וגודר, ובעקבות זאת הוחמרה הצפיפות בו, וגדל המחסור במזון. במרץ 1942 הקימו הגרמנים בדבוז'ץ מחנה עבודה וריכזו בו כ-2,000 צעירים יהודים מדבוז'ץ ומקהילות אחרות באזור, כמו רוביז'ביץ', איוויינייץ וקרליץ. המחנה הוקף בגדר תיל, והשמירה הופקדה בידי 12 שוטרים בלארוסים חמושים בפיקודו של קצין ס"ס (שמו אינו ידוע).
במאי 1942 הובאו למחנה מאות יהודים נוספים, בין היתר מנליבקי (אנ'), וכתוצאה מכך התנאים במקום הידרדרו.[3] יושבי המחנה עבדו בכרייה במחצבות אבן ובעבודות מפרכות. הם גרו במבנים רעועים, בעליות גג וברפתות בתנאי צפיפות נוראיים. מנת הלחם היומית שלהם הייתה 200 גרם בלבד. גם מאפיית היודנרט לא סיפקה את תצרוכת הלחם המינימלית של המחנה, ולכן גטאות בסביבה נדרשו לשלוח אספקה. לכן נמשכו ההתגנבויות אל מחוץ למחנה לשם השגת מזון מאיכרים. כל מי שנתפס מתגנב אל מחוץ למחנה, נורה למוות.
במאי 1942 הוחלף ראש היודנרט ביירך בפליט יהודי מלודז', נוביק, שנהג ביהודים בקשיחות והשתדל לרצות את הגרמנים. נוביק והעצירים במחנה האמינו שבזכות עבודתם הקשה הם יינצלו. מפקד המחנה הגרמני התאמץ מאוד לחזק אשליה זאת. במחנה העבודה קמה מחתרת של בוגרי תנועות הנוער, בהנהגתם של ישראל קסלר וחיים שלוסברג.[4] הצעירים ציפו להפוך למחתרת גדולה, ובינתיים הסתפקו בפעולות התנגדות מוגבלות במחנה. עציר יהודי הלם בפטיש בראשו של מנהל עבודה פולני שסטר לו, ולכן הוצא להורג. שני יהודים אחרים שגילו התנגדות הוכו ונאסרו. חברי המחתרת רכשו מעט נשק, יצרו קשר עם פרטיזנים באזור והקימו ועד שהבריח יהודים ליער.
בסתיו 1942 גייסו הגרמנים כמה עשרות צעירים לצורך חפירת בורות בביאלה בולוטה. כיוון שלא שבו, הסיקו יושבי המחנה והגטו שסופם קרב, הם החלו לחפש מקומות מסתור, לחפור בונקרים ואף ניסו לברוח ליערות.
ב-29 בדצמבר 1942 כיתרו כוחות גדולים של אנשי ס"ס, ז'נדרמים גרמנים, שוטרים פולנים ובלארוסים משתפי פעולה את הגטו ואת המחנה כולו, והאקציה הגדולה החלה. היהודים נקראו להתאסף בכיכר המחנה, כביכול, לקראת צאתם לעבודה בבוברויסק. צעירים שניסו לפרוץ את גדר המחנה ולהימלט, נורו למוות בידי השוטרים. הנאספים בכיכר הובלו לביאלה בולוטה, נורו למוות ונקברו בבורות שנחפרו שם. רבים נפצעו מן הירי ונקברו חיים. העובדים במחצבות הוצאו להורג באותו יום במקום עבודתם. ראש היודנרט נוביק נורה על ידי מפקד המחנה הגרמני. בין הנרצחים ביום ההוא היה גם הרב ברוך יעקב זמודיאק.
בימים שאחרי האקציה נתגלו עוד מאות יהודים בבונקרים ובמחבואים אחרים ואף הם נרצחו. אחרי האקציה נותרו במחנה עוד כמה עשרות יהודים שהגרמנים השאירו לצורכי עבודה, אך באוקטובר 1943 הוצאו גם הם להורג.
מבין מאות היהודים שברחו ליערות מצאו רבים את דרכם אל הפרטיזנים ולחמו בשורותיהם, אבל רבים אחרים הוסגרו לגרמנים על ידי משתפי פעולה או נרצחו בידי פרטיזנים פולנים של "ארמייה קריובה" שפעלו ביערות באזור.
יהודים ממחנה העבודה בדבוז'ץ לחמו בין השאר ביחידות הפרטיזנים היהודיות של האחים ביילסקי ושל ד"ר אטלס.
ב-8 ביולי 1944 שוחררה העיירה דבוז'ץ בידי הצבא הסובייטי.[2]
כיום לא חיים יהודים בדבוז'ץ.[2]
אישים מהעיירה
- יוסקה, אברהם וגושקה - ראשי משפחה יהודים סוחרי שטיחים ומלווים בריבית מאמצע המאה ה-16.
- ר' ברוך יעקב זמודיאק - רב הקהילה היהודית בעיירה בין שתי מלחמות העולם.
- ביירך - ראש היודנרט הראשון בגטו שבעיירה.
- ישראל קסלר וחיים שלוסברג - מנהיגי המחתרת של בוגרי תנועות נוער במחנה העבודה שהוקם בעיירה.[2]
קישורים חיצוניים
- "דבוז'ץ", באתר JewishGen (באנגלית)
- דבוז'ץ (Dworzec), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- אלכסנדר קרוגלוב (רו'), מרטין דין (אנ') ותמרה ורשיטסקאיה, דבוז'ץ, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1185–1186), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 דבורץ ביברייסקיה אנציקלופדיה (ברוסית)
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 פנקס הקהילות- פולין כרך שמיני
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 אלכסנדר קרוגלוב (רו'), מרטין דין (אנ') ותמרה ורשיטסקאיה, דבוז'ץ, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1185–1186), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
- ^ 4.0 4.1 4.2 דבוז'ץ (Dworzec), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
