הבחירות לראשות העבודה (1992)
| |||||||||||
| הבחירות לראשות העבודה | |||||||||||
| 19 בפברואר, 1992 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 71% | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
.jpg)
|
| ||||||||||
| מועמד | יצחק רבין | שמעון פרס | |||||||||
| אחוזים | 40.59% | 34.80% | |||||||||
| הזוכה: יצחק רבין | |||||||||||
הבחירות לראשות מפלגת העבודה נערכו ב-19 בפברואר 1992. ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין חזר להנהיג את המפלגה לאחר שגבר על שמעון פרס, שהנהיג את המפלגה מאז 1977, ישראל קיסר ואורה נמיר. ביוני 1992 הוביל רבין את מפלגת העבודה לניצחון בבחירות לכנסת השלוש עשרה. זו הייתה הפעם הראשונה בישראל שבה הצבעה למנהיגות מפלגה הייתה פתוחה בפני כלל חברי המפלגה.
רקע
שמעון פרס הנהיג את מפלגת העבודה מאז התפטרותו של יצחק רבין ב-1977 והנהיג את המפלגה בארבע מערכות בחירות רצופות. הפעם הקודמת בה בחרה המפלגה מנהיג הייתה במרץ 1988, כאשר פרס נבחר פה אחד (למעט חבר אחד שהתנגד) על-ידי מרכז המפלגה.[1] ב-1990, בזמן שהיה שר האוצר בממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, ניסה פרס להקים ממשלה צרה בראשותו במה שנועד לימים כ"תרגיל המסריח". ממשלת האחדות נפלה בהצבעת אי-אמון אך פרס לא הצליח להרכיב ממשלה ולבסוף יצחק שמיר הרכיב ממשלת ימין צרה בראשותו. יצחק רבין ביקש לנצל את הפגיעה במעמדו של פרס לאחר כישלון התרגיל המסריח וקרא לקיים בחירות לראשות המפלגה. מספר סקרים שהתפרסמו באותה תקופה הראו שהציבור מעדיף את רבין כראש ממשלה על פני יצחק שמיר ושמעון פרס.[2][3] במחנה פרס טענו כי פרס נבחר לקדנציה שלמה ואין טעם לקיים בחירות להנהגת המפלגה שנתיים לפני הבחירות הבאות לכנסת.[4]
ב-3 ביולי קבעה ועדת החוקה של המפלגה, בראשותו של דוד ליבאי, כי אם לשכת המפלגה תעלה לסדר היום את השאלה בדבר בחירת מנהיג חדש למפלגה, המרכז יוכל לדון בכך.[5]ב-12 ביולי התקיימה הצבעה בלשכת מפלגת העבודה ו-59 תמכו בהצעה לקיים בחירות לראשות המפלגה באופן מיידי לעומת 41 מתנגדים.[6] ההכרעה עברה למרכז מפלגת העבודה ושני הצדדים טענו כי ברשותם סקרים המראים כי ינצחו.[7] ב-22 ביולי התכנס מרכז מפלגת העבודה, המונה כ-1,400 חברים, במרכז הקונגרסים בתל אביב וברוב של 54% מול 46% דחה את ההצעה לקיים בחירות לראשות המפלגה. הוחלט כי הבחירות לראשות המפלגה יתקיימו לאחר כשנה וחצי לאחר מיפקד וועידה חדשה.[8][9] המפלגה ערכה מיפקד ועד יולי 1991 התפקדו למפלגה יותר מ-140 אלף איש.[10]
לראשונה בישראל הוחלט שההצבעה לראשות המפלגה תהיה פתוחה לכלל חברי המפלגה. ביולי 1991 החליטה ועדת הפריימריס של המפלגה, בראשות חגי מרום, כי כל חבר שיתפקד למפלגה עד 75 יום לפני הפריימריס יהיה רשאי להשתתף. בנוסף הוחלט כי יתקיים סבב בחירות שני, אם איש מבין המתמודדים לא יזכה לתמיכה של 40% בסבב הראשון.[11] בנובמבר 1991 התכנסה בבנייני האומה בירושלים הוועידה החמישית של מפלגת העבודה וצירי הוועידה תמכו פה אחד בשיטת הפריימריס.[12] בדצמבר 1991 הוחלט במרכז מפלגת העבודה לקיים את הפריימריס ב-19 בפברואר 1992 ובמידת הצורך, לקיים סיבוב הצבעה שני שבוע אחר כך.[13]
לקראת סוף שנת 1991 התהוו בממשלת שמיר חילוקי דעות על רקע תהליך השלום שהחל בוועידת מדריד. מפלגות התחיה, מולדת וצומת פרשו מהקואליציה וממשלת שמיר איבדה את הרוב בכנסת. התפתחות זו הובילה לפיזור הכנסת ובינואר 1992 סיכמו הליכוד והעבודה כי הבחירות לכנסת ה-13 יוקדמו ל-23 ביוני.[14]
מועמדים
.jpg)
- אורה נמיר – חברת כנסת מאז 1974 ויושבת ראש וועדת העבודה והרווחה מאז 1984
- שמעון פרס – חבר כנסת מאז 1959 ויושב ראש מפלגת העבודה מאז 1977, שר לשעבר וראש ממשלת ישראל בשנים 1984–1986
- ישראל קיסר – חבר כנסת ויושב ראש ההסתדרות מאז 1984
- יצחק רבין – חבר כנסת מאז 1974, ראש ממשלה ויושב ראש מפלגת העבודה בשנים 1974–1977, לשעבר שר העבודה, ראש המטה הכללי ושגריר ישראל בוושינגטון
לאחר כישלון התרגיל המסריח ניסה חבר הכנסת עוזי ברעם להקים מחנה משלו בתוך המפלגה והודיע כי יתמודד בבוא היום על ראשות המפלגה אך לבסוף ברעם לא התמודד.[15] במהלך 1991 הביע חבר הכנסת משה שחל את רצונו להתמודד, אך בנובמבר 1991 הסיר את מועמדותו מפני שהיה סבור שהבחירות הן למעשה התמודדות בין פרס לרבין.[16]חבר הכנסת והשר לשעבר גד יעקבי גם כן הביע את רצונו להתמודד אך בסוף נובמבר 1991 הסיר את מועמדותו והודיע על תמיכתו ברבין.[17]
קמפיין
מלכתחילה נראה היה שהבחירות הן למעשה התמודדות בין פרס לרבין. נסים זווילי שימש כיושב ראש מטה הבחירות של פרס ואברהם בייגה שוחט שימש כיושב ראש מטה הבחירות של רבין.[18]
בפרס תמכו חברי הכנסת אורי אור, אברהם בורג, יוסי ביילין, אלי דיין, אברהם כ"ץ-עוז משה שחל. בנוסף תמכו בפרס ראשי הערים שלום פדידה מבית שמש, רפי אלול ממזכרת בתיה, שלמה בוחבוט ממעלות תרשיחא ומאיר ניצן מראשון לציון. עוד תמכו בפרס האלוף במילואים יאנוש בן גל[19] ועמוס בן-גוריון, בנו של דוד בן-גוריון.
ברבין תמכו חברי הכנסת: אלי בן-מנחם, מיכאל בר זהר, מיכה גולדמן, מוטה גור ו אפרים סנה. בנוסף תמכו ברבין בכיר השב"כ לשעבר יוסי גנוסר וראש עיריית נצרת עלית מנחם אריאב. ימים ספורים לפני הבחירות הודיעו חברי הכנסת ליובה אליאב, עוזי ברעם ועמיר פרץ, שהיו ידועים בעמדותיהם היוניות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי הם תומכים ברבין.[20]
מערכת הבחירות התאפיינה במתיחות רבה והתקפות הדדיות בין מחנה פרס לבין מחנה רבין. מחנה רבין טען לאורף הקמפיין כי רבין היא המועמד היחידי המסוגל למשוך מצביעים חדשים למפלגה ולגבור על הליכוד. רבין אמר כי תומכי פרס הם "פאטתיים ומונעים מרחמים". בתגובה אמרו במחנה פרס כי אנשי מחנה רבין נתונים ב"היסטריה" וכי "הם משתמשים בשיטות בולשביקיות של רצח אופי".[21] בספטמבר 1991 טענו במחנה רבין כי אנשי פרס מנעו מרבין מלהופיע באירוע בלוד, טענה שהוכחשה על-ידי מחנה פרס.[22] כחודש לפני הבחירות, במהלך ישיבה של סיעת העבודה בכנסת, מחה פרס נגד הביקורת שהוטחה כלפיו מצד מחנה רבין. על כך השיב רבין: "ממסכנות לא בונים מנהיגות", ופרס הגיב: "ולא מהשמצות".[23] בקרב פעילי מפלגת העבודה הופץ סטיקר ובו כתוב "כמה פעמים הצבעת פרס ושם דבר לא קרה..." מחנה פרס האשים את תומכי רבין בהפצת הסטיקר ובמחנה רבין הכחישו. בנוסף לכך הופצו בקרב פעילי המפלגה מכתבי השמצה אנונימיים נגד שני המועמדים ורבין פנה למזכ"ל המפלגה, מיכה חריש, בבקשה לחקור את הפצת הסטיקר והמכתבים.[24]
בעקבות ההשמצות ההדדיות מתחה לשכת מפלגת העבודה ביקורת על שני המחנות והאשימה אותם בכך שהמריבות הפומביות ביניהם גורמות למפלגה נזק בלתי הפיך. עם זאת ההשמצות ההדדיות נמשכו כאשר רבין האשים את מטה פרס בשימוש ב"השמצות אישיות גסות" בעוד במטה פרס האשימו את רבים בכך שהוא התחיל במריבה ו"מנסה להסיט את האשמה ממנו והלאה".[25]
רבין נהנה לאורך הקמפיין מיתרון בסקרים. סקר של מכון סמית' מינואר הראה כי רבין ינצח את שמיר בבחירות הכלליות בעוד פרס יפסיד לשמיר.[26]סקר של מכון סמית' בתחילת פברואר הראה כי ברבין תומכים 40% מחברי מפלגת העבודה, לעומת 30% בפרס, 7% בנמיר ו-4% בקיסר. בנוסף לכך 48% מחברי מפלגת העבודה סברו כי רבין הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר לנצח את הליכוד לעומת 19% שסברו שפרס הוא בעל הסיכויים הטובים ביותר.[27] פרס אמר בתגובה לסקרים כי "הסקרים של חנוך סמית לא יבחרו מועמד לראשות הממשלה".[28] מספר ימים לפני הבחירות פורסם במעריב סקר של מכון "גיאוקרטוגרפיה" שהוזמן על ידי "גורם שתומך ברבין" לפיו 37% סברו שרבין הוא המתאים ביותר לתפקיד ראש הממשלה לעומת 25% לפרס, 3% לנמיר ו-1% לקיסר.[29] סקר של מכון "טלסקר" הראה כי אם פרס ינצח, מפלגת העבודה תפסיד לליכוד ב-9% אחוזים ואילו אם רבין ינצח הפער בין המפלגות יעמוד על 1% בלבד לטובת הליכוד.[30] ימים ספורים לפני הבחירות טענו במחנה פרס כי ברשותם סקר המעיד על שוויון בין פרס לרבין. על כך הגיבו במחנה רבין כי מדובר בניסיון של מחנה פרס "ליצור פרובוקציה ולהעכיר את האווירה".[31] יום לפני הבחירות פורסם סקר נוסף של מכון סמית בו לרבין היה יתרון של 50%-43% על פני פרס ואילו במחנה פרס טענו כי ברשותם סקר המראה כי פרס ינצח[32].
פרס ורבין היו אמורים להתעמת בתוכנית הטלוויזיה "מוקד" ימים ספורים לפני הבחירות, אך רשות השידור ביטלה את העימות מחשש לעבירה על חוקי תעמולת בחירות.[33]
תוצאות הבחירות
108,347[34] חברי מפלגה השתתפו בבחירות, מתוך 151,679[32] מתפקדים ב-718 קלפיות שהוצבו ברחבי הארץ. אחוז ההצבעה עמד על כ-71%.
תוצאות הבחירות[35]:
| שם המועמד | מספר קולות | % |
|---|---|---|
| יצחק רבין | 40.59% | |
| שמעון פרס | 34.80% | |
| ישראל קיסר | 18.77% | |
| אורה נמיר | 5.44% |
רבין זכה להצלחה בערים הגדולות. במחנה רבין נטען כי מאוכזבי ליכוד רבים התפקדו למפלגת העבודה ותמכו ברבין. בנוסף לכך זכה רבין להצלחה במקומות בהם ריכוזי עולים כמו חיפה, נצרת ואשדוד. פרס זכה במירב הקולות בקרב המגזר הערבי, אך נראה שאיבד קולות לישראל קיסר שזכה להצלחה רבה מהצפוי בציבור הערבי. ייתכן שקיסר זכה להצלחה גדולה מהצפוי בשל התמיכה בו בקרב מצביעים שהם חברי הסתדרות.[18][36]
ההצבעה בקלפי בקריית שמונה, בה היו רשומים כ-500 חברי מפלגה, לא התאפשרה בשל ירי קטיושות על העיר.[37]
לאחר הבחירות
ביוני 1992 נערכו הבחירות לכנסת ה-13. מפלגת העבודה זכתה בבחירות ויצתק רבין הרכיב את ממשלת ישראל העשרים וחמש בה החזיק גם בתיק הביטחון. שמעון פרס החזיק בתיק החוץ ושימש כממלא מקום ראש הממשלה. אורה נמיר כיהנה בממשלת רבין בתחילה כשרה לאיכות הסביבה ולאחר מכן כשרת העבודה והרווחה. ישראל קיסר כיהן כשר התחבורה בממשלת רבין. ממשלה זו חתמה על הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן. הסכמי אוסלו ופיגועי טרור שבאו בעקבותיו הובילו להתנגדות פוליטית וציבורית לממשלה. בארבעה בנובמבר, 1995 נרצח יצחק רבין בעצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. שמעון פרס מונה לראש ממשלה בפועל והרכיב את ממשלת ישראל העשרים ושש.
הערות שוליים
- ^ מנחם רהט, פרס נבחר מחדש ליו"ד העבודה: "בבחירות יתייצב מחנה התקווה נגד מחנה הפחד", מעריב 25 במרץ, 1988, עמ' 5
- ^ מנחם רהט, הציבור מעדיף את רבין כרה"מ, מעריב 3 באפריל, 1990, עמ' 1-2
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , יצחק רבין – המועמד העדיף לראשות הממשלה, חדשות 11 ביולי, 1990, עמ' 3 - ^ מנחם רהט, קרב פרס-רבין: עוברים ושבים, מעריב מעריב שבת, 6 ביולי, 1990, עמ' 2-3
- ^ רונית אנטלר, ועדת החוקה של המערך: למפלגה מותר להסיק מסקנות מכשלון המועמד, חדשות 4 ביולי, 1990, עמ' 3
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , אנשי פרס השלימו מראש עם התבוסה לרבין, מעריב 13 ביולי, 1990, עמ' 3 - ^ מנחם רהט, פרס: רבין הזמין דו קרב – והוא יקבל אותו, מעריב 20 ביולי, 1990, עמ' 2
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , 16 חודשי התמודדות, מעריב 23 ביולי, 1990, עמ' 12 - ^ מנחם רהט, העמיק הקרע פרס – רבין; סיפוק בליכוד, מעריב 23 ביולי, 1990, עמ' 1-2
- ^ מנחם רהט, הגדודים של קיסר מתפקדים, מעריב מעריב שבת, 5 ביולי, 1991, עמ' 8
- ^ מנחם רהט, "העבודה" החליטה: בבחירות המוקדמות יהיו שני סיבובים, מעריב 15 ביולי, 1991, עמ' 6
- ^ מנחם רהט, העבודה הכריעה בעד הפריימריס; היום מתחיל הקרב על ההסתדרות, מעריב 20 בנובמבר, 1991, עמ' 1-2
- ^ חנה קים, החבר קירשטיין יתמודד מול פרס ורבין על ראשות המפלגה, חדשות 16 בדצמבר, 1991, עמ' 9
- ^ מנחם רהט, שרים בליכוד: אנו בשפל ועלולים להפסיד את השלטון, מעריב 31 בינואר, 1992, עמ' 1-2
- ^ שלום ירושלמי, עוזי ברעם משמיע קול, כל העיר (ירושלים( 4 במאי, 1990, עמ' 13
- ^ חנה קים, ומי נשאר אחורי ששחל נסוג? פרס נגד רבין, וקצת קיסר, חדשות 11 בנובמר, 1991, עמ' 7
- ^ חנה קים, המועמד (הנצחי) גד יעקבי פורש מהמרוץ לטובת רבין, חדשות 28 בנובמבר, 1991, עמ' 5
- ^ 18.0 18.1 אבי בטלהיים, מאוכזבי ליכוד הלכו עם רבין, מעריב 21 בפברואר, 1992, עמ' 9
- ^ אבי בטלהיים, פרס נגד מחנה ממוסד בראשותו: דייבים להתלכד מאחורי רבין, מעריב 23 בפברואר, 1992, עמ' 7
- ^ סימה קדמון, יונים בשובך של רבין, מעריב 13 בפברואר, 1992, עמ' 6
- ^ מיכל קדם, מחנה רבין מתקיף: תומכיו של פרס פאתטיים ומונעים מרחמים, חדשות 14 בפברואר, 1992, עמ' 3
- ^ מנחם רהט, סיבה חדשה למתיחות בין מחנות רבין ופרס: ביקור ח״כ גולדמן בלוד, מעריב 19 בספטמבר, 1991, עמ' 13
- ^ מיכל קדם, רבין: ממסכנות לא בונים מנהיגות. פרס: ולא מהשמצות, חדשות 22 בינואר, 1992, עמ' 3
- ^ מיכל קדם, מה פעמים הצבעת פרס ושום דבר לא קרה...? הסטיקרים חזרו ורבין רוצה חקירה משטרתית, חדשות 22 בינואר, 1992, עמ' 3
- ^ מיכל קדם, עדת הפיקוח בעבודה תרגיע את פרס ורבין, מעריב 24 בינואר, 1992, עמ' 5
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , סקר של חנוך סמית קובע: רביו ינצח את שמיר; שמיד ינצח את פרס, חדשות 24 בינואר, 1992, עמ' 1 - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , רבין ושמיר מובילים בסקרים, נעריב 7 בפברואר, 1992, עמ' 1 - ^ מנחם רהט, פרס: הסקרים של חנוך סמית לא יבחרו מועמד לראשות הממשלה, מעריב 26 בינואר, 1991, עמ' 5
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , ניצחון לעבודה אם רבין יעמוד בראש, מעריב 14 בפברואר, 1992, עמ' 3 - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , אילו נערכו הבחירות היום, מעריב 14 בפברואר, 1991, עמ' 1 - ^ אבי בטלהיים, ״אנחנו המנצחים – הם מעכירים את האווירה", מעריב 14 בפברואר, 1992, עמ' 3
- ^ 32.0 32.1 אבי בטלהיים והדס מנור, ערב הפריימריס בעבורה; מלחמות סקרים רבין נגד פרס 18 בפברואר, 1992, עמ' 1
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר
פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים , מקל ביטל עימות בין רבין ופרס, חדשות 10 בפברואר, 1992, עמ' 5 - ^ אמנון לוי, משה פרל, תוצאות סופיות: רבין ניצח עם 40.57% מהקולות; פרס עם 34.48%, מעריב 20 בפברואר, 1992, עמ' 5
- ^ אבי בטלהיים, פרס: אקבל כל תפקיד רבין: לא מחלק תיקים, מעריב 21 בפברואר, 1992, עמ' 1
- ^ אמנון אברנוביץ, רבין, קיסר והסקרים, מעריב 20 בפברואר, 1992, עמ' 1-2
- ^ Ben Lynfield, Rabin defeats Peres in Labor party primary, UPI, Feb 20, 1992
| הבחירות המקדימות במפלגת העבודה הישראלית | ||
|---|---|---|
|
