גד יעקבי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גד יעקבי
גד יעקבי, אמצע שנות התשעים
גד יעקבי, אמצע שנות התשעים
לידה שבט ה'תרצ"ה
פטירה י"ג באלול ה'תשס"ז (בגיל 72)
מדינה ישראלישראל ישראל
מקום קבורה בית הקברות קריית שאול, תל אביב-יפו
השכלה אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת לונדון
סיעה המערך, העבודה
שר התחבורה ה־15
3 ביוני 197420 ביוני 1977
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
שר הכלכלה והתכנון ה־2
13 בספטמבר 198422 בדצמבר 1988
(4 שנים ו־14 שבועות)
תחת ראשי הממשלה שמעון פרס, יצחק שמיר
שר התקשורת ה־17
7 ביוני 198715 במרץ 1990
(שנתיים ו־40 שבועות)
תחת ראש הממשלה יצחק שמיר
חבר הכנסת
17 בנובמבר 196913 ביולי 1992
(22 שנים)
כנסות 712
יו"ר ועדת הכלכלה ה־7
28 ביוני 197713 באוגוסט 1984
(7 שנים ו־6 שבועות)
שגריר ישראל באומות המאוחדות ה־10
19921996
(כ־4 שנים)
תחת שרי החוץ שמעון פרס ואהוד ברק
תפקידים בולטים נוספים
גד יעקבי בוועידת רפ"י לצד שמעון פרס ומשה דיין, 1969
גד יעקבי בוועידת רפ"י לצד שמעון פרס ומשה דיין, 1969

גד יעקבי (18 בינואר 193527 באוגוסט 2007) היה חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל ושגריר ישראל באו"ם. בנוסף לפעילותו הציבורית היה משורר פורה, ופרסם ספרי עיון וספרי ילדים.

ביוגרפיה

יעקבי נולד בכפר ויתקין לאלכסנדר ושרה יעקבי, משפחה בעלת רקע חקלאי. סיים את בית הספר התיכון בכפר ויתקין בשנת 1953. שירת בצה"ל בחיל המודיעין, ולאחר שהשתחרר למד באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1958 סיים את לימודי התואר ראשון במדע המדינה ובשנת 1960 סיים את לימודי המוסמך בכלכלה, כאשר את חלק מלימודיו עשה באוניברסיטת הרווארד.[1]

כנער החל יעקבי בפעילות ציבורית במסגרת תנועת העבודה. בתחילה היה פעיל בתנועת הנוער העובד והלומד, ועם סיום לימודיו החל בפעילות מפלגתית שקירבה אותו אל משה דיין, ממנהיגי מפא"י. בשנת 1959 שימש כמנהל לשכתו ודובר משרדו של דיין, לאחר שזה נבחר לתפקיד שר החקלאות בכנסת הרביעית. הוא שימש כעוזר שר החקלאות בשנים 19601961 וכראש המרכז לתכנון ופיתוח כלכלי במשרד החקלאות בשנים 1961–1966, בתמיכת פטרונו הפוליטי דיין.

קריירה פוליטית

המשבר הפוליטי שהביא להקמת רפ"י הביא לפרישת משה דיין ממשרד החקלאות בשלהי שנת 1964, ובשנת 1966 פרש גם יעקבי מתפקידיו במשרד והצטרף לרפ"י. הוא שימש כנציגה של המפלגה החדשה בוועדה המרכזת של ההסתדרות ובהנהלת חברת העובדים. כשהתמזגה רפ"י לתוך מפלגת העבודה, התמנה לחבר לשכת המפלגה, ובבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 נבחר לראשונה כחבר הכנסת. בבחירות אלו בחרה כל אחת מהמפלגות שהרכיבו את המערך את מועמדיה בנפרד, ואנשי רפ"י בחרו את מועמדיהם בבחירות חשאיות שנערכו בין חברי "לשכת המפלגה". בבחירות אלו זכה יעקבי במקום השני, המבטיח משרת שר על פי ההסכמים שבין מפלגות המערך, כשהוא מקדים את שמעון פרס הוותיק. למרות זאת, ויתר יעקבי על מקומו לטובת פרס ושימש כחבר הכנסת בלבד, כשהוצב במקום ה-31 ברשימת המערך, בעוד שפרס מונה במקומו לשר.[2][3]

בשנת 1972 מונה יעקבי לסגן שר התחבורה, וב-1974 קודם לתפקיד שר התחבורה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. בשנה זו בחר טיים מגזין את "50 מנהיגי העתיד" ממדינות שונות בעולם, וציין את יעקבי ואת שולמית אלוני כמנהיגי העתיד של ישראל.

בשנת 1977 הוצג יעקבי על ידי שמעון פרס כמועמד המערך לתפקיד שר האוצר והוצב במקום ה-12 ברשימה, אולם לאחר המהפך ותבוסת המערך בבחירות נאלץ להסתפק בתפקיד יושב ראש ועדת הכלכלה.

בממשלת האחדות הלאומית שהוקמה ב-1984, לאחר שהוצב במקום השמיני ברשימת המערך, מונה לשר הכלכלה והתכנון. משרד הכלכלה והתכנון היה קיים בין 1981 ל-1995, ועסק בתיאום כלכלי בין משרדי הממשלה. על אף שרבים סברו שהמדובר במשרה חסרת תוכן שנוצרה מטעמים קואליציוניים, ניסה יעקבי לקבל למשרדו סמכויות כלכליות רבות ככל האפשר. בתקופה זו נטל חלק בעיצוב מדיניותה הכלכלית של ישראל, וביישום תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שהביאה לישראל יציבות כלכלית לאחר האינפלציה הגבוהה בשנים שקדמו ל-1985. יעקבי ניסה להכניס תוכן כלכלי למשרת שר זו, תוך כדי שהוא מנסה לשמור על מעמדו כאישיות הכלכלית הבכירה במפלגת העבודה גם בתקופה בה שימש שמעון פרס כשר האוצר. ביוני 1987 לאחר פרישת אמנון רובינשטיין מהממשלה, שימש יעקבי גם כשר התקשורת, משרד בו שירת גם במהלך ממשלת ישראל העשרים ושלוש עד נפילתה בעקבות "התרגיל המסריח". בתקופת כהונתו כשר נראה יעקבי כאיש השמאל-מרכז, והשמיע דעות בעד "שלום תוך ויתור על רוב שטחי יהודה שומרון וחבל עזה המאוכלסים בצפיפות על ידי ערבים".[4]

פעילותו ושגריר ישראל באו"ם

יעקבי ראה עצמו כאיש "דור הביניים" במפלגת העבודה, אליו היו שייכים אישים כמשה שחל, יעקב צור ושושנה ארבלי-אלמוזלינו. עם תחילת שנות ה-90 נראה לרבים כי היריבות רבת השנים בין שמעון פרס ויצחק רבין הביאה את המפלגה להפסדים במערכות הבחירות, וכי הגיע תורו של דור זה לצעוד לקדמת הבמה ולקבל את ההנהגה. בשנת 1992 העמיד עצמו יעקבי כמועמד לראשות מפלגת העבודה, בבחירות בהן התמודדו שמעון פרס, יצחק רבין, אורה נמיר וישראל קיסר בצעד מפתיע הודיע כי ויתר על התמודדותו, וביקש מתומכיו לבחור ביצחק רבין.[5] לאחר מכן, ולאור תוצאות הבחירות המקדימות, טען יעקבי כי צעד זה הוא שהביא לבחירתו של רבין, שנבחר בסיבוב הראשון במספר קולות גבוה אך במעט מ-40%, ולולא תמיכת אנשי יעקבי, לא היה מצליח להגיע ל-40%, ולפי חוקת המפלגה היה צורך בסיבוב שני, שיש סיכויים רבים לכך שבו היה מנצח פרס.

יעקבי נכשל בבחירות המקדימות לתפקיד חבר הכנסת במפלגת העבודה כשזכה במקום ה-45, ולא נבחר לכנסת ה-13. רבין מינה אותו לשגריר ישראל באו"ם - תפקיד אותו מילא בין ספטמבר 1992 ליוני 1996, עת נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה. מששב לישראל מונה ליו”ר חברת החשמל, תפקיד שמילא עד דצמבר 1998 וליו”ר רשות הנמלים והרכבות מאוקטובר 2000 עד אוקטובר 2003. כיהן כמרצה במרכז הבינתחומי הרצליה ובהנהלת מספר עמותות ציבוריות, בהן מרכז רבין. קיבל את פרס בן-גוריון בשנת 2004. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים המשיך להשמיע דעותיו בענייני השעה.

חייו האישיים ופעילותו הספרותית

בצעירותו נישא יעקבי לטובה, ולזוג נולדו שלושה ילדים: יריב (19571994), יחיעם (נולד ב-1961) ויואב (נולד ב-1969); האחרון התפרסם כמתופף של להקת הפאנק Mr. Error Sound System (שבהמשך קיצרה את שמה ל-M.E.S.S). בשנת 1974 התגרש ונישא לנלה, דיילת באל על, ואלמנת מלחמת ההתשה. בתם הדס נולדה ב-1982. מאוחר יותר התגרש מנלה ונישא בשלישית לאסתר בכרך יעקבי, אדריכלית פנים ונשיאת אגודת סיסטיק פיברוזיס ישראל.

במהלך כל הקריירה הפוליטית שלו פרסם יעקבי ספרים רבים – ספרי עיון, אוטוביוגרפיות, ספרי ילדים וספרי שירה. שיריו של יעקבי זכו לתשבחות ופורסמו בהוצאות ספרים מכובדות. המשוררת חלי אברהם-איתן כתבה על ספר שיריו "עד בוא היום" כי "המשורר מיטיב לחדור, מזווית העין של האמן המאמין בקיום המטאפיזי, לנבכי נפשו שלו ולנבכי נפש האדם באשר הוא, לדלות ממרחבי המקום והזמן את חומריה, ונע בין תודעת הסוף והאינסוף בעולמנו.",[6] והמשוררת אורנה רב-הון כתבה כי "שירתו של גד יעקובי היא שירה קסומה ומלאת מעמקים, וכל הקורא בה ידלה ממנה ניצוצות נסתרים, ניצוצות של חמלה ואהבת האדם."[7]

יעקבי יצא לטורונטו שבקנדה לצורך ניתוח בלבו ונפטר בבית חולים שם ב-27 באוגוסט 2007, י"ג באלול ה'תשס"ז בגיל 72. הוא נקבר למחרת בבית הקברות קריית שאול.[8]

ספריו

ספרי עיון:

  • "עוצמתה של איכות" (1972)
  • "החופש לבחור", עם עו"ד אהוד גרא, תל אביב, עם עובד, (תשל"ה). (1975)
  • "הממשלה", עם עובד תל אביב, תשמ"ג (1980)
  • (The Government of Israel (1981
  • "קריאת כיוון" (1983)
  • "כחוט השערה", איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום-הכיפורים, ידיעות אחרונות, עידנים תש"ן, (1990)
  • "העתיד מתחיל עכשיו" (1992)
  • "יומן ניו-יורק", סיפורו של שגריר ישראל לאו"ם, משכל תל אביב, (1997).
  • "חסד הזמן" - פרקי אוטוביוגרפיה, משכל תל אביב, (2002)
  • "פגישות במסלול חיי", הוצאת כרמל, ירושלים, תשס"ט 2009.

לקריאה נוספת

  • ראיה פוליטית-עיונית על עבודת הממשל, על ספרו של יעקבי, "הממשלה", מאת יצחק גל-נור, נדפס ב"מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים", 18, תשמ"ב 1982.
  • יאיר קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', פרק א' (7), ירדן הוצאה לאור, 1988, עמודים 166 - 199

מאמרים משלו

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גד יעקבי בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', ירדן הוצאה לאור, 1988, עמ' 181
  2. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, הוצאת ירדן, 1988, עמ' 163
  3. ^ פתרון חידת טריוויה פוליטית, באתר ה"שימושון"(הקישור אינו פעיל, 17.1.2023)
  4. ^ י. קוטלר, הנבחרת הלאומית, כרך ב', ירדן הוצאה לאור, 1988, עמ' 187
  5. ^ גד יעקבי הבטחה שלא התקיימה - הבלוג של דניאל בלוך
  6. ^ עד בוא היום - גד יעקבי, מאת חלי אברהם איתן, אתר אימגו
  7. ^ אורנה רב-הון, לזכר גד יעקבי, NFC
  8. ^ הקבר של גד יעקבי בבית הקברות קריית שאול, באתר BillionGraves
גד יעקבי - תבניות ניווט
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0