הביתה (ספר)
 |
הַבַּיְתָה הוא ספר מאת אסף ענברי, שכתב את סיפורו של קיבוץ "אפיקים", החל מהיווסדות התנועה שהקימה אותו, בראשית המאה העשרים, השומר הצעיר ס.ס.ס.ר, ועד להפרטתו. בסגנון כתיבה שנע בין תיעוד דוקומנטרי יבש לבין ספרות, מתאר ענברי, יליד הקיבוץ, את סיפורו של הקיבוץ הישראלי.[1]
הספר התפרסם בשנת 2009 על ידי הוצאת ידיעות אחרונות, ונכנס לרשימה הקצרה של פרס ספיר בשנת 2010.
עלילה
ענברי מתמקד בשבעה גיבורים, המבוססים על דמויות אמיתיות, שהם ממקימי קיבוץ אפיקים. לוניה גלר (אריה בהיר, חבר הכנסת הראשונה, השלישית והשישית), קלרה -כרמלה, ("האקונומית"), לסיה "גלילי" (אלעזר גלילי, ממניחי היסוד למחשבה הצבאית העברית, ה"ברל" של החבורה), מיטיה קריצ'מן, ("הגאון" מייסד ומנהל קלת אפיקים), מולה זהרהרי, (שמואל זהרהרי-פינקלברג), ה"תרבותניק", פזמונאי ובמאי הצגות החגים, ליאו רוט, (הצייר), וצבי ברנר ("הביטחוניסט", רעו ושומר ראשו של אורד וינגייט).[2]
באמצעותם ובהתחקותו אחר מערכות היחסים ביניהם מתאר ענברי את תולדות הקמתו, עקרונותיו, מנהגיו, שגשוגו ושקיעתו של הקיבוץ. כתיבתו דחוסה ואינה חודרת לנפשם של הגיבורים, ספק מדווחת בקצרה, ספק באירוניה מנוכרת על מעלליהם ומעללי הקיבוץ.
וכך אמר בראיון: "אצלי העלילה היא כרוניקה של שמונים שנה ומבנה העלילה הקווי מבטא את תפיסת החיים כתהליך [...] אני נגד כתיבה פטפטנית [...] מה שעשיתי זו כתיבה יהודית דחוסה. המעשה הספרותי המקובל בתיאור דרמה הוא של השתהות, הרבה מילים על מעט זמן. אצלי זה ההפך, מקסימום זמן במינימום מילים. החסכנות זה טוב-טעם בעיני".[2]
על הספר
בראיון איתו מספר ענברי שאסף את אגדות המקום ויצק לעלילה בעלת משמעות אוניברסלית-אנושית, כי כך נכתבת ספרות. הוא תיאר את ניסיונו של הקיבוץ לשנות את טבע האדם, את אי הצלחתו עקב הנטייה הטבעית לרכושנות, להורות ולקינון.[2] ענברי מתייחס לסיפור הקיבוצי כאל אירוע טרגי-הרואי. לאנשים הייתה גדולה טרגית, הוא מסביר, הנדרשת כדי להגשים חזון מרחיק לכת כל כך, שקרא תגר על טבעו של האדם. הם קראו תגר על משפחה, על רכוש, על פרטיות ועל אגו.
הספר מספר על שלושה דורות: דור המייסדים, דור הבנים ודור העוזבים. ענברי מעריץ את דור המייסדים וחומל על דור הבנים שהמשימה שלו הייתה הקשה ביותר: ראשית, הם היו חייבים להמשיך את מה שהחלו הוריהם ושנית הם היו לוחמים ונהרגו בהמוניהם. בניגוד להוריהם הם לא היו מהפכנים, ולכן התקשו להמשיך מהפכה. ילדיהם עזבו את הקיבוץ והם נאלצו להמשיך ולמשוך בעול. מצד אחד, מסביר ענברי, מגיע להם כבוד, ואילו מהצד השני, זהו דור שלקה בקוצר ראות. דור העוזבים לא מגיע להישגיהם של הוריהם וסבם/סבתם וההישגים המקסימלים של חלקם הם קריירה מפותחת או תארים אקדמיים. הישגים שאינם משתווים לאלו של הדורות הקודמים.[2]
מינימליזם
הסגנון החסכני איפשר למחבר לדחוס 80 שנים לתוך 276 עמודים. ניתן לראות דוגמה לכתיבה המינימליסטית כבר במשפט הפתיחה של הספר.
- ”כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצר אביו של לוניה.”
במשפט קצר אחד יש מידע על הזמן, על המקום, על הנסיבות ועל הייחוס, המקצוע והמעמד של לוניה. זמן קצר לאחר מכן הפך בנו של הבורגני הקפיטליסט לסוציאליסט ואחד ממייסדיה של תנועת השומר הצעיר ברוסיה הסובייטית. על הסיבה שבגללה הפך לסיה - גם הוא בנו של בורגני עשיר ומייסד התנועה - לסוציאליסט, כותב המספר:
- ”כשלסיה היה בן ארבע עשרה [...] התיידד אביו עם סוחר גדול, והסוחר לקח את לסיה לסיבוב במרכבתו. נער מקומי קפץ על הכרכרה, נאחז בה מאחור ועשה איתה כברת דרך עד שהרכב גילה אותו והצליף בו בשוט ארוך. הנער נזרק על השביל, ולסיה נעשה סוציאליסט”
על טרגדיה של שכול:
- ”מיטיה וברטה קריצ'מן השקו את הקבר של נירה שמתה להם בגיל עשר”.
הומור
ההומור, שהוא ספק אירוני, ספק ציני, מאפשר לענברי ליצור ריחוק וניכור של המספר מהעלילה, ובעת ובעונה אחת לקרב את הקורא אל המסופר.
- ”הערבים מתקרבים לכנרת כדי לחסוך למיטיה קריצ'מן את מחצית חייו השנייה” (עמ' 70)
- ”רק כשנדון עניין אישי באו כולם, כי שום דיון לגופו של עניין אינו מרתק כדיון לגופו של אדם” (עמ' 84)
- ”הרומנים [שהיו היחידים שענדו טבעות נישואים] לא נקלטו, אבל נקלטו עשרה אוסטרים ויקים כגון חיים ארד ופרץ הררי, אם לציין שני אקסמפלרים. חיים ארד היה חשמלאי מוסמך ואספן אקדחים ונשים. הקיבוץ נזקק לחשמלאי ולאקדחן ונשות הקיבוץ, רווקות יותר ורווקות פחות נזקקו לחיים ארד”. (עמ' 111)
הביקורת
שנים רבות כתבו על הקיבוץ כאילו הוא גן עדן, אומר נסים קלדרון. לאחרונה מרבים להשמיץ אותו כאילו הוא גיהנום שהתעלל בנשמות הרכות של הפעוטות, בחיים הפרטיים של החברים, בגזל קרקעות של מזרחים וכדומה. אלו ואלו הלכו לקיצוניות. ענברי, טוען קלדרון, איננו מתבונן וולגרי קיצוני. הוא מצא דרך ספרותית להימנע "מהקיטש הוורוד וגם מהקיטש השחור". אין הוא כותב כדי לסגור חשבונות עם הקיבוץ, או לשחוט פרות קדושות. הוא כותב על אנשים שערכו קרב מרשים כנגד הטבע האנושי כדי להיות נאמנים לאידאולוגיות שלהם, גם אם במהלכו הם גרמו נזקים גדולים לעצמם ולסביבתם. האירוניה של המספר תורמת רבות לייחודו של הספר, גם אם לעיתים מתרשם קלדרון שהיא מוגזמת.[3]
גדי טאוב רואה בקולו המיוחד של המספר את הישגו הגדול של ענברי. הספר כתוב כאילו מרחוק, כאשר הוא מעניק יחס שוויוני לתיאור של אירועים שמחים ואירועים טרגיים כאחד. מעין עבודה של קריקטוריסט, שתופס את הקווים המעטים והמאפיינים, במקום לצייר בפרוטרוט. הפרוזה הקריקטוריסטית הזו משלבת בין הדיווחים הדוקומנטריים, האנקדוטות והאבחנות הכלליות למקשה אחת. לעיתים קרובות מעניק השילוב האמנותי הזה משמעות לא צפויה לאירוע. ההומור הקל שבו כותב ענברי מתגלה מדי פעם כמבט אירוני על הטראגי, שמעניק לאירועים משקל יתר. הרצינות התהומית של מקימי הקיבוץ משתקפת בספר ביותר משמץ של קומיות וההפך. השילוב בין הקומי והטרגי, ההומור והרצינות התהומית, נעשה אפשרי בזכות גודלו של המעשה. "הביתה" מספר על אידיאל נשגב, אומר טאוב, החל מלידתו, דרך מימושו ועד דעיכתו.[4]
"הביתה" הוא מעין ביוגרפיה של קיבוץ ולא של גיבור זה או אחר, אומר מנחם ברינקר.[5] הוא מעורר את שאלת ההבדל בין היסטוריה לבין כתיבה אמנותית; פעמים רבות מעמידים זו לעומת זו את שתי הסוגות, ולדעתו, הדבר נובע מטעות קונספטואלית. יש הרבה פרוזה אמנותית שהיא היסטורית ולא ספרות יפה. לעומתה יש הרבה טקסטים היסטוריים שיש בהם הרבה תחבולות והישגים אמנותיים, ועם כל זאת הם עדיין היסטוריים. בספרו של ענברי יש מפגש בן שתי הרשויות הללו: מצד אחד הוא מספר דברים כהוויתם עם מחויבות לאמת, על אף שהוא מפליג לעיתים למחוזות הדמיון. מצד שני אין ספק שזהו טקסט שמהותו היא כתיבה אמנותית. גם הסגנון תואם את הכתיבה העובדתית היבשה כביכול של ענברי. עמודים שלמים חסרי שמות תואר, הן של אנשים והן של אירועים. זהו סוג של הצמדות לעובדות עצמן, לכרוניקה של האירועים, וגם ניסיון ברור לא להעריך את המסופר, לשמור על אובייקטיביות. עם כל זאת, הערכת המחבר מובלעת בתיאור האירועים עצמם ולעיתים במשפטים תמציתיים.
היחס אל הקיבוץ הוא דו-משמעי בשתי התקופות; בתקופה של השגשוג ובתקופת השפל. התקופה הראשונה מוצגת כתקופה הרואית, גם אם בהקטנה מכוונת היא מהולה בהומור. אך ההירואיות הזו מכילה בקרבה התאכזרות ונוקשות, הן עצמית, והן כלפי אחרים. התקופה השנייה לעומתה, תקופת השפל, אמנם איננה אכזרית, אך היא חסרה גם את ההירואיות. זוהי תקופת ההתברגנות וההסתבכות הכלכלית.
ברינקר מציין לשבח את הספר בכך, שאין הוא כתוב על פי סכמה אידאולוגית, לא של מקטרגיו ולא של מצדדיו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- על "הביתה": הערות שוליים לאפלטון - של ברמן
- נורית גרץ, "עבר של מלחמות ועתיד של אסונות", הארץ, 6 בספטמבר 2012
- אריק גלסנר, "ההתיישבות האובדת: על הספר "הביתה", מעריב, 3 במאי 2009
- אברהם בלבן, "ליצנים בחדר האוכל", הארץ, 13 במאי 2009
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ דב אלבוים, מתוך הטקסט שעל גב הספר
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 אבנר אברהמי, "אסף ענברי מפרק את חברי קיבוץ אפיקים בספר חדש", הארץ, 3 באפריל 2009
- ^ נסים קלדרון, "אם תרצו - גם זו אגדה", ynet ספרים, 11 במאי 2009
- ^ גדי טאוב, "הבייתה" של אסף ענברי (בלוג)
- ^ מכון ון ליר, "ייצוגים חדשים של הקיבוץ הישן" (מפגש ראשון)
