ליאו רוט
 | |
| ליאו רוט, 1975 | |
| לידה |
17 במאי 1914 טישמייניצה, גליציה |
|---|---|
| פטירה | 25 בדצמבר 2002 (בגיל 88) |
| תחום יצירה | צייר |
| זרם באמנות | קוביזם, אקספרסיוניזם |
| השפעה מ | מרק שאגאל, שלום סבא |
| השפעה על | מנשה קדישמן |
ליאו רוֹט (17 במאי 1914 - 25 בדצמבר 2002) היה צייר ישראלי, חבר קיבוץ אפיקים.
ביוגרפיה
בנם בכורם של דוד ורבקה, רוט נולד ב-1914 בעיירה טישמייניצה שבגליציה למשפחת סוחרים אמידה וציונית. ב-1920, לאחר המלחמה, היגר עם משפחתו לדואיסבורג שבגרמניה. מוריו הגרמנים התרשמו מנטיותיו האמנותיות, והציעו לו מלגות גבוהות להשתלמות בברלין. רוט עזב בגיל 16 את בית הספר בשל גילויי אנטישמיות והחל לעבוד כשוליה למעצב חלונות ראווה וללמוד ציור אצל יוזף דופלפלד. באותה תקופה החלו לנשב רוחות רעות ומאיימות ורוט החליט לעזוב הכל ולפתוח דף חדש בחייו. הוא עזב את גרמניה ואת בני משפחתו בידיעה שהם יגיעו אחריו, וב-1933 עלה לארץ ישראל. בהגיעו לנמל תל אביב-יפו חבר אל קבוצת יקים גרמנים והתפרנס מניקוי חלונות ראווה לתקופה קצרה. דודו, אליהו גורביץ, הגיע מעמק הירדן לקחת אותו לקבוצת כנרת. ב-1934 הצטרף לקיבוץ אפיקים, בו היה חבר עד מותו. באפיקים הכיר את מניה ויחד הקימו את משפחתם ונולדו ילדיהם דודו וזלי. יתר בני משפחתו, פרט לאביו, עלו מגרמניה, והצטרפו אליו בקיבוץ.[1]
רוט הצניע את כישוריו האמנותיים כדי להשתלב טוב יותר בחברת הפועלים, מתוך רצון להיות חלוץ כמו כולם, אך הדחף לצייר, אף על פי שהודחק, הסתנן והחל לפרוץ החוצה. בשנותיו הראשונות בקיבוץ עבד ברעיית צאן, ובשנים מאוחרות יותר שילב עבודה בענפים שונים בקיבוץ במקביל לציור, וזכה לקבל סטודיו משלו – צריף שעמד מחוץ לגדר הקיבוץ – כדי שיוכל לצייר בשעות הפנאי. ב-1951, נסע לפריז ללמוד באקול נסיונל סופרייר דה בוזאר, שם התמחה במיוחד בעבודות פרסקו. בשנת 1953 הקים בית ספר לציור באפיקים, שבו למדו אמנים מכל רחבי התנועה הקיבוצית. בשנת 1959 זכה בפרס לציור מטעם עמק הירדן וריכז את אגודת הציירים והפסלים בתנועה הקיבוצית.
בשנת 1979 נפטר בנו הבכור, דודו רוט, שהיה אף הוא צייר והשתתף בעבודתו של אביו.[2] במשך השנים בריאותו של רוט נפגעה והוא נזקק לניתוחים קשים. אשתו מניה נהרגה בתאונת דרכים ב-2002, ורוט נפטר בדצמבר באותה שנה, בגיל 88. מנשה קדישמן, שהיה תלמידו, אמר בדברי ההספד על קברו כי רוט "התחבא בקיבוץ וצייר" והיה אחד מחשובי הציירים הישראלים. עוד מתלמידיו: איקא ישראלי, אריק קורן,[3] וכתריאל עפרוני.[4]
עבודתו האמנותית
חלק מעבודותיו של רוט עסקו בנושאים אישיים, בעוד חלקן האחר הוקדש לנושאים לאומיים וחברתיים בהתאם לצרכיו התרבותיים של הקיבוץ. מרבית יצירותיו המוקדמות של רוט אבדו בתקרית בשנת 1947 בה נשרף הצריף שבו נהג לצייר. עבודות אלו כללו בעיקר דיוקנאות וציורי נוף בסגנון אימפרסיוניסטי, ומאוחר יותר גם בסגנונה של אסכולת פריס היהודית, אליה התוודע בעיקר באמצעות קשריו עם חיים אתר. כל שנותיו נאבק ליאו עם עצמו על השילוב בין "האני האמן" האישי, הפרטי, הייחודי, לבין "האני הקיבוצי", הקולקטיבי, המחויב אל הכלל.
החל מאמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 נטש רוט את ההשפעה האימפרסיוניסטית. מכאן ואילך עמדו במרכז ציוריו דמויות כבדות ומוצקות, בעלות קווי מתאר ברורים ומוגדרים היטב, זאת בהשפעת הציור הגרמני של שנות העשרים והשלושים ובפרט של תנועת "החפציות החדשה" (Neue Sachlichkeit). את יסודותיו של סגנון זה ספג בעיקר דרך היכרותו עם האמן שלום סבא, אותו פגש באמצעותו של מרדכי גומפל ועמו התיידד.[5][6][7] הייתה זו גם תקופת תור הזהב של ציורי הקיר, פרסקאות בתנועה הקיבוצית ששימשו לעיטור מבנים ציבוריים. בציוריו מתואר הווי הקיבוץ ומוצגים חיי החלוצים מחד והעיירה היהודית מאידך וכך מקבלת ביטוי הטרנספורמציה שעברו המתיישבים החדשים בארץ ישראל. ברבים מציוריו גם ניכרת השפעת עבודותיו של האמן היהודי מרק שאגאל. ביצירותיו השונות של רוט הופיעו דמויות פועלים ורועי צאן, ששיקפו את התודעה הקיבוצית, אך בהשפעתו של שאגאל החלו בשלהי שנות ה-50 להופיע בציוריו מוטיבים יהודיים. אותם דימויים יהודיים הזכירו את מוצאם של חברי התנועה מעיירות מזרח אירופה. זאת על אף שסממנים גלותיים היו מוקצים מפאת ניסיון התנועה הציונית לשלילת הגלות, לטובת יצירת האדם החדש.[8] הרכב התרבות החדשה צמח מתוך ערכים יהודיים, עבודת אדמה וחיי קהילה, אותם ביטא רוט ביצירותיו. אלו קיבלו מקום מכובד בקיבוץ שעיטר בציוריו של רוט את פנים חדר-האוכל, מקום בו התכנסו לחגוג חגים, אספות, ואירועי תרבות נוספים.[9]
רוט הציג בישראל, בארצות הברית, במקסיקו, בספרד, בהולנד, בשוודיה, ובדנמרק.[10]
ליאו רוט מופיע כדמות מרכזית בספרו של אסף ענברי "הביתה" (2009).
מבחר תערוכות יחיד
- 1950 – גלריה לאמנות כ"ץ, תל אביב.
- 1957 – מוזיאון "יד לבנים", פתח תקווה.[11]
- 1960 – אפיקים.[12]
- 2000 – "ליאו רוט – רועה געגועים" (תערוכה רטרוספקטיבית); אוצרות: גליה בר אור ודבורה ליס, המשכן לאמנות עין חרוד.
- 2015 - "ליאו רוט - בית", גלריה מונטיפיורי, 2015.
לקריאה נוספת
- ציור ופסול בישראל, חיים גמזו, הוצאת אשכול, תל אביב, 1951. מהדורה שנייה מורחבת: ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957.
- הגרפיקה הישראלית, צבי זהר, אויגן קולב, ספרית פועלים, 1960.
- ל. רוט, מרסל וואן יולה, קיבוץ אפיקים בהוצאת ספרית פועלים, 1973.
- סיפורה של אמנות ישראל, בנימין תמוז (עורך), דורית לויטה, גדעון עפרת, הוצאת מסדה, 1980.
- ל. רוט - ציורים רישומים ותחריטים, אלעזר גלעד, הוצאת קיבוץ אפיקים, 1989.
- עבודה עברית: אמנות ישראלית משנות ה-20 עד שנות ה-90, גליה בר אור (אוצרת), שבא סלהוב, משה צוקרמן, המשכן לאמנות עין חרוד, 1998.
- ליאו רוט – רועה געגועים; אוצרות התערוכה: גליה בר אור ודבורה ליס, קריית ביאליק: אח, תש"ס 2000. (הספר ראה אור עם פתיחת התערוכה בשם זה במשכן לאמנות עין חרוד באפריל–יוני 2000; בספר גם מסתו של אסף ענברי, "החיים מגיעים אלי כאילו מבעד למחיצה", עמ' 41–60).
- העשור הראשון: הגמוניה וריבוי, בתוך: 60 שנות אמנות בישראל, גליה בר אור וגדעון עפרת, המשכן לאמנות עין חרוד, 2008.
- הביתה, אסף ענברי, ידיעות ספרים, 2009.
- 100 שנות אמנות ישראלית, יגאל צלמונה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
- ליאו רוט - בית, נועה אברון ברק, גלריה מונטיפיורי, 2015 (קטלוג תערוכה).
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ליאו רוט- ליאו רוט, באתר מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל
- אורי דרומי, אפיקים חדשים: ליאו רוט, צייר וקיבוצניק, 2002-1914, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2002 (נקרולוג)
- ליאו רוט באתר תנועת העבודה הישראלית
- מצגת על ליאו רוט(הקישור אינו פעיל)
- אריה לרנר, תערוכות | תמונותיו ורישומיו של ל. רוט, דבר, 8 בספטמבר 1950
- שמעון וייס, ליאו רוט: ביקורת של הביקורות, דבר, 22 במאי 1980
- ליאו רוט, מבצע קדש, 1956, גואש על עץ: ניתוח היצירה, בתערוכה "תותח וקלשון"; אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי, באתר מוזיאון פתח תקווה לאמנות
הערות שוליים
- ^ דף הנצחה לליאו רוט, באתר קיבוץ אפיקים
- ^ דף הנצחה לדוד (דודו) רוט, דף הנצחה באתר קיבוץ אפיקים.
- ^ נפתרה תעלומת ציור הקיר בקיבוץ אפיקים, באתר "ציוני דרך", 29 בנובמבר 2016
- ^ זאב רב-נוף, כתריאל עפרוני – צייר בין פגזים, דבר, טור 2, 23 ביוני 1970.
- ^ ליאו רוט במרכז מידע לאמנות ישראלית |, באתר מוזיאון ישראל, ירושלים
- ^ חיים גמזו, ציור ופיסול בישראל, הוצאת דביר, 1957, עמ' 50.
- ^ גליה בר אור, "בתים ניצבו כטוטפות", בתוך: ליאו רוט - רועה געגועים, (עין חרוד וקרית ביאליק: משכן לאמנות והוצאת אח, 2000), עמודים 29-26.
- ^ קרקוצקין, אמנון רז, גלות בתוך ריבונות – לביקורת "שלילת הגלות" בתרבות הישראלית, תיאוריה וביקורת 4, 1993, עמ' 23-55
- ^ דרור, יובל (עורך), קיבוץ ויהדות, יד טבנקין ומוסד ביאליק, 2017
- ^ אלעזר גלעד, ל.רוט ציורים, רישומים ותחריטים, אפיקים: הוצאת קיבוץ אפיקים, 1989
- ^ ליאו רוט, מבצע קדש, 1956, גואש על עץ, בתערוכה "תותח וקלשון"; אוצרת: סיגל קהת-קרינסקי, באתר מוזיאון פתח תקווה לאמנות.
- ^ אריה לרנר, תערוכות | ליאו רוט באפיקים, דבר, 27 במאי 1960.
