הומנה
| מחוז |
 פרשוב |
|---|---|
הוּמֶנֶה (בהונגרית: Homonna, בגרמנית: Homenau, ביידיש: הימענע) היא עיירה במחוז פרשוב ("קראג'") במזרח סלובקיה והעיירה השנייה בגודלה במחוז זמפלין ההיסטורי. היא שוכנת בקרבה להרי הגעש ויהורלט ובמפגש הנהרות לאבורק וסארוצ'ה.
הומנה משמשת מרכז למחוזות המזרחיים בסלובקיה. המקומות האטרקטיביים ביותר בסביבתה הם הרי ויהורלט המתהדרים באגם מורסקֶה הוקו וקטע מהרי ביישצ'די בגבול סלובקיה, פולין ואוקראינה, שהם חלק מהפארק הלאומי פולוני. הומנה מוקפת בשרידים של טירות מימי הביניים ומוזיאון פתוח לארכיטקטורה הממוקם בפארק העירוני.
מקור שמה ממילה סלאבית נפוצה humno" (gumьno)", שפירושה בסלובקית "חצר אחורית", והמשמעות המדויקת עשויה להיות שונה בין ניבים.[1]
היסטוריה
נהר לאבורק והרי הקרפטים עיצבו מראש את התפתחות העיירה וסביבתה. תודות למיקומה ולאקלים הנעים השורר בה, המושפע מההרים הסמוכים לה, העיירה הייתה יעד אטרקטיבי עבור אנשים מאז תקופת האבן. החל מהמאה ה-5 אבותיהם הסלאביים של הסלובקים עברו בהדרגה לאזור במהלך הגירת העמים הגדולה.
התיישבות משמעותית ומאורגנת באזור זה החלה כבר באמצע המאה ה-13, לאחר הפשיטות המונגוליות. המסמך הכתוב הראשון המזכיר את הומנה מתוארך לשנת 1317. ההיסטוריה של הומנה קשורה קשר הדוק עם משפחת דרוגט, משפחת אצולה מכובדת שמקורה בנאפולי. בני משפחת דרוגט התיישבו בהומנה והפכו אותה למרכז של אחד המחוזות הפיאודליים הגדולים בהונגריה העליונה. המלך מתיאש קורווינוס העניק זכויות אזרחיות (מעמד של עיירה) לעיר. באותה תקופה חצה את העיירה נתיב סחר חשוב שחיבר את ממלכת הונגריה עם ממלכת פולין.
אנדרטת העיר החשובה ביותר, היא טירה מתקופת הרנסאנס, שנבנתה על מקומה של טירת אבן מקורית בשנת 1610 לערך. הטירה הפכה למאפיין מרכזי של העיר והיא משמשת כיום למטרות מוזיאוניות ותרבותיות. בשנת 1613, במהלך הקונטרה-רפורמציה, הוקמה מכללה ישועית כבית הספר התיכון הראשון בתולדות הומנה. בשנת 1619, כ-10,000 פרשים פולנים – ליסובצ'י – בראשות ולנטי רוגאבסקי, הביסו את צבאו של ג'ורג' הראשון רקוצ'י בקרב הומנה.
ביטול חלק מהחובות הפיאודליות והרפורמות של מריה תרזה קידמו את פיתוח המלאכות, והומנה הפכה למושב של מה שמכונה "משרד המלח". אוכלוסיית העיירה כללה סלובקים, רותנים, הונגרים ויהודים. הלטינית שימשה כשפה מנהלית, ששימשה גורם מייצב בשל תערובת הלאומים שחיו בה.
משפחת אנדראשי מטרנסילבניה החלה להשפיע על ההיסטוריה של הומנה במאה ה-19, תקופה המאופיינת בצמיחה כלכלית. יתרה מכך, מבנים חדשים רבים הוקמו באותה תקופה. תחומי הפעילות העיקריים של תושבי העיירה היו חקלאות, מלאכה ומסחר. הרכבת הראשונה בהומנה הופיעה ב-1871, והובילה להתפתחות המסחר ועיסוק בחיתוך עץ. בשנת 1899 הוקמה בהומנה האקדמיה לעסקים הראשונה באוסטריה-הונגריה. לקראת סוף המאה ה-19 מנתה הומנה 4,000 תושבים.
המאה ה-20 הביאה לתחייה תרבותית. הומנה התפרסמה בזכות השווקים והירידים שלה. התפתחות מבטיחה זו, אם כי הססנית, נקטעה במלחמת העולם הראשונה. תקופה קצרה של קיומה של צ'כוסלובקיה בין שתי מלחמות העולם התבררה כבעלת השפעות חיוביות על מצבה של הומנה. אולם, בעקבות מלחמת העולם השנייה, התפתחות העיירה נעצרה. ב-26 בנובמבר 1944, הומנה נכבשה על ידי כוחות הארמייה ה-18 הסובייטית, שפעלה כחלק מהחזית האוקראינית הרביעית, ולאחר מכן העיר הפכה שוב לחלק מצ'כוסלובקיה.
עד שנת 1956 הייתה הומנה מרכז מנהלי. אולם אז הוקם בה מפעל לייצור סיבי פוליאמיד טקסטיל, חברת Chemlon הנוכחית, והיא הפכה גם להיות מרכז כלכלי חשוב. הומנה הפכה בהדרגה למרכז של תעשיות כימיות, בניין, מזון והנדסת מכונות. הייתה לכך השפעה חיובית על התפתחות המכללות הטכניות. הפיתוח התעשייתי כלל פרויקטי דיור רחבי היקף, ואת אזור העיירה השלימו שיכונים חדשים. ב-1948 חיו בהומנה 7,000 תושבים, וכיום האוכלוסייה מונה למעלה מ-33,000.
דמוגרפיה
לפי מפקד האוכלוסין של 2012, היו בעיר 34,634 תושבים. עם זאת, יחד עם הכפרים שמסביב המרכיבים את טבעת העיירה, יש בהומנה כ-42 אלף תושבים. 79% מהתושבים היו סלובקים, 6.5% רוסינים, 2.33% רומאים, 1.16% אוקראינים ו-0.49% צ'כים.[2] ההרכב הדתי היה 57.91% רומאים קתולים, 23.00% יוונים קתולים, 8.69% אנשים ללא השתייכות דתית, 5.91% אורתודוקסים ו-0.98% לותרנים.[2]
הקהילה היהודית בהומנה
מתעודות מסוף המאה ה-17 עולה שכבר אז ישבו יהודים בהומנה, ואולי אף קודם לכן. במפקד יהודי מחוז זמפלין בשנת 1725 התפקדו בהומונה שתי משפחות יהודיות. במאה ה-18 התגוררו בהומונה שלוש משפחות יהודיות, ומאז גדל בה מספר היהודים בהתמדה. במפקד האוכלוסין הכלל-ארצי בשנת 1787 התפקדו בהומנה 110 יהודים.
מצבה משנת 1772 מלמדת שבאותה שנה כבר היה בית עלמין יהודי וב-1786 נזכרת חברה קדישא מקומית. יש השערות כי ב-1780 קמה בהומנה קהילה יהודית, ומשה פופר היה ראש הקהילה הראשון. בימיו נבנה בית תפילה קטן, ובשלהי המאה ה-18 מנתה הקהילה 120 נפשות. בשנת 1793 נהרס בית התפילה הראשון ועל מקומו נחנך בית כנסת מפואר. בית הכנסת המהודר מעיד על הגידול במספר היהודים ועל התבססותם. בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 העסיקה קהילת הומנה רב, דיין, חזן ושוחט ומורה דת. היחסים בין היהודים לשכניהם הלא-יהודים התאפיינו בסובלנות הדדית, והדבר סייע לגידול הקהילה ולהתבססותה.
במהלך המאה ה-19 התיישבו בהומנה יהודים נוספים מיישובים בסביבה ובאמצע המאה הגיע חלקם של היהודים לשליש מתושבי העיירה. הם מילאו תפקיד מכריע בחיי הכלכלה של העיירה ופיתחו בה את המסחר. בעת הפילוג בקרב הקהילות היהודיות בהונגריה הצטרפה קהילת הומנה לזרם האורתודוקסי. בסוף המאה ה-19 השתקעו בהומנה פליטים יהודים מגליציה והקימו בית מדרש משלהם בנוסח חסידי, וב-1906 נחנך בה בית מדרש נוסף, שהתפילה בו התקיימה על פי המנהג החסידי. לצדה של החברא קדישא פעלו בהומנה כמה חברות צדקה וחסד וביניהן "אגודת נשים יהודיות" (נוסדה ב-1890), "ביקור חולים", "פועלי צדק", "חברת הסנדק" ו"תומכי עניים".[3]
בשנות ה-80 הוקמה בה הישיבה של ר' משה גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם" ומגדולי רבני הונגריה. בשנת 1856 נפתח בה בית ספר יהודי יסודי, הראשון בכל מזרח סלובקיה, ושפת ההוראה בו הייתה גרמנית. ב-1880 נבנה בית ספר יהודי חדש ושפות ההוראה בו היו גרמנית והונגרית והתקיימו בו גם לימודי דת.
רבה הראשון של קהילת הומנה היה ר' פנחס לוריא. אחריו כיהן ר' יעקב שפירא. מ-1818 כיהן בקהילה גם ר' אליעזר ליברמן, שהתאפיין בדעותיו הליברליות. בין השנים 1883–1888 כיהן בה ר' משה גרינוולד. בין הרבנים שמוצאם מהומנה היו גם ר' גוטליב קליין, רבה הראשי של שוודיה, ור' משה ריכטמן, מנהיג ופעיל ציוני.[3]
לאחר מלחמת העולם הראשונה התחוללו בהומנה מהומות ונשדדו כמה בתים וחנויות של יהודים. בשנת 1922 מנתה קהילת הומנה 1,854 נפשות, ובראשה עמד ר' יצחק פרידריך. בשנת 1930 מונה ר' חיים יהודה ארנרייך, חוקר תלמוד ועורך, לרבה של הומנה. באותה תקופה היו בהומנה שלושה בתי כנסת, ונוסף להם היו שני בתי מדרש וכמה בתי תפילה ששימשו את יהודי העיר.[3]
בין שתי המלחמות הייתה הומנה מרכז תורני חשוב בסלובקיה. פעלו בה ישיבות, תלמוד תורה, וחברות לימוד שדאגו להעמקת לימודי הקודש בקרב הציבור. בתקופה זו היו יהודי העיירה פעילים בחיי הציבור והחברה בעיר. בשנת 1921 היו שליש מחברי מועצת העיר יהודים וכמה יהודים מילאו משרות בכירות בשירות הציבורי. בבחירות 1928 קיבלה המפלגה היהודית-לאומית בהומנה 510 קולות (33%) והייתה המפלגה הגדולה בעיירה. בשנות ה-20 וה-30 היה סניף גדול של אגודת ישראל ולצדה פעלה גם תנועת "צעירי אגודת ישראל". בשנת 1930 נבנה בית כנסת חדש ומפואר בעיירה, והוא נהרס על ידי קומוניסטים ב-1970.
עד סוף מלחמת העולם הראשונה לא הייתה כמעט פעילות ציונית בהומנה, אבל בין שתי המלחמות פעלו בעיירה כמה מפלגות ותנועות נוער ציוניות. רוב בני הנוער השתייכו לתנועת "השומר קדימה". אחריה הוקמו סניפים של בני עקיבא ובית"ר. בסוף שנות ה-30 יצאו רבים מבוגרי בני עקיבא לחוות הכשרה לקראת עלייתם לארץ-ישראל. עשרות בוגרי תנועות נוער ציוניות בהומנה עלו ארצה לפני מלחמת העולם השנייה. לאורך תקופה זו מילאו יהודי הומנה תפקיד מפתח בכלכלת העיר וכ-90% מבתי העסק היו בבעלותם.[3]
השואה
בעקבות סיפוח דרום סלובקיה להונגריה הורו הרשויות ב-5 בנובמבר 1938 לגרש מהומנה 123 יהודים לשטח הפקר בגבול הונגריה. בשנת 1940 התגוררו בהומנה 2,127 יהודים, וכאלף נוספים גרו ביישובי הנפה. בשנת הלימודים 1941/1940 סולקו הילדים היהודים מבתי-הספר הציבוריים, והקהילה פתחה למענם בית ספר אזורי. במהלך 1941 איבדו יהודים רבים את מקורות פרנסתם ורכושם הוחרם. רוב בתי העסק של היהודים נסגרו בהוראת השלטונות. בשלהי 1941, ערב הגירושים, הגיעו להומנה כ-120 פליטים יהודים מברטיסלאבה, ובתחילת ינואר 1942 היו בה 2,285.
באמצע מרץ 1942, כשנודע על הגירוש הצפוי של הצעירים, התעוררו רבים לפעולה. מקצתם חיפשו מקומות מסתור ואחרים נמלטו מן העיר. נערות רבות נשלחו לאושוויץ, ובין הבחורים שנקראו להתייצב לגירוש חלק הסתתרו וחלק שולחו למחנה הריכוז ז'ילינה ובהמשך למיידנק.
במאי 1942 רוכזו רוב יהודי הומנה והסביבה בבית הכנסת הישן ומשם גורשו בשני טרנספורטים. בסך הכול גורשו כ-1,900 יהודים – 78% מכלל יהודי הומנה והסביבה. ביניהם היו גם ר' חיים אריה ארנרייך, ר' מנחם מנדל כהנא, ר' יהושע רוזנברג ור' שלמה זלמן וייסברג. עם הפסקת הגירושים עוד נותרו בעיירה כ-400 יהודים. מוסדות הקהילה המשיכו לפעול. הילדים המעטים שעוד נותרו במקום המשיכו ללמוד בבית הספר היהודי. בית הכנסת הוחרם ושימש מחסן של הצבא.
בתחילת 1944 התגוררו בהומנה 696 יהודים בעלי תעודות חסות. מרביתם פונו למערב סלובקיה, ובמקום נותרו 32 יהודים. עם פרוץ המרד הסלובקי הצטרפו כמה יהודים מהומנה לפרטיזנים. כמה משפחות יהודיות שנותרו לאחר דיכוי המרד נתפסו בידי הנאצים ושולחו למחנות ריכוז.[3]
לאחר המלחמה
לאחר השחרור התקבצו בהומנה כמה מאות יהודים בני העיר והסביבה, ששרדו במחנות או הסתתרו אצל סלובקים. חיי הקהילה חזרו לפעול והפעילות הציונית התחדשה. בשנת 1947 נאספו בהומנה 110,000 קרונות לקרן קיימת לישראל לנטיעת "יער קדושי צ'כוסלובקיה" בהרי ירושלים. ב-1949 רוב יהודי הומונה עלו לישראל ומעטים מהם היגרו לארצות אחרות. כיום כבר לא קיימת קהילה יהודית בהומונה אבל גרות שם כמה משפחות יהודיות.[3]
יהודים בולטים שחיו בקהילה
- משה גרינוולד – רב הקהילה, מגדולי רבני הונגריה בסוף המאה ה-19, מחבר הספר "ערוגת הבושם".
- חיים יהודה ארנרייך – רב הקהילה, חוקר תלמוד ועורך כתב העת "אוצר החיים".
- שרגא פייבל מנדלוביץ' – ממנהיגי היהדות החרדית בארצות הברית במאה ה-20.
- פנחס אפרתי – רופא פנימי בעל שם עולמי ופרופסור באוניברסיטה העברית.
- ארנה דיינש (במקור גרינבלט,1891 – 1937) היה רופא ילדים יהודי-הונגרי.
לקריאה נוספת
- יהושע רוברט ביכלר, פנקס הקהילות, כרך 11, סלובקיה, ירושלים: יד ושם, תשס"ג, 156–161.
- אברהם פוקס, ישיבות הונגריה בגדולתן ובחורבנן, ב, 1978, עמ' 15–19.
- יצחק יוסף כהן, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, מכון ירושלים לחקר ישראל, 1997.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של הומנה
הומנה, ברשת החברתית פייסבוק- Childhood Dream - project about community life in Humenné
- בית הקברות היהודי בהומנה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Uhlár, Vlado (1982). "Miestne názvy Humenné a Cimenná" (PDF). Slovenská reč (בסלובקית). Jazykovedný ústav Ľudovíta Štúra SAV (6): 357.
- ^ 2.0 2.1 "Municipal Statistics". Statistical Office of the Slovak republic. אורכב מ-המקור ב-2008-01-11. נבדק ב-2008-01-12.
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 יהושע רוברט ביכלר, פנקס הקהילות, כרך 11, סלובקיה, ירושלים: יד ושם, תשס"ג, עמ' עמ' 161-160
