היסטוריה של האיחוד האירופי
ערך זה עוסק בהיסטוריה של | האיחוד האירופי |
 ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של האיחוד האירופי |
|
אמנות האיחוד האירופי
הרשות המבצעת
הרשות המחוקקת
הרשות השופטת
מוסדות מוניטריים
|
האיחוד האירופי הוא התאגדות של 28 מדינות באירופה, המשלבת בתוכה סממנים רבים של מדינה אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחידה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד, האירו, וסממני ריבונות נוספים.
מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין-מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. אט אט צבר הארגון עוצמה מדינית וכלכלית ובהסכמת המדינות החברות הרחיב את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".
לפני 1945: שורשים היסטוריים
במהלך העת העתיקה, החלו להתפתח בדרומה של אירופה שתי תרבויות מרכזיות, האחת בדרום הבלקן, זו יוון העתיקה והשנייה באיטליה של ימינו, זו רומא העתיקה. שתי תרבויות אלו, יצרו את העולם הקלאסי האירופאי, אשר היווה את אחד מהמרכיבים החשובים ביותר של התרבות האירופאית. הרפובליקה הרומית, ולאחריה הקיסרות הרומית, השתלטו עם השנים על מרבית דרום אירופה ומערבה, ובשטחי שלטונן החלה להתעצב תרבות משותפת, אשר ינקה מהמקור הרומאי-קלאסי ובמקביל מהמקור המקומי-ברברי.[1]
בשנת 284, התפלגה הקיסרות הרומית לקיסרות מזרחית ולקיסרות מערבית ובשנת 476 זו המערבית קרסה. לאחר נפילת הקיסרות המערבית, קמו על חורבותיה עשרות ואף מאות ישויות מדיניות, ובכך במהלך ימי הביניים התרחב הפיצול באירופה. למרות כל זאת, במהלך ימי הביניים החלו להירקם גם מגמות וגורמים מאחדים ביבשת. ראשית, בתקופה זו הפכה הנצרות לדת האירופית השלטת וכמעט הבלעדית, בכל רחביה. שנית, בתקופת ימי הביניים הפכה השיטה הפאודלית לשיטה הכלכלית-פוליטית-חברתית של כלל אירופה, ובכך תרמה למכנה המשותף של היבשת. שלישית, במהלך אותם השנים, החלו להצטבר שלל איומים משותפים לכלל אירופה, ובכך התחזקה תחושת הגורל המשותף של היבשת. ביטוי מובהק לכך היה עליית האסלאם לדת השלטת במזרח התיכון וצפון אפריקה, וניסיונות ההתפשטות של דת זו צפונה ליבשת האירופאית (בפרט החדירה המוסלמית לספרד). נוסף לאיום המוסלמי מדרום, לאורך כל ימי הביניים גם עמד לו איום של שבטים פולשים ממזרח, בעיקר האימפריה המונגולית אך גם גורמים מוגבלים יותר כגון המגיארים. מול איומים חיצוניים אלו, התקבלה ההבנה באירופה שמולם יהיה אפשר לעמוד רק בכוחות משותפים. במהלך ראשית העת החדשה התווסף גם איום חיצוני נוסף, בדמות האימפריה העות'מאנית וניסיונות ההתפשטות שלה לדרום-מזרח היבשת.[1]
במהלך העת החדשה, עברה היבשת טלטלות רבות, וחוויות מעצבות רבות, אשר חיזקו את הזהות המשותפת האירופאית. הרנסאנס, המהפכה המדעית והתעשייתית, עידן התגליות, האימפריאליזם האירופאי מעבר לים, הלאומיות ביבשת וראשית הדמוקרטיה באירופה, שינו את אופיה של אירופה מן הקצה אל הקצה. הלאומיות האירופאית, והתפתחותן של מדינות הלאום באירופה, למרות שהיה בהן מרכיב של פירוד ופילוג, היה בהם גם לא פחות מכך ראשית ניצני איחוד ביבשת. לראשונה החלו ישויות מדיניות מתאחדות על בסיס זהות משותפת, ובכך את מאות ואלפי הישויות המדיניות של ימי הביניים וראשית העת החדשה, החליפו כמה עשרות מדינות לאום גדולות, אשר בראשן עמדו: צרפת, אנגליה, רוסיה, גרמניה, איטליה, ספרד, הולנד ועוד.[1] בד בבד, היה אפשר גם לזהות בנוף האירופאי איחודים מדיניים רב-לאומיים, כגון האיחוד הפולני ליטאי והאימפריה האוסטרו-הונגרית. במהלך העת החדשה, החלו גם הוגים אירופאים שונים כגון עמנואל קאנט[2] וויקטור הוגו[3] להעלות רעיונות לאיחוד כלל-אירופי.
לאורך השנים, היו אינספור ניסיונות של איחוד אירופה תחת מנהיגות אחת, אך בין אם זו הייתה האימפריה הפרנקית והאימפריה הרומית ה"קדושה" בימי הביניים, או הקיסרות הצרפתית הנפולאונית וגרמניה הנאצית ההיטלראית בעת החדשה, תוכניות איחוד אלו תמיד סבבו סביב אומה דומיננטית או דמות מסוימת, ולא היו ניסיון של איחוד בהסכמה.[4][1]
זרעיו היותר קונקרטיים של רעיון אירופה המאוחדת, נזרעו במהלך המאה ה-20, עת עברה היבשת האירופאית שתי מלחמות עולם הרסניות, אשר בסופן הפכה אירופה לשדה של עיי חורבות. הזעזוע העמוק בקרב בני היבשת, אפיסת הכוחות של בריטניה וצרפת, חלוקתה של גרמניה המובסת, פירוקן המסתמן של האימפריות הקולוניאליות האירופאיות, ועלייתן של שתי מעצמות על חוץ-אירופאיות וראשית המלחמה הקרה - כל אלו הביאו לכדי הבנה באירופה, שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית אחת וכוללת, יבטיח את השלום באירופה ואת חזרתה למוקדי ההשפעה הבינלאומיים.[1][5]
תרבויות יוון ורומא, הניחו כמה מן היסודות החשובים ביותר לתרבות האירופאית המודרנית. בתמונה: הקולוסיאום ברומא, מסמליה של רומא העתיקה והעולם הקלאסי.
במהלך ימי הביניים, הפכה הנצרות לדת השלטת באירופה, דבר אשר הניח את אחת היסודות החשובים ביותר לזהות האירופאית. בתמונה: כיכר פטרוס ה"קדוש" בוותיקן
לאחר שתי מלחמות עולם הרסניות, החלו רבים באירופה מעדיפים אחדות בינלאומית שתהא ערובה לשמירת השלום ביבשת בצורה. בתמונה: המבורג ב-1943
1945-1993: התאגדויות מוקדמות
1945-1957: קהילת הפחם והפלדה האירופית
ערך מורחב – קהילת הפחם והפלדה האירופית
הארגון האירופי החשוב הראשון, היה קהילת הפחם והפלדה האירופית (ECSC) אשר נוסדה ב-18 באפריל 1951 על ידי צרפת, גרמניה המערבית, איטליה, בלגיה, לוקסמבורג, והולנד כדי ללכד את משאבי הפלדה והפחם של המדינות החברות בארגון, ובכך למנוע מלחמה נוספת באירופה. מטה קהילת הפחם והפלדה האירופית, בתחילת 1958, היה ממוקם בעיר הבירה של לוקסמבורג. הקהילה הייתה הגשמת תוכנית שתוכננה על ידי הכלכלן הצרפתי ז'אן מונה, פקיד מדינה צרפתי, אשר פורסמה על ידי שר החוץ הצרפתי רובר שומאן. שני אישים אלו, פעלו על מנת לאחד את כלכלות אירופה לכלכלה אחת חזקה, וכך רצו למנוע מלחמות בעתיד. כמו כן, התוכנית קודמה נמרצות על ידי ארצות הברית.[6][7]
1958-1967: תקופת הפיצול
- ערכים מורחבים – דו"ח ספאק, הקהילה הכלכלית האירופית, איגוד הסחר החופשי האירופי
במהלך ראשית שנות ה-50, התקבלה הדעה באירופה שיש להגביר את האינטגראציה ביבשת. על רקע זו, התכנסה ועידת ספאק בראשות שר החוץ הבלגי, יו"ר הוועדה, פול-אנרי ספאק. תפקידה של הוועדה היה להתוות דרכים לאינטגרציה אירופית, בפרט באמצעות מיסוד שוק משותף ואיחוד ההשקעות והמחקר בנושאי אנרגיה גרעינית. הוועידה הגישה את הדו"ח בשנת 1956 והוא פורסם באותה העת.[8][9]
בהתאם להמלצות דו"ח ספאק, בשנת 1957 הקימו שש המדינות המייסדות של קהילת הפחם והפלדה האירופית שני ארגונים חדשים נוספים: סוכנות האטום האירופית[10] והקהילה הכלכלית האירופית[11] אשר נודעה בשם "השוק המשותף". השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957. כל אחד משלושת הארגונים פעל במקביל לאחר, ולכל אחד הייתה "נציבות" משלו, אולם סוכם שלכל הארגונים יהיו מוסדות משותפים - מועצת שרים, בית נבחרים ובית דין גבוה לצדק.[7]
בשנים הבאות מדינות נוספות הוזמנו להצטרף לשוק המשותף, לקהילת הפחם והפלדה ולסוכנות האטום. בריטניה, שחששה מאיבוד ריבונותה, סירבה להצטרף והקימה ב-3 במאי 1960 ארגון מתחרה - איגוד הסחר החופשי האירופי (EFTA), אשר כלל את בריטניה, נורווגיה, שוודיה, דנמרק, שווייץ, אוסטריה ופורטוגל. EFTA היה ארגון מבוזר וחלש יותר מהשוק המשותף מאחר שלא הטיל מכסים חיצוניים אחידים, לא חל על מוצרי חקלאות ואיפשר לחברותיו לפרוש בכל עת.[12]
1967-1993: הקהילה האירופית
- ערך מורחב – הקהילה האירופית
בשלהי שנות ה-60, אירופה המערבית הייתה מפוצלת לשני גושים ארגוניים-פוליטיים עיקריים. זה הראשון כלל את איגוד הסחר החופשי האירופי בהנהגת בריטניה, וזה השני כלל שלושה ארגונים שונים בהנהגת צרפת, איטליה וגרמניה המערבית: השוק האירופי המשותף, קהילת הפחם והפלדה האירופית וסוכנות האטום האירופית. מצב זה יצר יתר ביזור וחוסר אפקטיביות.
ביולי 1967 התאחדו שלושת ארגוני הקהילה הכלכלית האירופית (השוק המשותף, קהילת הפחם והפלדה וסוכנות האטום) לידי ארגון אחד בשם הקהילה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות.[13][14] הקהילה האירופאית נשארה במתכונתה הנוכחית גם בשנים הבאות, נשארה בעלת שש מדינות בלבד ולא התרחבה עד לפרישתו של נשיא צרפת שארל דה גול ומינוי יורשו ז'ורז' פומפידו, שהיה פתוח יותר להרחבת השוק.
על פי הצעת נשיא צרפת, כונסה בדצמבר 1969 ועידת פסגה בהאג שבה סוכמה שיטה לתקצוב הקהילה על ידי החברות, הוקמה מסגרת לשיתוף פעולה בתחום מדיניות חוץ והוחל במשא ומתן לצירופן של בריטניה, אירלנד, דנמרק ונורווגיה. ב-1972 סוכם בהצלחה המשא ומתן על הצטרפות 4 המדינות. שלוש מהן הצטרפו לקהילה בתחילת 1973, אולם נורווגיה דחתה במשאל עם את ההסכם ולא הצטרפה בשלב זה.[15]
במהלך שנות ה-80 הואצו תהליכי האינטגרציה וההתרחבות של הקהילה האירופית.
ב-14 ביוני 1985, נחתמה בלוקסמבורג אמנת שנגן, אשר קבעה הנהגת מדיניות הגירה וביקורת גבולות מתואמת בין חברות הקהילה האירופית. האמנה שמה קץ לביקורת הגבולות בין המדינות החותמות ("אזור שנגן"), והביאה להרמוניזציה של מעברי הגבול החיצוניים. עם השנים נתווספו מדינות נוספות לאמנה, וכיום חתומות עליה 29 מדינות, לרבות מדינות שאינן חברות באיחוד האירופי (שווייץ, נורווגיה ואיסלנד) ולמעט מדינות שכן חברות בו (בריטניה ואירלנד).[16]
בשנת 1986, נכנס לתוקפו הדגל האירופי, אשר שימש את הקהילה האירופית ובעתיד את האיחוד האירופי.[17]
במהלך שנות ה-80 הבאות המשיך האיחוד האירופי להרחיב את גבולותיו. בשנת 1981 הצטרפה יוון לאיחוד ובשנת 1986 הצטרפו גם מדינות חצי האי האיברי (ספרד ופורטוגל).[18] בשנת 1990, עם סיפוחה של מזרח גרמניה לרפובליקה הפדרלית של גרמניה (גרמניה המערבית), התרחב האיחוד האירופי לראשונה אל תוך הגוש הקומוניסטי לשעבר.[19] הצטרפותה של מזרח גרמניה לאיחוד שינתה גם את יחסי הכוחות הפוליטיים בו. עד אז המדינה הדומיננטית באיחוד הייתה צרפת, ומאז החלה גרמניה המאוחדת לבנות את עצמה כגורם הדומיננטי באיחוד.
1993-ימינו: האיחוד האירופי
- ערכים מורחבים – אמנת מאסטריכט, אמנת ליסבון, אירו, משבר החוב האירופי
ב-7 בפברואר 1992 נחתמה אמנת מאסטריכט, בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר לעירייה במקום מגוריו; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים. כשנה לאחר מכן, ב-1 בנובמבר 1993 בהתאם לאמנת מאסטריכט, הפכה הקהילה האירופית לאיחוד האירופי. אדריכליה המרכזיים של אמנת מאסטריכט היו קנצלר גרמניה הלמוט קוהל ונשיא צרפת פרנסואה מיטראן.[20]
בשנת 1995 ערך האיחוד גל התרחבות נוסף, והצטרפו לאיחוד האירופי אוסטריה, שוודיה ופינלנד.[21]
בשנת 2002 הפך האירו למטבע של כל מדינות האיחוד האירופי, למעט בריטניה, שוודיה ודנמרק. האירו התחזק במהירות שיא, ונשאר כאחד המטבעות החזקים בעולם.[22][23]
בשנת 2004 עשה האיחוד האירופי התרחבות נרחבת למזרח אירופה ולאיחוד הצטרפו 10 מדינות חדשות: שלוש המדינות הבלטיות (אסטוניה, לטביה וליטא), פולין, צ'כיה, סלובקיה, סלובניה, הונגריה, מלטה וקפריסין. בשנת 2007 האיחוד האירופי החל מתפשט לבלקן, ורומניה ובולגריה הצטרפו לאיחוד.[24]
ב-1 בדצמבר 2009, אמנת ליסבון נכנסה לתוקף, מכוחה פועל האיחוד האירופי מאז. האמנה החליפה את אמנת מאסטריכט כמסמך היסוד של האיחוד. האמנה כללה רפורמה בהיבטים רבים של האיחוד: היא הסדירה את מוסדות האיחוד (הפרדת המועצה האירופית ממועצת האיחוד האירופי, הרחבת סמכויות הפרלמנט האירופי), יצרה משרות על-אירופאיות חדשות (נשיא המועצה האירופית ונציג עליון של האיחוד לענייני חוץ וביטחון[25]), הסדירה את המבנה המשפטי של האיחוד ועוד.[26]
החל משנת 2008, עם המשבר הכלכלי העולמי ומשבר החוב האירופי, נמצא האיחוד האירופי במיתון כלכלי מתמשך, כאשר מספר מדינות באיחוד, בדגש על יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל ואירלנד, נזקקו לסיוע כלכלי משאר מדינות באיחוד. נכון להיום, האתגר המרכזי העומד בפני האיחוד האירופי הוא הסדרת המשק הכלכלי שלו והחזרתו לצמיחה. [27]
בשנת 2012, קיבל האיחוד האירופי פרס נובל לשלום "על שישה עשורים של תרומה לקידום השלום, הפיוס, הדמוקרטיה וזכויות האדם באירופה".[28][29]
ב-1 ביולי 2013, קרואטיה הפכה לחברה ה-28 באיחוד האירופי.[30][31][32]
בשנת 2016 נערך בבריטניה משאל עם בנושא השארות הממלכה באיחוד. אזרחי בריטניה הצביעו בעד עזיבת האיחוד, ובכך הפכה הממלכה המאוחדת למדינה הראשונה שבוחרת לצאת מהאיחוד האירופאי. נכון לאפריל 2017 בריטניה טרם עזבה את האיחוד.
נפילת מסך הברזל בשנת 1989 אפשרה את התרחבותו והתפשטותו של האיחוד האירופי למרכז ומזרח היבשת. בתמונה: נפילת חומת ברלין
הבניין בו נחתמה אמנת מאסטריכט ב-7 בפברואר 1992. אמנה זו היא למעשה המסמך המכונן של האיחוד האירופי המגדיר את אופיו וקווי פעילתו בתחומים השונים
החל משנת 2008, על רקע המיתון העולמי ומשבר החובות ביבשת, מתקשה האיחוד לקיים את כלכלתו. בתמונה: הפגנה באתונה נגד צעדי הצנע הכלכליים של הממשלה
רשימת המדינות באיחוד ושנת הצטרפותן
- 1951 (המדינות המייסדות):
- 1973:
- 1981:
- 1986:
- 1990:
גרמניה המזרחית צורפה בעקבות איחודה עם 
גרמניה המערבית למדינה אחת - גרמניה
- 1995:
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, תהליכים ומגמות: אירופה המאוחדת, עמודים 246-247.
- ^ http://www.lse.ac.uk/europeanInstitute/LEQS/LEQSPaper27.pdf
- ^
"יום יבוא, ואנו נראה... ארצות הברית של אמריקה וארצות הברית של אירופה עומדות פנים אל פנים, ומושיטות יד זה לזה בין שני עברי האוקיינוס."
— ויקטור הוגו, 1849, "Can USA be described as a federator of Europe?" - ^ CIA World Factbook European Union section
- ^ "The political consequences". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
- ^ "Declaration of 9 May 1950". European Commission. Retrieved 5 September 2007.
- ^ 7.0 7.1 "A peaceful Europe – the beginnings of cooperation". European Commission. Retrieved 12 December 2011.
- ^ ^ Neil Nugent, The Government and politics of the European Communit, 2nd ed. (Durham: Duke University Press, 1991), 41; Desmond Dinan, Encyclopedia of the European Union, (Colorado: Lynne Rienner, 1998), 429-430.
- ^ ^ Peter M. R. Strik, A History on European Integration Since 1914, (New York: Pinter, 1996), 141-142.
- ^ A European Atomic Energy Community CVCE
- ^ Today the largely rewritten treaty continues in force as the Treaty on the functioning of the European Union, as renamed by the Lisbon Treaty.
- ^ Website of EFTA, "EFTA through the years"
- ^ "Merging the executives". CVCE – Centre Virtuel de la Connaissance sur l'Europe. Retrieved 28 April 2013.
- ^ Merging the executives CVCE.eu
- ^ "The first enlargement". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
- ^ "Schengen agreement". BBC News. 30 April 2001. Retrieved 18 September 2009.
- ^ "History of the flag". Europa web portal. Retrieved 13 March 2009.
- ^ "The new European Parliament". CVCE. Retrieved 28 April 2013.
- ^ "1980–1989 The changing face of Europe – the fall of the Berlin Wall". Europa web portal. Retrieved 25 June 2007.
- ^ Craig, Paul; Grainne De Burca, P. P. Craig (2007). EU Law: Text, Cases and Materials (4th ed.). Oxford: Oxford University Press.
- ^ Bache, Ian and Stephen George (2006) Politics in the European Union, Oxford University Press. p543-547
- ^ Rosenberg, Matt (23 May 2010). "Euro Countries: 22 Countries use the Euro as their Official Currency". About.com. Retrieved 27 December 2010.
- ^ "EU ministers back Estonia bid to join euro". BBC News. 8 June 2010. Retrieved 19 July 2010.
- ^ "A decade of further expansion". Europa web portal. Archived from the original on 15 June 2007. Retrieved 25 June 2007.
- ^ "European Parliament announces new President and Foreign Affairs Minister". Retrieved 1 December 2009.
- ^ Treaty of Lisbon (the amendments)
- ^ "The Euro's Three Crises". Jay C. Shambaugh, Georgetown University (Brookings Papers on Economic Activity, Spring 2012). Spring 2012. JSTOR 23287217.
- ^ "The Nobel Peace Prize 2012". Nobelprize.org. 12 October 2012. Retrieved 12 October 2012.
- ^ Nobel Committee Awards Peace Prize to E.U. New York Times. 12 October 2012. Retrieved 12 October 2012.
- ^ "Croatia". European Commission. Retrieved 3 June 2013.
- ^ "Croatia: From isolation to EU membership". BBC. Retrieved 14 May 2013.
- ^ "Croatia joins EU". Edition.cnn.com. Retrieved 2013-10-13.
