המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/אף על פי

פרק אף על פי הוא הפרק החמישי במסכת כתובות הפרק עוסק בכמה מתנאי הכתובה, כמו: סכום דמי הכתובה, תוספת כתובה, מחילת הכתובה, זמן חלות חיוב הכתובה והמזונות, קצבת זמן הנישואין והמלאכות המוטלות על האשה לאחר הנישואין, נידון בו בהרחבה גם הזמן בו מותר לבת ישראל שנישאת לכהן להתחיל לאכול תרומה, וגם דינו של מי שהדיר הנאה את אשתו או שהקדיש את מעשה ידיה, ודיני מורדת על בעלה, בפרק יש 9 משניות, ובתלמוד בבלי הוא כולל כ-11 דפים מדף נ"ד עמוד ב' עד דף ס"ה עמוד ב'.

נושאי הפרק

תנאי כתובה ככתובה - תוספת כתובה

על פי המשנה הבעל יכול להוסיף כל סכום שירצה על דמי הכתובה, סכום זה נקרא תוספת כתובה, ונחלקו תנאים ממתי חל החיוב לשלם אותו, לדעת חכמים כל סכום שכתב כתוספת לכתובה מצטרף לדמי הכתובה כבר מזמן הכתיבה, ולכן אם מת או גירש את אשתו לפני הנישואין חייב לשלם את כל הסכום שהתחייב, ואילו דעת רבי אלעזר בן עזריא שאת הסכום הבסיסי של דמי הכתובה חייב כבר בשעת הקידושין, אבל את תוספת הכתובה האישה מקבלת רק אם התאלמנה או התגרשה לאחר הנישואין, לגבי פסק הלכה הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, ומסקנת הגמרא שהלכה כרבי אלעזר בן עזריא.

המשנה נקטה בלשון "אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף", הגמרא מסיקה מלשון זה שתוספת הכתובה דינה ככתובה, ולכן נקט התנא לשון הוספה, בהקשר לכך מביאה הגמרא את דברי רבי איבו בשם רבי ינאי שמשוה את דין תוספת הכתובה לדמי הכתובה לגבי הלכות רבות:

• מוכרת ומוחלת – אישה שמחלה או מכרה את הכתובה, חלה המכירה או המחילה גם על התוספת, מפני שהכל קרוי כתובה.
• מורדת – אישה שמורדת בבעלה מקזזים מדמי כתובתה סכום מסויים כל שבוע, עד שמפסידה את כל הכתובה, אם כתב לה הבעל תוספת מקזזים גם ממנה.
• פוגמת – במקרה שהבעל טוען ששילם את הכתובה, והאישה טוענת ששילם רק חלק מהסכום, צריכה האישה להשבע על השאר, דין זה נכון גם אם פגמה רק בתוספת, שאינה גובה את הכתובה אלא בשבועה
• תובעת – אישה שתבעה בבית דין את דמי הכתובה מפסידה בכך את דמי המזונות, גם אם תבעה רק את התוספת אינה זכאית עוד לדמי מזונות.
• עוברת על דת – אישה שהפסידה את כתובתה מדין עוברת על דת מפסידה גם את התוספת.
• שבח – בדומה לבכור שאינו נוטל פי שנים משבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת האב, גם אישה אינה גובה מנכסים שהשביחו אחרי מיתת בעלה, בשונה מבעל חוב רגיל שיכול לגבות מן השבח, לגבי דין זה תוספת הכתובה ככתובה, ואין האישה יכולה לגבות אותה מן השבח.
• שבועה – כל שבועה שתוטל על האישה בגביית דמי הכתובה, כוללת גם את התוספת.
• שביעית – בשונה מכל חוב חוב של כתובה אינו משמט בשביעת, גם תוספת כתובה אינה משמטת בשביעית.
• כותב כל נכסיו לבניו – מי שכתב את כל נכסיו לבניו וייחד קרקע אחת לכתובת אשתו, אם שתקה וקיבלה את ההסדר איבדה האישה את כתובתה, ותוספת דינה ככתובה.
• זיבורית – בשונה מהלוואה שנגבית מן הבינונית, כתובת אישה כולל התוספת נגבים מן הזיבורית.
• כל זמן שהיא בבית אביה – אלמנה שחזרה לבית אביה ולא קיבלה דמי מזונות מן היתומים יכולה לגבות את הכתובה עד 25 שנים, ולאחר מכן הפסידה את הכתובה, דין זה נכון גם בנוגע לתוספת.
• כתובת בנין דכרין – על פי תקנת חכמים אישה שמתה לפני בעלה, אחרי מיתת הבעל בניה בלבד יורשים את דמי הכתובה, דין זה חל גם על תוספת הכתובה.

גביית כתובת בנין דיכרין מנכסים משועבדים

חכמים הוסיפו תנאי בשטר הכתובה שבמקרה שתמות האישה לפני הבעל הבנים שיולדו לאישה מנישואיה יירשו את הנכסים שהביאה איתה מבית אביה ואת דמי הכתובה, הגמרא מבארת שלסעיף זה בשטר הכתובה ישנם שני נוסחאות, לפי הנוסח המקובל בפומבדיתא הגירסה היא "בנין דיכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך", על פי גירסה זו הבנים נוטלים את הנכסים בתורת ירושה ולכן אינם יכולים ליטול אותם מן הלקוחות, אולם במתא מחסיא הנוסח הוא: "אינון יסבון כסף כתובתיך", הגמרא מבארת שלשון זה מורה על גביית חוב ולא ירושה, ולכן על פי נוסח זה יכולים היתומים לגבות את הנכסים גם מן הלקוחות כדין בעל חוב, הגמרא פוסקת שהגרסה הנכונה היא זו של פומבדיתא.

חיוב שבועה על מי שנפרע מנכסי יתומים

חכמים גזרו על כל מי שבא להיפרע מנכסי יתומים שאינו יכול להיפרע בלי שבועה, הסיבה היא מפני החשש שמא אביהם כבר שילם לו במזומן, דין זה נכון גם בנוגע לאישה שתובעת מהיתומים את דמי הכתובה, הגמרא מביאה שני מקרים בהם נחלקו חכמי פומבדיתא עם חכמי מתא מחסיא, אם אישה חייבת להישבע כדי ליטול את דמי הכתובה:

ייחד לה מטלטלים ואבדו – במקרה שייחד הבעל קרקע או מטלטלים לגביית הכתובה יכולה האישה לגבות אותם בלי שבועה, מפני שבמקרה כזה אין חשש ששילם לה את החוב, אולם במקרה שייחד לה מטלטלים ואבדו ישנה מחלוקת, חכמי פומבדיתא פוטרים משבועה, וחכמי מתא מחסיא מחייבים.

ייחד קרקע על פי גבול אחד – אם ייחד קרקע ונתן בה סימן על כל ארבעת הצדדים משמע שסמכה על קרקע זו ולא נטלה ממנו כסף אחר, אולם אם הייחוד נעשה רק על פי גבול אחד של הקרקע, לדעת חכמי פומבדיתא אמנם פטורה משבועה, אבל לדעת חכמי מתא מחסיא במקרה כזה יש חשש ששילם לה את החוב ואינה גובה מן היתומים אלא בשבועה.

תוספת כתובה מן האירוסין

על פי המשנה החיוב לשלם לאלמנה וגרושה את דמי הכתובה הבסיסיים מתחיל כבר מהאירוסין, ולגבי התוספת נחלקו תנאים לדעת תנא קמא גם מאורסת גובה את הכל, ולדעת רבי אלעזר בן עזריה אינה גובה את התוספת אלא רק אחרי הנישואין, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים כיצד נפסק להלכה, ותולה את המחלוקת בשאלה האם ניתן להכניס פרשנות בהסכמים על פי אומדנא, בהקשר לזה הגמרא מציינת כמה מקרים בהלכה שיש בהם דיון בשאלה של פרשנות על פי אומדנא.

מסקנת הגמרא שאפשר לפרש הסכם על פי אומדנא, והמחלוקת במשנה היא על האומדנא עצמה, האם כוונת הבעל שהוסיף לאשתו דמי כתובה היא רק למקרה שינשאו או בשביל קירוב הדעת של הקידושין, הגמרא פוסקת הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה, שרק אחרי הנישואין האשה גובה את תוספת הכתובה, ומסתפקת במקרה שנישאה ולא נבעלה עדיין?.

הפחתת דמי הכתובה

במשנה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשאלה האם ישנה אפשרות להפחית מהסכום שחכמים קצבו לדמי הכתובה, לדעת רבי יהודה אם האישה כתבה שובר בשטר הכתובה על חלק מהסכום, אכן נפטר הבעל מתשלום אותו חלק, גם אם בפועל לא שילם כלום, ואילו לדעת רבי מאיר כל מי שמפחית מהסכום של הכתובה בעילתו בעילת זנות, הגמרא מבארת שגם רבי יהודה סובר שאי אפשר להתנות מראש על סכום נמוך בכתובה, למרות הכלל שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, מפני שכתובה היא חיוב דרבנן, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר מדיני התורה, בדעת רבי מאיר מבארת הגמרא שלדעתו חיוב כתובה הוא מן התורה, והוא סובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל גם בחיובים ממוניים.

הגמרא מביאה את שיטת רבי יוסי בברייתא, שאדם רשאי לכתחילה לסכם עם אשתו מראש על הפחתת דמי הכתובה, הגמרא מבארת שגם לדעת רבי יוסי אסור לבעל לייחד מטלטלים לתשלום דמי הכתובה שמא יפחת שווים ויעמוד על פחות ממאתיים זוז, מפני שבמקרה כזה האישה לא מחלה במפורש על ההפסד.

הגמרא פוסקת הלכה כרבי מאיר, ולכן מי שמפחית מדמי הכתובה, או אישה שאיבדה את כתובתה בעילתה בעילת זנות.

קצבת הזמן לנישואין בבתולה ואלמנה

על פי המשנה לאחר אירוסי בתולה רשאים הבעל או האישה לעכב את הנישואין עד 12 חודשים מאז התביעה של בן הזוג, לצורך התארגנות והכנה לחתונה, ולאחר אירוסי אלמנה עד חודש, אם עבר הזמן ולא נישאו בסיבת הבעל, הוא חייב לשלם לה את דמי מזונותיה, על פי משנה ראשונה במקרה כזה אם הבעל כהן, האישה מותרת באכילת תרומה, אבל חכמים תקנו שאין בת ישראל שנישאת לכהן אוכלת תרומה עד שתכנס לחופה.

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים במשנה ובברייתא אם יכול הבעל לתת לה רק תרומה או שחייב לתת לה גם חולין כדי שתוכל לאכול בימי טומאתה, הגמרא קובעת שלכל הדעות בת ישראל שהתקדשה לכהן חייב הבעל לתת לה לפחות חצי חולין, וכל המחלוקת היא רק בבת כהן שמקודשת לכהן.

הגמרא מסיקה שבוגרת הרי היא כתבועה, כלומר שאם אישה התקדשה בזמן שהיתה בוגרת זמן הנישואין הוא 12 חודש מאז הקידושין גם אם לא תבע הבעל, הגמרא מביאה את שיטת רב הונא שסובר שבוגרת נותנים לה רק חודש עד הנישואין, הגמרא דוחה את דבריו, הגמרא מסיימת בדברי רב פפא שאם עברו עליה בבגרותה 12 חודש ורק אז התקדשה זמן הנישואין הוא עד חודש.

אכילת תרומה טרם הנישואין לכהן

מן התורה בת ישראל שהתקדשה לכהן אוכלת תרומה מפני שהיא קנין כספו, כלומר שבעלה הכהן עשה בה קנין בכסף הקידושין, הגמרא מבארת שחכמים גזרו שלא תאכל תרומה בעודה בבית אביה והסיבה לכך או מפני שחוששים שתשקה כוס של תרומה לאחיה, או מפני שחוששים שמא ימצא בה מום ויתבטלו הקידושין למפרע כדין מקח טעות.

הגמרא מבארת שבתחילה התירו חכמים לאכול תרומה כשהגיע הזמן להינשא ובעלה מחויב במזונותיה, אולם תקנת חכמים מאוחרת יותר אסרה אכילת תרומה לבת ישראל עד שתיכנס לחופה שמא ימצא בה מום רק אחרי הנישואין.

על פי המשנה יבם אינו מאכיל תרומה את בת ישראל מפני שהיא איננה קניין כספו.

מלאכות הבית המוטלות על האישה

המשנה מונה כמה מלאכות המוטלות על האשה בחיי הנישואין: טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה, מציעה לו את המיטה וטווה צמר, האשה יכולה להכניס לביתה שפחות שיעבדו במקומה, ועל כל שפחה שהיא מכניסה היא נפטרת מחלק מהמלאכות, אם הכניסה 4 שפחות היא פטורה מכל המלאכות, הגמרא מציינת בשם רב הונא שבכל מקרה היא מוזגת לו את הכוס, מציעה לו את המיטה ורוחצת את פניו ידיו ורגליו, ולדעת רבי אליעזר גם אם יש לה 100 שפחות יכפה אותה לטוות צמר מפני שהבטלה מביאה לידי שעמום.

המדיר את אשתו מתשמיש המיטה

על פי המשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל במי שנדר הנאה מתשמיש המיטה אם הנדר הוא למשך יותר משבוע לדעת בית הלל חייב לתת גט לאשתו, ולדעת בית שמאי אינו חייב אלא אם תוקף הנדר הוא למשך יותר משבועיים, בביאור המחלוקת הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, לדעת רב אם לא קצב בזמן את תוקף הנדר חייב לגרש מיד לכל הדעות, ואילו לדעת שמואל גם באופן זה נחלקו בית שמאי ובית הלל כמה זמן ימתין שמא ימצא פתח לנדרו.  

דיני עונה

ערך מורחב – מצוות עונה

על פי המשנה חיוב עונה משתנה בין אדם לאדם ותלוי בעיקר במקצוע של הבעל, המשנה מונה כמה דוגמאות: הפועלים פעמיים בשבוע, החַמָּרִים פעם אחת בשבוע, הגַּמָּלִים פעם בחודש והספנים פעם בששה חודשים, ואילו טיילים (מובטלים ומפונקים) כל יום, בברייתא שהובא בגמרא כתוב שתלמידי חכמים מצוות עונתם בליל שבת.

המשנה מסייגת שפועל יכול לצאת מביתו לשבוע למרות שיבטל את מצוות עונה פעמיים, ואפילו ללא הסכמת האישה כך גם לדעת רבי אליעזר מותר לתלמיד חכם לצאת מביתו לחודש כדי ללמוד תורה, הגמרא מציינת שלדעת חכמים מותר לתלמידים לעזוב את ביתם אפילו למשך כמה שנים, ושכך נפסק להלכה, ומספרת על כמה תנאים שנהגו כך, אולם מהלכות דרך ארץ אין לעזוב את הבית ליותר מחודש אפילו בהסכמת האישה, ונחלקו אמוראים אם צריך אחר כך להישאר בבית חודש או חודשיים.

דיני מורד ומורדת

ערך מורחב – מורדת על בעלה

על פי המשנה אישה המורדת על בעלה מקזזים מכתובתה 7 דינרים לשבוע, ולדעת רבי יהודה 7 טרפעקין לשבוע, הגמרא מציינת על פי הברייתא שרבותינו נמנו וגמרו שלא מפחיתים מכתובתה מעט מעט, אלא מזהירים אותה ומכריזים עליה בבתי המדרש למשך 4 שבתות ולאחר מכן מתגרשת בלי כתובה כלל.

אישה מורדת הגמרא מגדירה את מי שאינה מסכימה לקיים מצוות עונה, ולדעת רבי יוסי ברבי חנינא גם אישה שאינה מסכימה לעשות את המלאכות שחייבוה חכמים, הגמרא מסייגת שדין מורדת מדובר באישה שאינה רוצה להתגרש ומסרבת רק כדי לצער את בעלה, אבל במקרה שטוענת שבעלה מאוס עליה יכולה האישה לקבל גט באופן מידי, ולא צריך להכריז עליה ולכפות אותה.

בעל המורד על אישתו מוסיפים על כתובת אשתו 3 דינרים לשבוע ולדעת רבי יהודה 3 טרפעיקין לשבוע.

סוגיות מרכזיות

• כתיבת שטר מתנה על ידי עדים באומר כתבו ותנו לפלוני
• אומד דעת הנותן בתוספת כתובה לארוסה ומתנת שכיב מרע
• הפחתת סכום הכתובה בכתיבת שובר ובתנאי בעל פה
• האם מותר לשהות בלי כתובה או כתובה מופחתת
• עד מתי ניתן לפחות מסכום הכתוב בעל פה
• הזמן שנותנים לבתולה אלמנה ובוגרת לפני הנישואין ועיכוב נישואי קטנה
• הטעם שתקנו שארוסה לכהן לא תאכל בתרומה
• מזונות ארוסה שהגיע זמנה והמשרה אשתו על ידי שליש מתרומה וחולין
• איסור שומרת יבם בתרומה ועבר מקצת זמנה בפני הבעל
• האיסור בתרומה לפי משנה אחרונה בארוסה שהגיע זמנה
• הקדיש מלאכת אשתו איני ניזונית ועושה ותקנת מזונות ומעה
• קונם בדבר שלא בא לעולם וחיזוק שעבוד הבעל
• מלאכות שעושה לבעלה, והדעה שאינה אלא ליופי ולבנים
• חיוב הנקה בנשואה ובגרושה שבנה מכירה ומסרב לינוק מאחרת
• איסור חלב ודם אדם מדרבנן ועד מתי מותר לתינוק לינוק
• יניקה לחולה בשבת ופתיחת צנרת כלאחר יד משום צער או הפסד
• איסור מינקת חבירו ודין פסקה מלהניק
• איסור למינקת בשכר להניק בן אחר ומאכלים המזיקים
• הנקה נגד רצון בעלה וכשמנהג משפחתו או משפחתה שלא להניק
• הכניסה לו שפחות כמה ממעטת ממלאכה
• דיני הרחקות הנידה במזיגת הכוס הצעת המיטה רחיצה
• מאכלים שיש לתת לשמש וסכנה במתאוה למאכל שלפניו
• מלאכות שאין מוטל על אשה לעשות
• המדיר אשתו מעונה או מהנאתו ממתי כופים לגרש
• לכמה זמן ראוי ליטול רשות לצאת מביתו ללמוד
• גדרי מצוות עונה בטיילים תלמידי חכמים ובעלי מלאכה שונים
• קנס ממוני בכתובה למורד ומורדת מתשמיש או מלאכה
• סדר ההכרזה והאומרת מאוס עלי
• האם מורדת מפסידה בלאות נכסים קיימים
• כפיית יבם ויבמה ליבום או לחליצה
• כמה מורד ומורדת מפסידים בכל שבוע וטעם החילוק ביניהם
• שיעור הככר וכמה סעודות יש בקב חטים
• מזונות אשתו כשאינה עמו ופסיקת יין
• זכויות אשה בכלי בית פריטי לבוש אכילה עם בעלה
• מזונות בנים קטנים ותוספת מזון למניקה

אגדה

• אופני עונה ומאכלים המזיקים או מועילים לעובר
• אנחה שוברת חצי גופו של אדם או כולו וכשרגיל בה
• מעשים בחכמים שהתעכבו חוץ לביתם ללמוד תורה, (סיפור אשת רבי עקיבא ועוד.)