הקהילה היהודית בדיסלדורף
הקהילה היהודית בדיסלדורף התחילה להתגבש בסוף המאה ה-17. עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933, התחיל סופה של הקהילה. חלק מהיהודים היגרו לארצות אחרות ואלה שנשארו נשלחו למחנות ריכוז שם נרצחו.
קהילת יהודי דיסלדוף הצמיחה מתוכה אישים בעלי שם עולמי כגון הסופר והמשורר היינריך היינה, המוזיקאי פליקס מנדלסון ברתולדי והצייר אדוארד בנדמן. הרב ליאו בק, מראשי הקהילות הליברליות (רפורמיות) ומנהיג יהדות גרמניה בימי המשטר הנאצי והשואה היה רבה של קהילת יהודי דיסלדורף בין השנים 1907 - 1912.
הקהילה הוקמה מחדש בזכות העולים הרבים שהגיעו מברית המועצות לאחר פירוקה בשנת 1991.
ההיסטוריה של הקהילה
הרקע ההיסטורי והמדיני
העיר דיסלדורף צמחה מתוך יישוב קטן הממוקם בשפך נהר דיסל. בשנת 1280 הפכה לבירתה של רוזנות ברג, שהייתה חלק מהאימפריה הרומית ה"קדושה", ובהמשך לבירתה של הדוכסות המאוחדת ברג-ייליך שהוקמה בשנת 1423 ושל הדוכסויות המאוחדות של ייליך-קלווה-ברג שהוקמו בשנת 1521. בשנת 1794 כבשו הצרפתים את דוכסות ייליך ובשנת 1806, עם פירוק האימפריה הרומית ה"קדושה", הוקמה על ידי נפוליאון בונפרטה הדוכסות הגדולה של ברג, עם בירתה דיסלדורף, שעברה גם כן לשלטון צרפתי.[1] בשנת 1815 הוחלט בקונגרס וינה לספח את כל חבל הריין, כולל דיסלדורף לממלכת פרוסיה. דיסלדורף איבדה את מעמדה כעיר בירה אך התפתחה כמרכז תעשייתי ומסחרי, דבר שאפשר לקהילה היהודית לגדול ולהתפתח. בסיום מלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1871 והקמת הקיסרות הגרמנית, דיסלדורף חוותה פריחה מחודשת כמרכז תעשייתי, מסחרי ובנקאי. דיסלדורף שמרה על עליונותה גם במסגרת רפובליקת ויימאר שהתקיימה בין השנים 1918 - 1933 ואף במסגרת הרייך השלישי, שהוקם בשנת 1933, אך מצבה של הקהילה היהודית התחיל להתדרדר עם עליית הנאצים לשלטון.
.png)
הקמת הקהילה
היהודים באימפריה הרומית ה"קדושה" (843 – 1806) התמודדו עם רדיפות, אפליה ואלימות, שניזונו על ידי אמונות ומיתוסים אנטישמיים נוצריים. קהילות שלמות בעמק הריין, דוגמת קהילות שו"מ הושמדו על ידי צלבני מסע הצלב הראשון ב-1096, עלילות דם והאשמות שווא נרקמו נגדם לעיתים קרובות, כאשר ההרסנית ביניהן הייתה האשמתם בגרימת מגפת המוות השחור באירופה באמצע המאה ה-14. עם זאת, תפקידם הכלכלי, במיוחד במסחר ובהלוואות כספים, גרמו לשליטים מקומיים להעניק ליהודים מסוימים חירויות ופריבילגיות בתמורה לתרומתם הכלכלית ולאפשר את התיישבותם הזמנית בתחומי שלטונם.
קהילה יהודית באזור דיסלדורף הוזכרה לראשונה בשנת 1418 בהקשר לבית קברות ששירת את כל דוכסות ברג. מסמכים שונים מעידים על כך שבמאות 15 ו-16 יהודים הורשו לעיתים להתיישב לזמן קצר באזור ולאחר מכן גורשו.[2]
באמצע המאה ה-17 התיר לראשונה וולפגנג וילהלם, רוזן פפאלץ-נויבורג (ששלט בדוכסות המאוחדת ייליך-קלווה-ברג בין השנים 1609 – 1653) ליהודים לשהות בדיסלדורף לתקופה מוגבלת של שתים עשרה שנים, בתמורה לתשלום "מס יהודי", מס ששימש למימון הצבא והוצאות אחרות. מספר "היהודים המוגנים" בעיר דיסלדורף ובסביבתה עלה באיטיות אך בהתמדה כך שבשנת 1680 נוסדה הקהילה היהודית של דוכסות ייליך-קווה-ברג שמושבה בדיסלדורף ובשנת 1706 מונה הרב שמשון לוי פרויליך לרב הקהילה.[3]
בשנת 1712 הוקם בדיסלדורף בית הכנסת הראשון, בביתו של יהודי החצר יוסף יעקב ואן גלדרן (גר'). בבית הכנסת פעל גם בית מדרש והוא שימש את הקהילה עד שנת 1772.[2]
ברובע היהודי ששכן במרכז העיר, באזור רחוב קזרננשטראסה (בגרמנית: Kasernenstraße),הוקם בסביבות שנת 1705 גם בית קברות ובשנת 1760 הוקמה בדיסלדורף חברת קדישא.
ב-16 ביוני 1779, פרסם קרל תאודור, הנסיך הבוחר מבוואריה, צו גירוש לכל יהודי הדוכסות המאוחדת ייליך-קוון-ברג, פרט ל-215 משפחות שקיבלו היתר להמשיך להתגורר בה.
צמיחת הקהילה
כיבושה של דוכסות ייליך על ידי הצרפתים בשנת 1753 והקמת הדוכסות הגדולה ברג בשנת 1806 על ידי נפוליאון בונפרטה הביאו למפנה חד בחייהם של יהודי דיסלדורף. בשנת 1802 בוטלה שיטת מכתבי החסות ואיתה המגבלות שהוטלו על התיישבות היהודים בדיסלדורף וסביבתה. בשנת 1810 נכנס לתוקף בדוכסות הגדולה ברג קוד נפוליאון שהעניק ליהודים זכויות אזרחיות שוות לשאר האזרחים. הישגים חשובים אלה אבדו בחלקם עם צירופו של חבל הריין לממלכת פרוסיה בשנת 1815. עם זאת, התפתחותה המהירה של דיסלדורף כמרכז תעשייתו ומסחרי משכה אליה יהודים רבים ומספר היהודים בדיסלדורף וסביבתה עלה בהדרגה. היהודים פעלו כרופאים, רואי חשבון, מורים ומנהלי מוסדות חינוך, פקידים, סוחרים, בעלי מלאכה ואף אומנים.
ב-23 ביולי 1847 פרסם מלך פרוסיה, פרידריך וילהלם הרביעי, את "החוק בדבר מצב היהודים" (בגרמנית: Gesetz über die Verhältnisse der Juden) אשר השווה את הזכויות הפוליטיות והאזרחיות של האוכלוסייה היהודית עם אלה של האוכלוסייה הנוצרית. החוק התיר ליהודים להחזיק במשרות ציבוריות, ובתואר פרופסור ברפואה, מתמטיקה, מדעי הטבע, גאוגרפיה ובלשנות. כמוכן חייב אותם להקים תאגיד ציבורי אשר ינהל את חיי הקהילה. בהתאם לכך נרשמה בשנת 1858 קהילת יהודי דיסלדורף כתאגיד ציבורי גובה מיסים.[4]
בשנת 1792 הוקם ברחוב קזרננשטראסה 17 - 19 בניין בית הכנסת הראשון של הקהילה, אשר שופץ והורחב בשנת 1875.
בית הספר הראשון של הקהילה הוקם בשנת 1854. בשנת 1871 התחיל לקבל תמיכה כספית מהעירייה, אך בשנת 1877 נסגר מחוסר עניין ציבורי. הורים המקורבים לתנועת ההשכלה העדיפו לשלוח את ילדיהם לבתי ספר גרמניים בעוד שהקהילה האורתודוקסית הקימה בתי ספר ברוח המסורת.
בשנת 1867 נפתח סמינר המורים היהודים (בגרמנית: Bildungsanstalt für israelitische Lehrer) בהנהלתו של הרב ד"ר וולף (זאב) פיילכנפלד.[5]
בשנת 1875 נחנך בית הכנסת בגרסהיים, פרוור של דיסלדורף. בשנת 1866 נפתח בית קברות חדש בגולצהיים ובשנת 1877 בית קברות נוסף באוּלמֶנשטראסֶה.
בשנת 1880 נוסדה "האגודה להפצת המלאכות בקרב היהודים" (בגרמנית: Vereins zur Verbreitung des Handwerks unter den Juden) שמטרתה לעודד יהודים לעסוק במקצועות נוספים מלבד מסחר ובנקאות.
בין השנים 1850 – 1900 גדלה הקהילה היהודית מ-500 ל-2,000 נפש והיוותה כאחוז אחד מאוכלוסיית העיר. גידול זה היה בין היתר תוצאה של הגירת יהודים רבים מדרום-מערב האימפריה הרוסית לגרמניה, לאחר פרוץ הסופות בנגב, פרעות שהתרחשו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני.[4]
תנועת ההשכלה והגעתם של יהודים רבים ממזרח אירופה יצרו פיצול בקהילה היהודית בדיסלדורף.
ב-6 בספטמבר 1904 נחנך ברחוב קזרננשטראסה 30 בית הכנסת הגדול של התנועה הרפורמית (גר'). בבית הכנסת, שיכול היה להכיל 800 גברים ו-500 נשים, היה אורגן ומקהלה.[6] במקביל הקימה הקהילה האורתודוקסית "עדת ישראל" (בגרמנית: Israelitischen Religionsgemeinschaft Adass Jisrael) בית כנסת נפרד ברחוב פוסטשטראסה,[7] והמהגרים ממזרח אירופה הקימו בתי כנסת משלהם במקומות שונים בעיר.
בשנת 1923 נוסד בדיסלדורף מועדון מכבי (אנ') FC Maccabi Düsseldorf. תחילה כלל המועדון רק קבוצת כדורגל, אבל עם הזמן נוספו ענפי ספורט אחרים ביניהם התעמלות, כדורסל, כדורעף וקרב מגע. המועדון ייצג את הקהילה היהודית בדיסלדורף במפגשים בינלאומיים.[8] בין השנים 1925 - 1932 יצא לאור בדיסלדורף עיתון התאחדות אגודות הנוער היהודיות בגרמניה, Der Jugendbund.[9] כמוכן פעלה בדיסלדורף לשכה של ארגון בני ברית. כל המוסדות הללו נסגרו בשנת 1938 בצו המפלגה הנאצית.
עליית המפלגה הנאצית לשלטון והשואה
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התחילה חקיקה של חוקים אנטישמיים. כתוצאה מכך הוקמה בדיסלדורף אגודה שמטרתה לקדם הקמת בתי ספר יהודיים בעיר. ב-25 באפריל 1933 נחקק "החוק נגד צפיפות בבתי הספר היסודיים בגרמניה" (בגרמנית: Gesetz gegen die Überfüllung deutscher Schulen und Volksschulen) שהגביל את מספר הילדים היהודים בכיתה ל-1.5 אחוז. ב-1 באפריל 1935 נפתח בבניין המרכז הקהילתי ברחוב קזרננשטראסה בית ספר יהודי בו שמונה כיתות. ב-28 באפריל 1935 נפתח בבניין בית הכנסת הגדול "בית הספר היהודי הפרטי של דיסלדורף" ובו שש כיתות, בהן למדו 278 ילדים. לאחר פרסום הצו להפרדה גזעית בבתי ספר ציבוריים (בגרמנית: Rassentrennung auf den öffentlichen Schulen) ב-10 בספטמבר 1935, דרשה עיריית דיסלדורף מהקהילה היהודית לקבל לבית הספר היהודי את כל הילדים היהודים שגורשו מבתי הספר הציבוריים, ללא קשר עם ארץ המוצא, המצב הכלכלי או הקהילה אליה השתייכו. כתוצאה מכך גדל מספר התלמידים ל-387 ונוספו שתי שכבות גיל. ציורים של תלמידי בית הספר, מעיזבונו של המורה לאומנות יולו לוין, נשמרים במוזיאון העירוני של דיסלדורף. רבים מהילדים נשלחו על ידי הוריהם מחוץ לגרמניה או עזבו את דיסלדורף יחד עם משפחותיהם, כך שבמרץ 1941 נשארו בבית הספר רק 42 ילדים.[10]
בשנת 1933 חיו בדיסלדורך כ-5,500 יהודים. באותה שנה נחתם בין הסוכנות היהודית לבין גרמניה הנאצית "הסכם ההעברה" שאפשר ליהודים שרצו לעלות לארץ למכור את רכושם בטרם הוחרם על ידי השלטונות ולהעביר את תמורתו לארץ. התאחדות ציוני גרמניה תמכה בהסכם זה ופעלה בדרכים שונות כדי לעודד את יהודי דיסלדורף לממשו, בין היתר על ידי הקרנת הסרט Das Land der Verheissung[11] בינואר 1936 באחד מבתי התרבות בעיר. בשל המאמצים הבלתי פוסקים של המפלגה הנאצית לגרש את כל יהודי גרמניה, כמחציתם מיהודי דיסלדורף עזבו את העיר עד שנת 1938.
בלילה שבין 27 ל-28 באוקטובר 1938 גורשו מדיסלדורף כל היהודים ממוצא פולני שלא הייתה להם אזרחות גרמנית.
בליל הבדולח, שהתרחש בין 9 ל-10 בנובמבר 1938, נשרפו כליל בית הכנסת הגדול ושני בתי כנסת של קהילת "עדת ישראל", שבעה יהודים נהרגו ושבעים נפצעו.[12]
בין השנים 1941 – 1944 שימשו בתי המטבחיים של דיסלדורף כמרכז איסוף עבור כ-6,000 יהודים ממחוז דיסלדורף, גברים נשים וילדים, לקראת גירושם למחנות הריכוז. היהודים הועברו בשבעה משלוחים מדיסלדורף למחנות המעבר שהוקמו בלודג', מינסק, ריגה, איזביצה וטרזיינשטט ולמחנות העבודה של ארגון טוד[13] שהשתמש באסירים ממחנות ריכוז לביצוע פרויקטים גדולים עבור גרמניה הנאצית.[14]
גירושים אלה שמו קץ לקהילת יהודי דיסלדורף.
הקהילה החדשה
רק כ-60 ניצולי שואה חזרו לדיסלדורף בשנת 1945. חברי הקהילה התפללו תחילה באחד האולמות של בית המשפט המחוזי ולאחר מכן בבניין ברחוב ארנולדשטראסה 6. בשנת 1958 נחנך בית הכנסת החדש על שם הרב ד"ר ליאו בק (אנ').
בשנת 1946 נוסד בדיסלדורף העיתון היהודי Jüdisches Gemeindeblatt für die Nordrhein-Provinz und Westfalen שהפך לימים לעיתון Jüdische Allgemeine.
בשנת 1946 נוסד בדיסלדורף ארגון הנשים היהודיות ובשנת 1951 קבעה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה את משרדה הראשי בדיסלדורף.
לאחר 1990 גדלה הקהילה הודות להגירה ממדינות ברית המועצות לשעבר. בשנת 2021 מנתה הקהילה היהודית בדיסלדורף כ-6,500 חברים. מעל 90 אחוזים מחברי הקהילה מוצאם ממדינות מזרח אירופה. הקהילה מפעילה גן ילדים, בית ספר יסודי דתי על שם יצחק רבין,[15] בית ספר תיכון על שם אלברט איינשטיין, מועדון ספורט מכבי,[16] מרכז נוער על שם רב הקהילה זיגפריד קליין שנספה בשואה ובית קברות.[17]
הערות שוליים
- ↑ Encyclopaedia Britannica; Or A Dictionary of Arts, Sciences, and Miscellaneous Literature, pg.570, Archibald Constable, 1823. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 Duesseldorf, www.jewishvirtuallibrary.org
- ↑ DÜSSELDORF - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
- ^ 4.0 4.1 Jüdisches Leben in Düsseldorf, Eine Verknüpfung mit der Stadtgeschichte
- ↑ דייטשלאנד. - המגיד 22 מאי 1885 - הספרייה הלאומית של ישראל │ עיתונים, באתר www.nli.org.il
- ↑ Große Synagoge Kasernenstraße (Düsseldorf) | Jewish Places, cms.jewish-places.de, 2018-04-18 (בגרמנית)
- ↑ Poststraße 4, Düsseldorf (ca. 1905 bis 1938 orthodoxer Betsaal/ Synagoge), emuseum.duesseldorf.de (בגרמנית)
- ↑ Ralph Kohkemper, Vereine in Düsseldorf: Ein außergewöhnliches Jubiläum, RP ONLINE, 2025-01-02 (בגרמנית)
- ↑ Union List of Digitized Jewish Historic Newpapers and Periodicals, library.osu.edu
- ↑ Unbenanntes Dokument, www.lebensgeschichten.net
- ↑ JFW - L'chaym le'chadashim / Land of Promise / Das Land der Verheißung, archiv.jfw.at
- ↑ Duesseldorf, www.jewishvirtuallibrary.org
- ↑ Organization Todt, The EHRI Portal, 2015-03-17 (באנגלית)
- ↑ Joachim Schröder, Forced Accommodation for Jews in the Context of the Deportations at the Düsseldorf Abattoir (1939–1944), De Gruyter Oldenbourg, 2022-11-21, עמ' 229–248, מסת"ב 978-3-11-074646-4. (באנגלית)
- ↑ Yitzhak-Rabin-Schule, www.yitzhak-rabin-schule.de
- ↑ Home - TUS MACCABI DÜSSELDORF e.V., 2025-01-03
- ↑ Juden in Düsseldorf nach 1945 - Von Augenblick zu Augenblick, www.neue-duesseldorfer-online-zeitung.de, 2015-02-27
הקהילה היהודית בדיסלדורף42302838Q1710898