הרפובליקה הפיליפינית השנייה
 | |
| האימפריה היפנית באדום בהיר, הרפובליקה הפיליפינית השנייה באדום כהה | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | מדינת בובות של האימפריה היפנית |
| ראש מדינה | נשיא |
| נשיא | חוזה לורל |
| עיר בירה | מנילה |
| גאוגרפיה | |
| אזור זמן | UTC +8 |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| הקמה | 14 באוקטובר 1943 |
| פירוק | |
| פירוק | 17 באוגוסט 1945 |
| ישות יורשת |
 חבר העמים הפיליפיני |
| שטח בעבר | 343,385 קמ"ר |
| אוכלוסייה בעבר | 18,846,800 (נכון ל־1944) |
| דמוגרפיה | |
| דת | מדינה חילונית |
הרפובליקה הפיליפינית השנייה שהייתה ידועה גם בשם הרפובליקה של הפיליפינים, הייתה מדינת בובות של האימפריה היפנית שהוקמה ב־14 באוקטובר 1943, במהלך הכיבוש היפני במדינה[1].
רקע
לאחר הפלישה היפנית לפיליפינים הכריז הנשיא מנואל קזון על בירת הפיליפינים, מנילה כעיר פתוחה על מנת למנוע מהצבא היפני הקיסרי להרו את העיר. לאחר ההכרזה, העיר הייתה למעשה תחת שליטו של ראש העיר, חורחה ב. ורגאס (אנ'). בינואר 1942, נכנסו היפנים למנילה. יפן כבשה את הפיליפינים במלואה רק במאי של אותה השנה, לאחר שניצחו בקרב על קורגידור.
הגנרל היפני הומה מסאהרו הוציא צו פירוק לחבר העמים בפיליפינים הקים במקום את הוועדה המבצעת הפיליפינית שהייתה למעשה ממשלת אד-הוק. ראש הממשלה שמונה היה וראגס. בינתיים, הממשלה הוציאה צו שהקים את איגוד שירותי הפיליפינים החדש, שהיה למעשה סניף היפני של מפלגת טאיסיי יוקוסאנקאי. המפלגה הפכה למפלגה החוקית היחידה במדינת האיים וכל המפלגות הפוליטיות הקיימות הוצאו מחוץ לחוק. בניגנו אקינו האב מונה למנכ"ל התנועה[2].
הקמת הרפובליקה
לפני הקמת ועדת ההכנה נתנו היפנים אפשרות להעמיד את הפיליפינים תחת הדיקטטורה של ארטמיו ריקארטה, שחזר מגלות בעיר היפנית יוקוהמה לכדי לסייע בחיזוק תנועת שלהם. עם זאת, ועדת ההנהלה הפיליפינית סירבה לאפשרות זו ובחרה להפוך את הפיליפינים לרפובליקה עצמאית. במאי 1943, במהלך ביקורו הראשון בפיליפינים הבטיח ראש ממשלת יפן, הידקי טוג'ו להשיב את העצמאות לפיליפינים וזאת כחלק ממסע התעמולה היפני קידוש עקרון הפאן-אסייתיות[3].
בעקבות כך הוחלט להקים את ועדת ההכנה לעצמאות הפיליפינים, שהייתה מורכבת מ-20 חברים. ועדת ההכנה, שבראשותה עמד חוזה לורל הציגה את טיוטת החוקה של המדינה החדשה ב-4 בספטמבר 1943 ושלושה ימים לאחר מכן, האספה הכללית אישרה את הטיוטה[4].
שלושה ימים לאחר הקמת האספה הלאומית, התקיימה ישיבת הפתיחה שלה בבניין של הבית המחוקקים שפעל שלפני המלחמה, בניגנו אקינו האב נבחר לנשיא הראשון של בית המחוקקים החדש וחוזה לורל. ב-14 באוקוטבר נחנך בית המחוקקים, הנשיא לשעבר אמיליו אגינלדו, והגנרל ארטמיו ריקארה הרימו את הדגל הפיליפיני, בו נעשה שימוש במהלך מלחמת ארצות הברית–הפיליפינים שהציגה שמש אנתרופומורפית[5]. זו הייתה הפעם הראשונה מאז תחילת הכיבוש היפני במדינת האיים שהדגל הוצג וההמנון נשמע[6].
עוד באותו היום נחתמה הסכם הברית בין הרפובליקה הפיליפינית החדשה לממשלת האימפריה היפנית שאושרה כעבור יומיים על ידי האספה הלאומית היפנית.
היסטוריה
משבר המזון
הממשל, בעקבות מחסור חמרו במזון, החליט להקים סוכנות לחולקת אורז, זאת אף על פי שבפועל מרבית משלוחי האורז הוחרמו על ידי חיילים יפנים. מנילה הייתה אחת מהערים הרבות במדינה סבלו ממשבר חמור, בעיקר בשביל טייפון שפגע במדינה בנובמבר 1943. היפנים, על מנת להעלות את קצב ייצור האורז במדינה, הביאו אורז הוראי הגדל במהירות, והשימוש בו נעשה לראשונה בטייוואן[7]. אורז הוראי הפך את הפיליפינים לעצמאים באורז עד 1943, אך גשמים במהלך 1942 מנעו את השימוש בו באותה תקופה[8].
אחת הסיבות הרבות לכישלון בהשגת השקט שלו קיוו היפנים במהלך המערכה בפיליפינים (1941–1942) והנוכחות הכבדה של לוחמי גרילה פיליפינים, נבעה מאדישותם של החיילים היפנים כלפי יסודות הכלכלה הפיליפינית. הקראבאו סיפק את כוח העבודה העיקרי שאיפשר לחקלאים הפיליפינים לגדל אורז ומצרכי מזון בסיסיים אחרים. סיורים של הצבא הקיסרי היפני באי החרימו מהתושבים לא רק אורז ומצרכי מזון, אלא גם שחטו את הקרבאואים שלהם לבשר, ובכך מנעו מהחקלאים לגדל מספיק אורז בשביל להאכיל את התושבים הרבים. ניתן ללמוד זאת מכך שלפני מלחמת העולם השנייה היו כמעט 3 מיליון קרבאואים בפיליפינים, ועד תום המלחמה כמעט 70% מהם נשחטו, מתו או נהרגו. איים מסוימים בפיליפינים כדוגמת מינדורו, נשלטו בפועל על ידי לוחמי הגרילה הפיליפינים, כך שבעת המערכה השנייה בפיליפינים, הם סייעו רבות לאמריקנים לכבוש את האיים הללו בקלות מידי היפנים.
פירוק הרפובליקה
ב־23 בספטמבר 1944 הכריזה הרפובליקה באופן רשמי על מלחמה נגד ארצות הברית ובריטניה[9]. ב-20 באוקטובר 1944 נחתו האמריקנים באי לייטה והחלו את שחרורם של הפיליפינים. ב-27 בפברואר 1945 נכבשה מנילה והממשלה הקודמת הוחזרה לשלטון. ב-4 ביולי 1945 הושלם שחרור האי. הגנרל האמריקאי, דאגלס מקארתור הורה על מאסרו של לורל, אך ב-1946 הכריז הנשיא מנואל רוחאס על חנינה כללית, ולורל שוחרר ממעצרו. לאחר מכן שב והשתלב בפוליטיקה הפיליפינית, נבחר לסנאט, ואף היה מועמד בבחירות לנשיאות בשנת 1949.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Vellut, J. L. (במרץ 1964). "Foreign Relations of the Second Republic of the Philippines, 1943–1945". Journal of Southeast Asian History. 5 (1): 128. doi:10.1017/S0217781100002246. JSTOR 20067478.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ Aluit, Alphonso (1994). By Sword and Fire: The Destruction of Manila in World War II, 3 February-3 March 1945. Bookmark, Inc.
- ^ Kasaysayan: History of the Filipino People, Volume 7. Reader's Digest. 1990.
- ^ "Jose P". Angelfire. נבדק ב-21 באוקטובר 2007.
{{cite web}}: (עזרה)תבנית:Unreliable source - ^ "Second Philippine Republic". Presidential Museum and Library. 2015. נבדק ב-24 ביוני 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Ileto, Reynaldo (2011). "Reflections on Agoncillo's "Revolt of the Masses" and the Politics of History". Asian Studies. 49: 500–501.
- ^ Howe, Christopher (15 בדצמבר 1999). The Origins of Japanese Trade Supremacy: Development and Technology in Asia. ISBN 9780226354866. נבדק ב-17 בינואר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ Halili, M. C. (2004). Philippine History' 2004 Ed. ISBN 9789712339349. נבדק ב-17 בינואר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ JOSE P. LAUREL. "PROCLAMATION NO. 30". נבדק ב-25 בינואר 2011.
{{cite web}}: (עזרה)
