הר אתוס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הר אתוס (מחוז אוטונומי)
Flag of the Greek Orthodox Church.svg
דגל הר אתוס
אוכלוסייה
קואורדינטות 40°09′26″N 24°19′35″E / 40.157222222222°N 24.326388888889°E / 40.157222222222; 24.326388888889
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי ותרבותי בשנת 1988, לפי קריטריונים 1, 2, 4, 5, 6, 7

לחצו כדי להקטין חזרה

כרתיםצפון הים האגאידרום הים האגאיהאיים היונייםפלופונסוסאטיקההר אתוסמערב יווןאפירוסתסליהמערב מקדוניהמרכז מקדוניהמזרח מקדוניה ותראקיהמרכז יווןאלבניהמקדוניה הצפוניתבולגריהטורקיהAthos in Greece.svg
אודות התמונה
מפת המנזרים בהר אתוס

חצי האי חלקדידיקי על שלוש "אצבעותיו". ההר ה"קדוש" היא האצבע הימנית

הר אָתוֹס (יוונית Όρος Άθως; טורקית Aynoroz) הוא הר וחצי אי במקדוניה שבצפון יוון, המכונה גם "ההר ה"קדוש"" (Άγιον Όρος, "אַיוֹן אורוס"). בעת העתיקה נקרא המקום "אקטי" (Ακτή). במפת המחוזות המנהליים של יוון שמו "מדינת המנזרים האוטונומית של ההר ה"קדוש"" (Αυτόνομη Μοναστική Πολιτεία Αγίου Όρους).

המקום הוכרז כאתר מורשת עולמית. קיימים בו 20 מנזרים נוצריים יווניים אורתודוקסיים והוא מהווה מעין מדינת מנזרים אוטונומית ששטחה 335.63 קילומטר רבוע. למדינה ממשל עצמי בתוך יוון. אף על פי ששמה הרשמי, המדינה הנזירית בהר אתוס איננה מהווה מדינה במובן המקובל של המושג, אלא יחידה מנהלית שלטונית אוטונומית בחצי האי, ובכך היא הישות המדינית הנזירית העתיקה ביותר שעדיין קיימת. בירתה של מדינת המנזרים היא העיר קָארְיֶיס (Καρυές). מבחינה כנסייתית-מנהלתית ורוחנית, כפוף הר אתוס לסמכותו הישירה של פטריארך קונסטנטינופול.

בשנת 2001 עמד מספר תושבי הר אתוס על 2,262 נפש, לאחר שהחל להתאושש בתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 בתום תקופה ארוכה של שקיעה. לשם השוואה, בשנת 1903 מנתה אוכלוסיית הר אתוס 7,432 נפש וב-1917 התגוררו בו כ-10,500 איש.

אחד המאפיינים הידועים ביותר של המדינה הנזירית בהר אתוס הוא שהכניסה אליה אסורה לנשים ולכל בעל חיים ממין נקבה.

"קדושת" ההר

לפי המסורת הנוצרית המקומית, הוקדש המקום למרים, אם אותו האיש ונודע כ"גנה של הבתולה" (Το Περιβολη Της Παναγιας), והוא נאסר לא רק לכל אישה אחרת, אלא לכל בעל חיים ממין נקבה.

מנזרי הר אתוס ידועים בהתנגדותם ההיסטורית לפיוס בין הנצרות הקתולית לאורתודוקסית עוד מימי מיכאל השמיני פלאולוגוס במאה ה-13, ומנזר אספיגמנו התבטא באופן בוטה במיוחד בעניין זה, דבר שהוביל לגירוש נזיריו ממועצת הר אתוס ב-1974 ולדרישת פטריארך קונסטנטינופול ב-2002 כי הנזירים יפנו את המנזר.

גאוגרפיה

חצי האי אתוס הוא הזרוע המזרחית מבין שלוש זרועות ששולח חצי האי הגדול יותר, כלקידיקי, לכיוון דרום-מזרח. חצי האי אתוס נמתח אל תוך הים האגאי למרחק של 60 ק"מ, רוחבו בין 7 ל-12 ק"מ ושטחו כ-390 קמ"ר. הר אתוס עצמו מתנשא לגובה של 2,033 מטר בקצהו הדרומי של חצי האי, ומורדותיו גולשים בתלילות אל הים האגאי משלושת כיווניו. על פסגתו של ההר שוכנת קפלה קטנה. בצדו הצפוני משתפל ההר באופן הדרגתי יחסית לאורכו של חצי האי.

חצי האי מכוסה ביער צפוף המגיע עד לחופיו. בקצהו הדרומי של חצי האי שני כֵּפים – כף פינס המערבי וכף טימיו פרודרוס המזרחי, והים סביבם עלול להיות סוער ומסוכן לשיט. אין בחופי הר אתוס מעגנים טבעיים, וכשמזג האוויר סוער הגישה אליו אינה אפשרית. חלקו הצפון-מערבי של חצי האי, שמשתרע על שטח של כ-55 ק"מ, אינו חלק מהמדינה הנזירית אלא ממחוז המשנה (נוֹמוֹס) של כלקידיקי.

היסטוריה

העת העתיקה

פסגת הר אתוס מסקיטת פודרומוס

לפי הרודוטוס, יישבו הפלסגים מלמנוס את חצי האי, וסטראבון דיווח על חמש ערים ששכנו בו, אך הארכאולוגים לא הצליחו לאתרן.[1] בשנת 492 לפנה"ס, בעת מסע מרדוניוס לענישת יוון, נטרף הצי הפרסי בסערה בעת ששט סביב הר אתוס. 300 מאוניותיו טבעו ו-20,000 איש קיפחו את חייהם.[2] לקראת פלישתו ליוון ב-480 לפנה"ס חפר חשיארש הראשון במשך שלוש שנים תעלה שחצתה את חצי האי אתוס כדי להימנע מן השיט המסוכן.[3] אירוע דומה אירע גם בשנת 411 לפנה"ס, כאשר 50 ספינות ספרטניות טבעו סמוך לאתוס.[4]

ייתכן שהנזירים הראשונים הגיעו אל האי במאה ה-3, אך לבטח ישבו בו לצידה של אוכלוסייה עובדת אלילים בתקופת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס בתחילת המאה ה-4. תחת שלטונו של יוליאנוס הכופר נהרסו הכנסיות בהר אתוס והנוצרים נאלצו להתחבא ביערות ובמקומות מבודדים, אך תאודוסיוס הראשון הפך את הקערה על פיה, והרס את המקדשים הפגאניים.

עם ההתפשטות המוסלמית החל במאה ה-7 היה הר אתוס יעד להתקפות, והיישוב בו נפגע. מאידך, ידוע שנזירים שנמלטו מפני המוסלמים, בין היתר מארץ ישראל, הגיעו אל הר אתוס והתיישבו בו. עוד ידוע ממספר דיווחים, בין היתר של תאופאנס המוודה (Θεοφάνης ο Ομολογητής) שחי בסוף המאה ה-8, כי התפרצות הר הגעש בסנטוריני בשנת 726 נראתה מהר אתוס, דבר המראה כי בשנה זו היה המקום מיושב. נזירים מהר אתוס השתתפו גם בוועידה האקומנית השביעית, ועידת ניקיאה השנייה, שהתקיימה בניקיאה (היא איזניק בטורקיה של ימינו), בשנת 787.

הקמת המדינה הנזירית

הדגל הביזנטי, המשמש – לצד דגל יוון – כדגל הר אתוס

ממספר מסמכים ידוע על הקמת שני מנזרים קטנים בהר אתוס במאה ה-9, ובשנת 883 הוציא הקיסר בסיליוס הראשון צו חתום בבולה ובו קבע כי ההר ה"קדוש" הוא "מדינה נזירית" ואסר על בעלי מלאכה אחרים להתיישב בו. בשנים 942944 מופו גבולותיה של המדינה הנזירית – גבולות העומדים בעינם עד היום – והיישוב קארייס נחשב לבירתה ולמרכזה המנהלי כבר אז. בשנת 958 הגיע הנזיר אתנאסיוס ה"קדוש" מאתוס (Άγιος Αθανάσιος ο Αθωνίτης) להר אתוס, והקים בסיועו של ידידו, הקיסר הביזנטי ניקופורוס השני, את מנזר מגיסטי לאוורה (Μεγίστη Λαύρα), כיום המנזר העתיק והגדול בחצי האי. הקמת המנזר הגדול נחשבה לצעד מהפכני ולוותה במחלוקת בין תומכיו לבין גורמים שמרניים אשר סברו כי שינוי זה יפגע באורחות החיים במקום.

צו חתום בבולה של הקיסר יוחנן הראשון צימיסקס קבע בשנת 972 כי הר אתוס הוא מדינה נזירית אוטונומית, ומעמד זה אושר ב-1095 גם על ידי הקיסר אלכסיוס הראשון. בנוסף, הוקמה ב-1045 "המועצה ה"קדושה"" (ראו להלן) בצו של קונסטנטינוס התשיעי. רוב המנזרים הקיימים כיום נוסדו במאה ה-10 או במאה ה-11, ותקופה זו נחשבת לתחילת שגשוגו של הר אתוס, שהיה לישות הנזירית הגדולה בעולם באותה עת, ואוכלוסייתו הוערכה בכ-3,000 איש.

במשך מאות שנים חסו נזירי הר אתוס בצילה של האימפריה הביזנטית, עד שזו חדלה להתקיים לאחר מסע הצלב הרביעי במאה ה-13 והוחלפה באימפריה הלטינית.

התקופה העות'מאנית

המנזר והאקוודוקט של סימונופטרה; איור של רוברט קרזון שביקר במקום ב-1834

במאה ה-13 ידעה ההתיישבות הנזירית תקופה קשה ונפגעה מהתקפות שודדי ים קטלאנים ולטינים. סכסוך עם הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאולוגוס, על רקע התפייסותו עם הכנסייה המערבית ב-1277, עלה לנזירים בהר אתוס במחיר כבד. הקיסר שלח את צבאו אל חצי האי, העלה מנזרים באש וטבח בנזירים. התקפות שודדי הים נמשכו גם בתחילת המאה ה-14, והגיעו לשיאן בשנים 1307 ו-1308. מכה נוספת שניחתה כמעט על כל המנזרים היא מכת השריפות, אשר כילו ושבו וכילו את המנזרים או חלקים גדולים מהם. השריפות הכו במקום משך אלף שנים והמשיכו בכך גם במהלך המאה ה-20.

תקופה של שלטון עות'מאני באתוס החלה ב-1380. עד שנת 1403 התאפיין השלטון העות'מאני ברדיפת הנזירים, אך משכבש מורט השני את הר אתוס בשנית ב-1424, הצהירו לו הנזירים אמונים. בתמורה הכיר הסולטאן ברכושם של הנזירים, והדבר אושר גם על ידי מהמט השני "הכובש" לאחר כיבוש איסטנבול ב-1453. המנזרים שגשגו במהלך המאה ה-15 והמאה ה-16. בעקבות כיבוש סרביה בידי העות'מאנים הגיעו נזירים סרבים רבים לאתוס. הסולטאן סלים הראשון הטיב במיוחד עם מנזר קְסִירוֹפּוֹטָאמוּ, והוציא צו לפיו כל אימת שמקומות התפילה במנזר יפגעו באש או בדרך אחרת, הם ייבנו מחדש. עוד סייע הסולטאן למנזר במימון והעניק לו זכויות שונות.

מאידך הוטל על המנזרים מיסוי כבד, ולעיתים הוחרמו מהם חלקות אדמה, מה שגרם למשבר כלכלי במאה ה-17. משבר זה התפתח למרות סיוע כספי נדיב מצארי רוסיה ומנסיכים מוולאכיה, סרביה ומולדובה. כתוצאה מכך נאלצו המנזרים ללוות כספים, דבר שהעצים את הקשיים הכלכליים ואט אט החלו כל המנזרים לעבור ממבנה ארגוני קוינוביוני למבנה אידיוריתמי, המקורב יותר לאורח החיים ההרמיטי (ראו גם לאורה המהווה דרך ביניים נוספת). בשיטה האידיוריתמית הנזירים הם בעלי רכוש ואחראים לצרכיהם; הם סועדים בגפם ונפגשים עם עמיתיהם רק בשעת התפילה בכנסייה. אוכלוסיית הנזירים הלכה והצטמצמה, והר אתוס החל להתאושש כלכלית רק במאה ה-19.

השלטון היווני

פעמון בסקיטת פודרומוס
מנזר איו פנטליימונוס

במלחמת הבלקן הראשונה ב-1912 נסוגו העות'מאנים מהר אתוס, והאזור, כמו כל מקדוניה היוונית, היה לחלק מיוון במסגרת הסכם בוקרשט מ-10 באוגוסט 1913. ב-3 באוקטובר 1913 הכריזה מועצת הר אתוס ("המועצה ה"קדושה"") כי היא מכירה בריבונות היוונית בהר אתוס והצהירה על נאמנותה למלכי יוון, "יורשיהם של הקיסרים אשר בנו את המנזרים". ממשלת יוון מצידה הכירה במעמדו האוטונומי של ההר, וזה אושר בחוקת יוון אשר קבעה כי מושל מטעם המדינה שמקום מושבו בקארייס ייצג אותה בתחומי המדינה הנזירית.

בחודש יוני 1913 התגלע סכסוך בין שתי קבוצות נזירים במנזר איו פנטליימונוס הרוסי בהר אתוס. הרקע למאבק היה התמיכה שהפגינו חלק מהנזירים באימיאסלאוויה (רוסית Имяславие – "מילת השם"), זרם נוצרי אורתודוקסי שהחל להתפתח ברוסיה ב-1907 אך נאסר מכוח צו כנסייתי ב-1912. יתר הנזירים במנזר סברו כי אמונה זו היא פנתאיזם ואינה עולה בקנה אחד עם הנצרות.

סכסוך על רקע בחירתו של נזיר שתמך באימיאסלאוויה כראש המנזר הוביל לתלונה בשגרירות רוסיה ביוון, וממשלת רוסיה הזדרזה ושלחה צי קטן של אוניות אל המנזר שהביא עמו את הארכיבישוף של העיר וולוגדה מלווה בכוח צבאי. הארכיבישוף ניסה לשכנע את תומכי האימיאסלאוויה לחזור בהם מאמונתם אך לשווא, וב-31 ביולי 1913 התקיפו החיילים הרוסים את המנזר, ונהגו באלימות בתושביו אף על פי שאלה לא גילו התנגדות של ממש. 4 נזירים נהרגו באירוע, 48 נפצעו, ו-840 נזירים נעצרו ונלקחו באמצע חודש יולי לאודסה. יתר הנזירים במנזר חתמו על הצהרה לפיה הם מתנערים מהאימיאסלאוויה. רק שמונה נזירים הורשו לשוב למנזר והיתר הוגלו או נאסרו.

אוכלוסיית הר אתוס הגיעה לשיא גודלה בשנת 1917, אז מנתה כ-10,000 נזירים ו-500 עד 600 בעלי מלאכה נוספים. בעשורים שלאחר מכן החל היישוב הנזירי בהר אתוס לשקוע. נזירים חדשים לא הצטרפו לקהילה וגילם הממוצע של הנזירים עמד בשנת 1963, עת המדינה הנזירית חגגה אלף שנות קיום, על 55 שנים.[5] אף על פי שהר אתוס ידע תקופות קשות בעבר, סברו רבים כי זהו סופה של המדינה הנזירית ויש שטענו כי חגיגות האלף הן טקס האשכבה של ההר ה"קדוש".

בשנת 1972 נרשמה לראשונה מזה כמה עשורים עלייה במספר הנזירים: נמנו בהר אתוס 1146 נזירים, נזיר אחד יותר מאשר ב-1971. מאז ועד 1996 הצטרפו 1,036 נזירים חדשים לקהילה ושינו את חתך הגילאים במקום. הנזירים החדשים לא התחלקו באופן שווה בין עשרים המנזרים: בעוד שמספר הנזירים במנזר סימונופטרה גדל פי שלושה, במנזרים אחרים המשיכה מגמת הירידה במספרם. עם זאת הגירה פנימית איזנה את המצב במידה רבה. עוד התגלה כי למעלה מרבע מהנזירים החדשים הם בעלי תואר אקדמאי, וזאת בניגוד לבודדים בלבד בעבר, ובנוסף, נזירים חדשים רבים הגיעו ממדינות שאינן אורתודוקסיות, כמו מדינות מערב אירופה, אפריקה, סוריה, פרו וקנדה. בשנת 1990 נוסדה אגודת "ידידי הר אתוס" ובה חבר, בין היתר, הנסיך צ'ארלס ועד למותו היה גם אביו, פיליפ, דוכס אדינבורו חבר באגודה.

עם קבלת יוון לאיחוד האירופי ב-1981 נותר הר אתוס מחוץ לו, ומעמדו בעניין זה דומה לזה של גרינלנד בדנמרק.

משטר ומנהל

מעמדו של הר אתוס הוסדר בחוקת יוון, המקדישה לו את סעיף 105 מחוקת 1975. זה קובע בתחילתו כי:

חצי האי אתוס מעבר למגלי ויגלה, המהווה את אזור ההר ה"קדוש", יהיה אזור אוטונומי במדינה היוונית, בהתאם למעמדו העתיק המועדף, וריבונותו לא תיפגע. מבחינה רוחנית יהיה ההר ה"קדוש" נתון בתחום שיפוטו הישיר של פטריארך קונסטנטינופול...

המקור ביוונית
Η χερσόνησος του Άθω, από τη Μεγάλη Βίγλα και πέρα, η οποία αποτελεί την περιοχή του Αγίου Όρους, είναι, σύμφωνα με το αρχαίο προνομιακό καθεστώς του, αυτοδιοίκητο τμήμα του Ελληνικού Κράτους, του οποίου η κυριαρχία πάνω σ' αυτό παραμένει άθικτη. Από πνευματική άποψη το Άγιο Όρος διατελεί υπό την άμεση δικαιοδοσία του Οικουμενικού Πατριαρχείου.
סעיף 105(1) רישא לחוקת יוון מ-1975

מוסדות המדינה

בניין המנהלה החילונית של הר אתוס בקארייס
אנדרטה באורנופולי המציינת את הכרזתו של הר אתוס כאתר מורשת עולמית. מאחור נראה "קו הגבול" בין הר אתוס למחוז מרכז מקדוניה[6]

המועצה ה"קדושה" (Ιερά Κοινότητα), שבה חבר נציג מכל אחד מעשרים המנזרים, היא מעין גוף מחוקק בהר אתוס. כל מנזר רשאי לקבוע את זהות נציגו למועצה, והיא מתחילה לתפקד בכל שנה בחודש ינואר. "המינהל ה"קדוש"" ובו ארבעה חברים שאחד מהם הוא ה"פרוטוס" (Πρώτος) אוחז בסמכויות הביצועיות. חברי המינהל ה"קדוש" מתמנים ברוטציה על ידי כל המנזרים כך שאחת לחמש שנים יש לכל מנזר נציג במינהל ה"קדוש". המינהל מתחיל לפעול בכל שנה ב-1 ביוני ומסיים את תפקידו ב-31 במאי בשנה שלאחר מכן, וחבריו מתגוררים משך שנת כהונתם בבירה קארייס. בנוסף קיימת וועדה מיוחדת המתכנסת פעמיים בשנה – 15 יום אחרי הפסחא האורתודוקסי וב-20 באוגוסט – ובה משתתפים עשרים ראשי המנזרים. ועדה זו היא הגוף המשפטי והחקיקתי הבכיר ביותר בהר ה"קדוש".

מושל מטעם ממשלת יוון אוחז בסמכויות החילוניות האזרחיות ומייצג את הממשל המרכזי במדינה האוטונומית הנזירית. בתוקף תפקידו אחראי המושל באופן בלעדי על הסדר הציבורי ועל הביטחון בהר אתוס. חוקת יוון מעניקה אזרחות יוונית באופן אוטומטי לכל אדם המתחיל את תקופת הכשרתו באחד המנזרים.[7]

לוח השנה הנוהג בהר אתוס הוא הלוח היוליאני ושעות היום נספרות בשתי סדרות של 12 שעות כל אחת, מהשקיעה ולא מחצות. לכן השעון הביזנטי "נע" עם עונות השנה; ההבדל בין השעה בהר אתוס לשעה "הרגילה" מגיע עד שש שעות בחורף.

מנזרים, סקיטות ומקומות פרישה אחרים

בראש כל אחד מעשרים המנזרים האוטונומיים הראשיים, שללא יוצא מן הכלל מנהלים כיום אורח חיים קוינוביוני-קיבוצי, עומד אב מנזר (Ηγούμενος – "איגוּמֶנוֹס") הנבחר בידי חברי המנזר לכל חייו, ולצידו מכהנים מועצת נזירים וועד הבכירים. שני גופים אלה נבחרים לשנה אחת ומשמשים כמעין רשות חקיקתית במנזר. המנזרים מסודרים לפי היררכיה קבועה ובלתי ניתנת לשינוי מזה שנים רבות, ומנזר מגיסטי לאוורה הוא הבכיר שבהם מתוקף היותו העתיק והמאוכלס במנזרים. ההיררכיה שהשתנתה במשך מאות שנים קובעה באופן סופי במאה ה-20 מכוח חוקת יוון הקובעת כי:

שום שינוי מכל סוג אינו מותר במערכת המינהלתית או במספר המנזרים בהר ה"קדוש", בסדרם ההיררכי או ביחסם אל המקומות התלויים בהם. על הטרודוקסים (לא אורתודוקסים) או סכיזמטים (פורשים מהזרם האורתודוקסי) נאסר לגור במקום

המקור ביוונית
Δεν επιτρέπεται καμία απολύτως μεταβολή στο διοικητικό σύστημα ή στον αριθμό των Μονών του Αγίου Όρους, ούτε στην ιεραρχική τάξη και τη θέση τους προς τα υποτελή τους εξαρτήματα. Απαγορεύεται να εγκαταβιώνουν στο Άγιο Όρος ετερόδοξοι ή σχισματικοί.
סעיף 105(2) סיפא לחוקת יוון מ-1975

לעניין פרישה מהנצרות האורתודוקסית ראו גם להלן בפרק אודות מנזר אספיגמנו.

סקיטה בהר אתוס

מעבר לעשרים המנזרים יש בהר אתוס 12 קהילות קטנות יותר של נזירים המכונות "סקיטה", וכל אחת מאלה מסונפת לאחד מעשרים המנזרים הראשיים. אורח החיים בשמונה מהסקיטות הוא אידיוריתמי, והנזירים חיים בהן באופן אינדווידואלי ומכלכלים עצמם באורח עצמאי. הם נפגשים בחגים ובימי ראשון בכנסייה המכונה "קיריאקון" (מלשון Κυριακή – "קיריאקי", כלומר "של האדון").[8] יתר ארבע הסקיטות הן קוינובוניות. בסקיטות מוסדות ניהוליים הדומים לאלה של המנזרים, אם כי הם נושאים שמות אחרים, מספר חבריהם קטן יותר וחלים עליהם כללים שונים במקצת.

שלושה מעשרים המנזרים אינם יוונים – מנזר זוגראפו הבולגרי, מנזר כילנדריו הסרבי ומנזר איו פנטליימונוס (המכונה רוֹסִיקוֹן) הרוסי. מנזר איווריון הוקם על ידי נזירים גאורגים אך כיום מתגוררים בו בעיקר נזירים יוונים. מבין 12 הסקיטות שתיים הן רומניות – סקיטת טימיו פרודרומו (Prodromu, Sfântul Ioan Botezătorul) השייכת למנזר מגיסטי לאוורה, וסקיטת איו דימיטריוטו טו לאקו (Lacu, Sfântul Dumitru) השייכת למנזר פאולוס ה"קדוש", ואחת בולגרית – סקיטת בוגורודיצה (Bogoroditsa) השייכת למנזר איו פנטליימונוס.

מעבר למנזרים ולסקיטות יש בהר אתוס מספר סוגים נוספים של בקתות ומקומות פרישה. הקליון (Κελλιόν) הוא מעין חווה עם קפלה קטנה ומיועד לשלושה נזירים או יותר העוסקים בחקלאות או במלאכת יד. הקָלִיוֶוס (Καλυβές) קטן מהקליון ודייריו עוסקים בעיקר במלאכות יד. קתיסמה (Κάθισμα) ממוקמת סמוך למנזר ומיועדת לנזיר יחיד המבקש להתבודד, ואילו האיסיכסטיריו (Ησυχαστήριο) הוא המעון הסגפני ביותר – הוא מבודד מאוד ולעיתים מדובר במערה ותו לא.

היישובים החילוניים

נמל דפני בחופו המערבי של חצי האי


בהר אתוס שני יישובים חילוניים. בבירה קארייס אשר הייתה בעברה עיר שוק ומרכז מסחרי התגוררו בשנת 2001 233 איש. בבנין המועצה ה"קדושה" בקארייס שוכנת הכנסייה העתיקה בהר אתוס, שתועדה לראשונה במחצית הראשונה של המאה ה-10 והמוקדשת לדורמיציון (שנת העולמים של מריה). מי שאינו נזיר או מסייע לנזירים, והמתגורר בהר אתוס בקביעות מחויב לגור בבירה קארייס. היישוב החילוני האחר בהר אתוס הוא דפני (Δάφνη) שבחופו המערבי של חצי האי. דפני משמשת כנמל הכניסה לאתוס ובשנת 2001 התגוררו בה 38 תושבים. הכביש היחיד בהר אתוס מחבר בין שני יישובים אלה, ושירות אוטובוס יומי כמו גם מוניות הנהוגות בידי נזירים פועלים לאורכו.

הגעה וביקור בהר אתוס

אף שחצי האי מחובר ליבשת, ניתן להגיע אליו רק בדרך הים. מספר המבקרים בו מוגבל והכול חייבים להצטייד באישור כניסה מיוחד קודם הגעתם (דיאמוניטיריון – Διαμονητηριόν). מורשים לבקר בהר אתוס גברים בלבד, תוך העדפת נוצרים אורתודוקסים, ורק גברים שגילם מעל 18 שנים והם חברי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית רשאים להתגורר בו בדרך קבע. תיירים כפופים להוראות אישור הכניסה שנופק להם, המוגבל בדרך כלל לשלושה לילות ומאפשר ביקור ולינה בכל רחבי המדינה. קיים אישור מיוחד המאפשר שהות בלתי מוגבלת ובלבד שהאוחז בו מתגורר במנזר בודד (או בסקיטה אחת) כל העת. השגת אישורי הכניסה להר קשה והביקוש רב מן ההיצע, במיוחד בעונת הקיץ ובחגים הנוצריים החשובים.

נשים בהר אתוס

הר אתוס אסור לנשים ולכל בעל חיים ממין נקבה, אם כי יש האומרים שהאיסור אינו חל על תרנגולות מטילות שכן ביציהן משמשות בהכנת הצבע לאיקונות. עוד התגלע ויכוח בקרב הנזירים בשנות הארבעים של המאה ה-20 בדבר השאלה האם חתולות יכולות לשהות בתחומי המדינה. בעבר נתנו הנזירים מקלט לנשים בשתי הזדמנויות – האחת בעת מרד אורלוב ב-1770 והשנייה בעת מלחמת העצמאות היוונית ב-1821. מקרה ידוע נוסף של נוכחות אישה בהר אתוס הוא של אליס ביפלאקו, "מיס יוון" בשנת 1929, שהתחפשה לגבר והסתננה להר אתוס. המקרה התפרסם בכתבת טיים מגזין ב-13 ביולי 1953 תחת הכותרת "The Climax of Sin" ("פסגת החטא").[9]

הפרלמנט האירופי פנה לממשלת יוון בשתי הזדמנויות והאיץ בה לשנות כלל זה.[10] בנוסף פסק בית-משפט בהולנד כי איסור כניסת נשים להר אתוס מנוגד לזכויות האדם, וביקורת בעניין זה נשמעה גם מפי יוונים, כמו חברת הפרלמנט האירופי אנה קרמאנו שטענה כי מקורו בחשכת ימי הביניים.[11] מאידך טוענת ממשלת יוון כי איסור כניסת נשים להר אתוס מוסדר בחוק היווני ובחיקוקים האירופיים שנחקקו עת התקבלה יוון כחברה בשוק האירופי המשותף, כי הר אתוס הוא קרקע פרטית וכי החלטות הפרלמנט האירופי בעניין אינן מחייבות. עוד טוענת ממשלת יוון לדמיון במצבו של הר אתוס בעניין זה למצב השורר בקריית הוותיקן, שבה מוסדות המדינה מאוישים על ידי גברים בלבד, וזכות הבחירה בראש המדינה, האפיפיור, מסורה רק לגברים.[12]

אמנות

עמוד מתוך קודקס מנזר זוגראפו, הכולל טקסט מתוך הבשורה על-פי לוקס בסלאבית כנסייתית עתיקה

ההר ה"קדוש" עשיר ביצירות אמנות מסוגים רבים, אך החשובות שבהן הן האיקונות "עושות-הניסים". יש למעלה מעשרים כאלו, בדרך כלל של מרים אם אותו האיש ובדרך כלל בציפוי כלשהו של מתכת יקרה כמו זהב, כסף או פלטינה. בנוסף יש בהר אתוס למעלה מ-20,000 איקונות נוספות וזהו אוסף האיקונות הגדול בעולם. האיקונות נמצאות בכל רחבי חצי האי – במנזרים, בסקיטות ובאתרים האחרים, ועבודות מחקר וחיפוש ממשיכות וחושפות איקונות חדשות כל העת. חלקן נעלמו בעבר וחלקן לא תועדו מעולם. האיקונות העתיקות בהר אתוס נמצאות במנזר מגיסטי לאוורה ומקורן במאה ה-11.

ברפקטוריום של המנזרים, בכנסיות ועל קירות מבנים אחרים בכל רחבי הר אתוס מצוירים פרסקאות רבים המכסים שטח כולל של אלפי מטרים מרובעים. הפרסקו העתיק ביותר, שצויר בסביבות שנת 1200, מעטר את קיר ספריית מנזר ואטופדי ומתאר את השליחים פטרוס ופאולוס. הכנסייה המרכזית בבירה קארייס ידועה גם היא בפרסקאות שבה, שמקורם במאה ה-14. פרסקאות אלה מכסים את כל קירותיה הפנימיים של הכנסייה, אם כי הם ניזוקו במהלך השנים כתוצאה מלחות.

אוסף כתבי היד בהר אתוס מונה כ-15,000 פריטים, שהם רבע מכלל כתבי היד היווניים בעולם. כתבי יד עוטרו פעמים רבות בציורים, אך אומנות זו גוועה במאה ה-18. חלק ניכר מכתבי היד הם יצירות מוזיקליות כנסייתיות שחוברו או הועתקו בהר אתוס, והאוסף הגדול ביותר של יצירות אלה בהר ה"קדוש" נמצא במנזר איווירון שבו 348 פריטים. גם כיום ממשיכים נזירים בהר אתוס לכתוב, להלחין ולשיר מוזיקה כנסייתית על כל סוגיה, וחלקה אף הוקלט – בין בשירה על ידי מקהלות ובין על ידי נזירים בודדים.

הר אתוס והיהודים

יהודים לא נזכרו בדברי ימיו של הר אתוס לטובה. נטען כי[דרושה הבהרה] התקפות השודדים הקטלאנים בשנים 1307 עד 1308 הונהגו בידי "הנוכל היהודי" ארנאלדו מוויאנובה.[13] מאוחר יותר נזכר שמם של היהודים בעיקר כמלווים בריבית קצוצה אשר גרמה בין היתר, כך נטען, למשבר הכלכלי שפקד את הר אתוס בתקופת השלטון העות'מאני. בין היתר מיוחסת האמירה הבאה לנזיר דיוניסיוס מהר אתוס, אשר הוכיח את הנזירים על כך שאף-על-פי שהיו להם נכסים רבים שאותם יכלו לנצל כדי להתמודד עם הגזירות הכלכליות העות'מאניות, הרי

...לא מכרתם אותם אלא נתתם אותם ליהודים, אויביו של הא-ל, והם לקחו אותם רק לצרכיהם...

המקור ביוונית
και δεν τα επωλήσατε, αµέ τα εδώσατε εις τους εβραίους, τους εχθρούς του Θεού και τα εκέρδησαν µόνον δια τον τόκον...
[13]

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הר אתוס בוויקישיתוף
חצי האי אתוס מצפון-מערב. פסגת ההר אתוס נראית באופק
קפלת ההשתנות של האדון על פסגת הר אתוס
הר אתוס מכיוון צפון


הערות שוליים

  1. ^ הרודוטוס, ספר ז', 22; סטראבון, ספר ז', 35
  2. ^ הרודוטוס, ספר ו', 44 ו-95; ספר ז', 22
  3. ^ הרודוטוס, ספר ז', 22.
  4. ^ דיודורוס סיקולוס, ספר י"ג, 41, 1-3
  5. ^ אתר Diathiki(הקישור אינו פעיל, 15.04.2018)
  6. ^ מתוך אתר http://www.diatheke.org/Athos/index.php של Dieter Mitternacht(הקישור אינו פעיל, 15.04.2018)
  7. ^ סעיף 105(1) סיפא לחוקת יוון מ-1975
  8. ^ זהו גם מקור המילה "כנסייה" בלשונות הגרמאניות: Church באנגלית, Kerk בהולנדית וכו'.
  9. ^ אתר טיים מגזין
  10. ^ לעניין מעמדן של נשים בהר אתוס ראו גם כתבה ביקורתית מאת אלקסיה אמווראזי(הקישור אינו פעיל, 15.04.2018)
  11. ^ אתר הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
  12. ^ הכנסייה האורתודוקסית הרוסית
  13. ^ 13.0 13.1 ההיסטוריה של הר אתוס
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0