וסת הגוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
וסת הגוף
(מקורות עיקריים)
משנה נדה סג א
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סג עמוד ב
משנה תורה איסורי ביאה ח ב, משכב ומושב ג ו
שולחן ערוך

שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף יט

עד סעיף כו'
מקורות נוספים רמב"ן הלכות נדה פרק ה, בעלי הנפש להראב"ד שער תיקון הוסתות סימן א אות ו,
צילומסך של תכנת עזר פשוטה לחישוב וסתות

וֶסֶת הגוף היא תחושה אותה עלולה האשה להרגיש בזמן הווסת או בסמיכות אליו. וסת הגוף הוא אחד מהווסתות שבהם ישנו חיוב פרישה של אישה מבעלה על פי דיני פרישה סמוך לווסת, מחשש שתיטמא באותו הזמן.

על פי כללי וסת קבוע, אשה שהרגישה את אותה ההרגשה ברציפות שלש פעמים, קבעה וסת לאותה ההרגשה. ולכן, בפעם הבאה שמרגישה כך, עליה לחשוש שמא תראה בקרוב, ופורשת מבעלה עד לאחר זמן וסת זו.

מקור והגדרה

במשנה במסכת נדה נאמר:

כל אשה שיש לה וסת - דיה שעתה. ואלו הן הוסתות: מפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה ובשפולי מעיה, ושופעת, וכמין צמרמורות אוחזין אותה, וכן כיוצא בהן. וכל שקבעה לה שלשה פעמים - הרי זה וסת

הפיהוק והעיטוש האמורים כאן, מדובר בפיהוק ועיטוש פעמים רבות, ובצורה חריגה[1]. בביאור המקרים שבמשנה, נאמרו פירושים שונים בראשונים. אולם להלכה כולם נחשבים לענין וסת הגוף, כי כל תחושה חריגה המופיעה לפני הוסת, מעלה את החשש בפעם הבאה שיופיע, כי האשה עלולה בקרוב לראות[2].

על ההבדל בין וסת הגוף לוסת הקפיצות כתב הרשב"א[3] ועוד[4] שוסת הקפיצות (או "וסת האונס") עניינה הוא מעשה שגרם לדם שיבוא. מה שאין כן וסת הגוף, הדם הוא זה שגרם למקרים שיבואו. כך שוסת הגוף ווסת הקפיצות הם סימן וסיבה, בהתאמה.

דין זה נפסק ברמב"ם, בטור ובשולחן ערוך.

וסת קבוע

דין וסת הגוף הוא כדין וסת החודש, שחוששת לה מיד, גם קודם שנקבעה, עד שתיעקר פעם אחת. ולאחר שנקבעה, חוששת לה עד שתיעקר ג' פעמים.

במשנה[5] מבואר שוסת זו נקבעת בשלש פעמים. בגמרא[6] אמר שמואל בשם חכמים, שוסת הגוף נקבעת בפעם אחת. באופן כללי ישנה מחלוקת תנאים על כל דיני חזקה הנובעת ממקרה החוזר על עצמו, האם היא נקבעת בפעמיים (דעת רבי) או בשלש פעמים (דעת רשב"ג). כאן נחלקו הראשונים בשיוכה של דעה זו האומרת שוסת הגוף נקבעת בפעם אחת. יש אומרים שזו דעת רבי[7], ויש אומרים שזו דעה שלישית[8]. על-כל-פנים להלכה וסת זו נקבעת רק בשלש פעמים, וכדברי המשנה[9].

אף שוסת הגוף נקבעת בתחושות שונות, כמבואר במשנה, שלשה סוגי תחושות אינם מצטרפים לקביעות וסת[10].

האם קובעת דוקא ביום מסוים

ברמב"ם[11] משמע שסובר שוסת הגוף אינו נקבע בלא יום קבוע. זה לשון הרמב"ם: "יש אשה שיש לה וסת ויש אשה שאין לה וסת, אלא לא תרגיש בעצמה עד שיצא הדם ואין לה יום קבוע לראייתה, וזהו שיש לה וסת היא שיש לה יום קבוע, או מכ' יום לכ' יום, או מכ"ד יום לכ"ד יום, או פחות או יותר. וקודם שיבוא הדם תרגיש בעצמה, מפהקת ומתעטשת וחוששת פי כריסה ושיפולי מעיה ויסתמר שערת בשרה או ייחם בשרה וכיוצא במאורעות אלו, ויבואו לה וסתות אלו או אחד מהן בשעה הקבועה לה מיום וסתה...
אין האשה מתטמאה מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם ויצא בבשרה כמו שביארנו, ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור ה"ז בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו"
(רמב"ם איסו"ב ח א-ב; ופרק ט ה"א)

האחרונים[12] כתבו, שלשיטת הרמב"ם הרגשת וסת הגוף היא לא הרגשה המרמזת על בוא טומאת הנדה, אלא היא ה"הרגשה" המחילה בפועל על האשה את טומאת הנידה בשעה שרואה דם.

ההלכה נפסקה כדעת רוב הראשונים[13] שוסת הגוף נקבע אפילו בלא יום קבוע. וסת הגוף שונה מוסת הקפיצות שנקבע רק בהרכבת ימים, כי שם עיקר הראייה היא בגלל האונס, אבל בוסת הגוף הסימנים של הוסת באים בגלל הראיה, ולא להיפך, ולכן קובעת להם גם כשהם לא ביום קבוע[14].

פרטי הדין

פיהקה פעמיים בראש-חודש וראתה, אולם אם הראיה השלישית ראתה בראש חודש בלי פיהוק, או שראתה עם פיהוק אך בתאריך אחר, קבעה כפי הפעם השלישית (פיהוק לבדו או ר"ח לבדו), כי התברר שהוא לבדו הסימן לדם שיבוא[15].

אך אם פיהקה פעמיים בראש חודש וראתה, ופעם שלישית ראתה בראש חודש בלי פיהוק אך פיהקה בערב ראש חודש, קבעה לשניהם יחד, כי אנו מניחים שהפיהוק שהיה יום קודם, היה גם כן סימן לראיה שהגיעה יום לאחריו[16]. והדין במקרה זה שונה מהדין במקרה דומה בהקשר של וסת הקפיצות[17].

זמן החשש

בשונה מוסת החודש בה יש חשש של ראית דם כל העונה, כלומר כל היום או כל הלילה בו חל וסת החודש (ולכן חיוב הפרישה הוא כל העונה), בוסת הגוף החשש מתחיל רק בזמן בו רגילה בוסת זו. ולכן אם רגילה לראות דם מיד לאחר שמתחילה בתחושות של וסת הגוף, חל עליה חיוב הפרישה רק בזמן זה. ואם רגילה לראות רק לקראת סוף תחושות אלו, והצורה בה מגיע הדם הוא בבת אחת, ומסתיים יחד עם סיומם של תחושות וסת הגוף - במקרה כזה חוששת ופורשת מבעלה רק כעבור שיעור זמן כזה אחרי שהתחילה להרגיש את וסת הגוף[18].

במדע המודרני

המדע המודרני מכיר את התופעה של הרגשה גופנית הנלווית להגעת הווסת, אם כי הדעות חלוקות באשר לפירוש חלק מן ההרגשות המופיעות בגמרא ולהיותן קשורות להגעת הוסת.

כיום נהוג לחלק סימנים הקשורים להופעת הוסת לשני סוגים:

  • דיסמנוריאה (Dysmenorrhea)- כאבים בבטן או בגב המופיעים בזמן הדימום ואליהם עשויים להתלוות כאבי ראש, הקאות ובחילות.
  • תסמונת קדם וסתית (PMS- Premenstrual Syndrome)- סימפטומים המופיעים כשבוע עד עשרה ימים לפני המחזור.

טובה גנזל ודינה צימרמן[19] וכן זאב וחנה ספראי[20][21]ניסו לזהות את התסמינים המופיעים בגמרא על פי מחקרים עדכניים על סימנים הקשורים להופעת הוסת:

כמו כן, זיהו גנזל וצימרמן במחקרים את התסמינים הנפשיים המופיעים בפירוש המשנה לרמב"ם - דיכאון, חרדה, ועייפות.

נוסף לתסמינים אלו, ישנם תסמינים הקיימים בימינו אך אינם מוזכרים בגמרא כלל. הבולט שבהם הוא כאבי הגב, שנחשב לאחד התסמינים השכיחים, אך ישנן בימינו גם נשים המדווחות על טשטוש בראייה ובעיות עור - תסמינים נוספים שלא הוזכרו בגמרא.[19] לגבי כאבי גב, יש שהציעו לזהות זאת עם איבריה כבדים עליה.[24]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תוס', רא"ש ושו"ע.
  2. ^ רא"ש וטור, וכך נפסק בשו"ע.
  3. ^ נדה סג. ד"ה אלו, תורת הבית ח:
  4. ^ ראב"ד בבדק הבית יד. רא"ש, לבוש (קפט כ) וכו"פ (קפט ס"ק כב).
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סג עמוד א, שצוטטה למעלה.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף סג עמוד ב
  7. ^ תוס' שם, תוספות רא"ש, בעלי הנפש (תיקון הוסתות ד"ה הנה כבר), רשב"א בתורת הבית הארוך ז ג, ובחידושיו, וכן רמב"ן וריטב"א שם.
  8. ^ רא"ה בבדק הבית ז ג
  9. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף יט
  10. ^ רמב"ן רשב"א ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף כג .
  11. ^ עי' רמב"ם איסו"ב פ"ח ה"ב ומ"מ שם ומשכב ומושב פ"ג ה"ו וב"י קפט ד"ה ודע.
  12. ^ כמוצמח צדק יורה דעה סימן צז, ה; ציץ אליעזר חלק ו, סימן כא, ועוד.
  13. ^ ראב"ד רמב"ן רשב"א ר"ן רא"ש, טור ושו"ע סעיף יט.
  14. ^ רשב"א (הוזכר גם למעלה), ש"ך קפ"ט ס"ק נה
  15. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף כ
  16. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף כ
  17. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפט, סעיף יז
  18. ^ במשנה מסכת נדה, דף סג עמוד ב נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי האם כל העונה אסורה, או שהחשש משום הוסת הוא רק בשעה המדויקת בה רואה בדרך כלל. הלכה כרבי יהודה שכל העונה אסורה. אולם מכך שלגבי וסת הגוף לא נחלקו במשנה שם עמוד א, דייק הרשב"א (תורת הבית יד.) שבוסת הגוף קובעת לחשוש בשעה המדויקת
  19. ^ 19.0 19.1 טובה גנזל ודינה צימרמן, וסת הגוף- היבט הלכתי ורפואי, תחומין כ
  20. ^ זאב וחנה ספראי, משנת ארץ ישראל- מסכת נידה, אלון שבות: תבונות, 2019, עמ' 463-464
  21. ^ הכרך למסכת נידה נכתב יחד עם ד"ר דניאל רוזנק
  22. ^ בפירוש מילה זו נחלקו הפרשנים, האפשרויות השונות שהעלו גנזל וצימרמן תואמות לאפשרויות פרשנות שונות
  23. ^ בפרשנות זו הלכו גנזל וצימרמן על פי הבנתן את שיטת הרז"ה, לפיה הדבר הגורם לדימום באכילת דברים חריפים אינו האכילה עצמה אלא התאווה לאכול
  24. ^ ידידיה סטרוק ודוד ש"ץ, תחומין כרך מ עמוד 104, התיאורים הפיזיולוגיים בהלכות וסתות והתאמתם לימינו