חומרא דרבי זירא

חומרא דרבי זירא
(מקורות עיקריים)

תלמוד בבלי	תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף ס"ו עמוד א'
משנה תורה	משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א הלכות ב-ג
מקורות נוספים	שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ג

"חומרא דרבי זירא" (נקראת גם "חומרת בנות ישראל") היא הלכה בהלכות נידה, שמקורה ממנהג מחמיר שקיבלו על עצמן בנות ישראל בתקופת התלמוד, שכל אישה הרואה טיפת דם בין בימי נדה ובין בימי זיבה דינה כזבה גדולה וצריכה שבעה נקיים לטהרתה. חומרא זו היא תוספת על "תקנת רבי" שקבעה שאחרי כל ראיה במשך יום או יומיים יש להמתין ששה נקיים לפני ההיטהרות, ואחרי כל ראייה במשך שלשה ימים יש להמתין שבעה נקיים.

מטרת החומרה היתה לקבוע מנהג אחיד בהלכות החמורות של נדה וזיבה שעונשם כרת, ולמנוע סיבוכים וטעויות בחשבון הימים של נדה וזבה ובהבחנה בין דם טמא לדם טהור. לפיכך נהגו בכל ראיה כחומר נדה שאסורה בראיה אחת לשבעה ימים, וכחומר זיבה שצריכה לטהרתה שבעה נקיים.

הנהגה זו הובאה בתלמוד בבלי על ידי רבי זירא (ולכן נקראה על שמו), ונקבעה כהלכה מחייבת.

רקע

מן התורה ישנם חילוקים שונים בהלכות נידה בתקופת הטומאה ובתנאי ההיטהרות, התלויים במשך הדימום ובזמן בו הוא מגיע.

• נידה – אישה הרואה דם בזמן המחזור החודשי (בהגדרה ההלכתית "ימי הנידה"). בימים אלה נאסרת בראיה אחת למשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים והפסקת הדימום יכולה לטבול ולהטהר ואינה צריכה "שבעה נקיים".
• זבה קטנה – אישה הרואה דם במשך יום או יומיים שלא בזמן המחזור החודשי (בהגדרה ההלכתית "ימי זיבה") . בראיה זו נאסרת ליום הראיה וצריכה לשמור יום נוסף בטהרה ("שומרת יום כנגד יום"). ביום השני יכולה לטבול ולהיטהר.
• זבה גדולה – אישה הרואה דם במשך שלושה ימים או יותר שלא בזמן המחזור החודשי. ראיה זו מטמאת למשך ימי הדימום בתוספת שבעה ימים ללא ראיית דם ("שבעה נקיים") שאחריהם יכולה לטבול ולהיטהר.

מלבד השוני בין סוגי האיסורים ישנם גם צבעים שונים של דם שחלקם מטמאים מדאורייתא וחלקם טהורים. גם טעות להחמיר בדינים אלה עשויה להביא לידי קולא כגון אשה שראתה ב"ימי הנידה" דם טהור במשך כמה ימים ואחריהם ראתה דם המטמא, עלולה לסבור שהדם שראתה ביום הראשון הוא דם טמא ותחל למנות ממנו את שבעת ימי הנידה, בעוד שלמעשה עליה להתחיל שבעה ימים מן היום האחרון.

בגלל חשש מטעויות בהלכות מסובכות וחמורות אלו, תיקן רבי את "תקנת רבי" המכסה את רוב האפשרויות לטעויות. לאחר זמן הוסיפו בנות ישראל כל עצמן את "חומרא דרבי זירא" שנועדה ליצור אחידות בין ההלכות וכך למנוע לחלוטין כל אפשרות לטעות.

תקנת רבי

התקנה הראשונה המובאת בגמרא היא תקנתו של רבי. על פי תקנתו אין הבדל בין ימי נידה לימי זיבה, ואין דין של זבה קטנה, אלא כל אשה הרואה דם יום או יומיים דינה כנידה מיום הראיה האחרון, וצריכה עוד שישה ימים לטהרתה, והרואה דם במשך שלושה ימים ומעלה צריכה להמתין לטהרתה "שבעה נקיים" לאחר הפסקת הדימום כדין "זבה גדולה". לדעת הרא"ש והטור בתקנתו של רבי נכלל גם שכל צבע אדום מטמא ולא רק חמשת הגוונים שמטמאים מדאורייתא.

בראשונים נאמרו שתי דעות מה הסיבה שגרמה לתקנתו של רבי.

• ריבוי הצרות גרם להתמעטות בידיעת החכמים בהבחנה במראות הדמים, ובבקיאות הנשים בזמן התחלת ימי הנידה ("פתח הנידה").
• תקנת רבי נוצרה כיוון שהעם הנמצאים בכפרים מרוחקים היו עמי הארצות ולא היו יודעים מתי תחילת ימי הנידה והזיבה.

בראשונים נכתבו חששות אותם רצה לרבי לפתור:

• חשש מטעות בין צבע דם טהור לצבע דם טמא, שתגרום להתחלת וסיום שבעת ימי הנידה לפני הזמן.
• חשש מבלבול בין ימי נידה וימי זיבה, שתגרום לאשה לחשוב בימי הנידה שהיא בימי הזיבה ולאחר ראיית דם במשך יום או יומיים להמתין רק "יום כנגד יום" ולא שבעה ימים כדין נידה.

חומרא דרבי זירא

חומרא דרבי זירא היא חומרא שקיבלו עליהם בנות ישראל שכל אשה הרואה טיפת דם כחרדל בין בימי הנידה ובין בימי הזיבה דינה כזבה גדולה וצריכה שבעה נקיים לטהרתה.

הראשונים נחלקו מהו הדגש של "כחרדל". יש שכתבו שהחומרא הייתה שדם בצבע חרדל מטמא. אבל רוב הראשונים כתבו שהחומרה היא שלמרות שזו כמות מועטת של דם ואין חשש שהוא הצטבר במשך שלושה ימים, החמירו את דינם כזבה גדולה שאינה קיימת אלא בראייה של שלושה ימים. הש"ך כותב שאף ראיה של דם פחות מחרדל אוסרת את האשה לכל הדעות.

חומרת בנות ישראל נוצרה למרות שתקנתו של רבי כיסתה את רוב סוגי הטעויות האפשריות, בעקבות חששות רחוקים שאשה תטעה בין ראיה בתוך שבעה נקיים הסותרת את ימי טהרת הזבה ומחייבת מחדש שבעה נקיים לבין ראייה של תחילת נידות או שמא תראה שלושה ימים ותשים לב לכך רק ביום השלישי, או שמא תראה שני ימים ובין השמשות של היום השלישי, שנחשב כראיה של שלושה ימים, ותטעה שראיה זו עדיין שייכת ליום השני. סיבה נוספת כתב הט"ז שתיקנו זמן אחד אחיד לזבה ולנדה כדי שלא יטעו בין הזמנים השונים.

אף שתחילת התקנה הייתה כ"חומרא", התפשטה החומרא כבר בתקופתו של רבי זירא בכל עם ישראל וכבר בזמן הגמרא נקבע כי ”היכי דמי הלכה פסוקה אמר אביי כי הא דרבי זירא דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים” (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א עמוד א') והראשונים פסקו את זה כהלכה ש"אסור לאדם להקל בה ראשו לעולם" ו"ואין לסור ממנה לעולם".

רבי משה פיינשטיין מדייק מלשון הרמב"ם ”ואין לסור ממנה לעולם” שחומרא דרבי זירא תנהג אף בימות המשיח וכך כתב גם רבי שמואל הלוי וואזנר, לעומתם רבי מאיר ברנדסדורפר כתב כי חומרא דרבי זירא תתבטל לאחר שיבנה בית המקדש השלישי ותחזור עבודת הקורבנות.

ימי ליבונה

הרמב"ן והרשב"א כתבו ש"תקנת רבי" ו"חומרא דרבי זירא" היו רק לגבי איסור אשה לבעלה, ולא לגבי אכילת טהרות ובתקופות בהם אכלו טהרות נהגו שהנשים טובלות לאחר שעברו שבעה ימים מהראייה ומותרות לאכול טהרות ובסוף השבעה נקיים טובלת שוב ונטהרת לבעלה, אבל כיום שאין אכילת טהרות נוהגים שאין האשה טובלת אלא בסוף השבעה נקיים

תוספות כתבו כי בתחילת התפשטות החומרא היו הנשים הנידות נוהגות לטבול לאחר שבעה ימים לראייתם כדי להיטהר מן הטומאה מדאורייתא, ואחרי שבעת הנקיים טבלו שוב כדי להיטהר מדרבנן. הימים הנוספים שהונהגו לחומרא נקראו ימי ליבונה, שבהם לובשת בגדים לבנים לספירת נקיים. בשלב מאוחר יותר התחילו לנהוג לטבול רק פעם אחת בסוף השבעה נקיים, ובספר הישר כתב שבימי ליבונה לא נהגו בדיני הרחקות של נידה אלא רק איסור ביאה.

כיום אין אשה טובלת אלא לאחר השבעה נקיים ו”אם טבלה בהן כאילו לא טבלה” (משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק י"א, הלכה י"ז).

אזכור ההלכה קודם התפילה

לפי המנהג המובא בסדר התפילה של הרמב"ם יש לומר הלכה זו של רבי זירא בתפילת שחרית לאחר ברכת התורה, וכך מנהג יהודי תימן (נוסח בלדי) ואיטליה.

מקור המנהג הוא מהדין הנאמר במסכת ברכות שיש לעמוד לתפילה מתוך הלכה פסוקה. כדוגמה להלכה פסוקה הובאה בגמרא הלכה זו:”תנו רבנן אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך הלכה פסוקה. והיכי דמי הלכה פסוקה? אמר אביי: כי הא דרבי זירא, דאמר רבי זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים”.  

רבי יוסף שלום אלישיב באר, שחז"ל קבעו לומר קודם התפילה דוקא הלכה זו, כדי לפרסם שחומרא זו נקבעה כהלכה פסוקה. רבי שמואל הלוי וואזנר הוסיף שאף מפני חומרתה של ההלכה קבעו לפרסמה. טעם אחר כתב רבי אברהם דוד מבוטשאטש, שתיקנו לומר קטע זה כלימוד סמוך לברכת התורה, כדי להורות שאף גזירות דרבנן יש בהם מצוות לימוד תורה וחיוב בברכה.

עקרות הלכתית

ערך מורחב – עקרות הלכתית

"עקרות הלכתית" היא עקרות של נשים בעלות מחזור ווסת קצר מהרגיל או דימום ווסת ארוך מהרגיל שאינם יכולות להיכנס להריון מסיבות הלכתיות.

מחזור ווסת של נשים יכול להימשך בין 21 ל - 39 ימים, אך רוב הנשים אורך המחזור שלהם הוא בין 25 ל – 35 ימים.

אשה שאורך הווסת שלה 21-24 ימים הביוץ שלה צריך להיות 7-10 ימים לאחר תחילת הווסת (14 ימים לפני הווסת הבאה, ובערך 11-7 ימים אחרי תחילת הווסת).

בעוד שמהתורה תהליך ההיטהרות נמשך על פי רוב שבוע ומאפשר לאשה להיטהר לפני הביוץ, לאחר "תקנת רבי" אשה שרואה דם יותר משלושה ימים (ווסת מצוי הוא כ4-5 ימים) צריכה להוסיף עליהם עוד שבעה נקיים, ולאחר "חומרא דרבי זירא" אפילו אשה שרואה טיפת דם צריכה להמתין שבעה נקיים לטהרתה.

מלבד שבעת הנקיים ישנו דין נוסף של פולטת שכבת זרע, שאשה הפולטת שכבת זרע בזמן ההיטהרות הפליטה פוסלת את אותו היום מספירת שבעת הנקיים, בעוד שלמנהג בני עדות המזרח על פי הכרעת השולחן ערוך יכולה האשה לשטוף ולנגב ולהתחיל לספור שבעה נקיים, מנהג בני אשכנז על פי הכרעת הרמ"א שאשה אינה יכולה למנות שבעה נקיים לפני שיעברו 5 ימים מהיום בו נטמאה.

כתוצאה מדינים אלו אשה מבנות אשכנז אין לה אפשרות להיטהר בפחות מ12 ימים, (5 ימים של "פולטת שכבת זרע" ו-7 נקיים) ואשה מבנות עדות המזרח אין לה אפשרות להיטהר בפחות מ7 ימים בתוספת ימי הדימום עצמו, דבר זה גורם ל"עקרות הלכתית" לכל אשה מבנות אשכנז שהווסת שלה קצר מ24 ימים בין ווסת לווסת.

לבעיית העקרות ההלכתית נמצאו מספר פתרונות רפואיים ומספר פתרונות הלכתיים.

הערות שוליים

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.