זאב שחם
 | |
| זאב שחם כמפקד גדוד 13 בחטיבת גולני | |
| לידה |
13 בנובמבר 1923 תל אביב, ארץ ישראל |
|---|---|
| פטירה |
21 במאי 1992 (בגיל 68) ישראל |
| כינוי | זוניק |
| השתייכות |
 פלמ"ח הצבא הבריטי צבא הגנה לישראל |
| תקופת הפעילות | 1941–1968 (כ־27 שנים) |
| דרגה |
 אלוף-משנה |
| תפקידים בשירות | |
| |
| פעולות ומבצעים | |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העצמאות  מלחמת סיני  מלחמת ששת הימים | |
| תפקידים אזרחיים | |
| אחראי על המגביות בסוכנות היהודית, מייסד העמותה לקידום החינוך ביפו | |
זאב (זוניק) שחם (13 בנובמבר 1923 - 21 במאי 1992) היה מפקד חטיבה 5 שכבשה את מערב השומרון במלחמת ששת הימים.
שנים ראשונות
שחם נולד בתל אביב בשם זוניה שטיְנברג, ובהמשך עברת אותו לזאב שחם. אביו, אלכסנדר, היה בעל תפקיד חשוב ב"הגנה"[1], ממונה על העברה נשק לסליקים, ומגיל צעיר הכיר שחם דרכו את אליהו גולומב, יצחק שדה, יגאל אלון ועוד. שחם למד בבית חינוך המאוחד בתל אביב והיה חבר בשומר הצעיר. ב-1 במאי נשא דגל ישראל במקום הדגל האדום, ובעקבות זאת עזב את השומר הצעיר[2]. הוא התגייס לפלמ"ח לפלוגה ד', שם קיבל את הכינוי "זוניק", שליווה אותו כל חייו. כעבור זמן, לאחר שלא היה מרוצה מתפקידו, עזב את הפלמ"ח והתגייס לצבא הבריטי.
לאחר תקופת אימונים בארץ ישראל, הוא נשלח למדבר המערבי ושירת שם בתפקידים שונים. בשנת 1946 השתחרר ולאחר תקופת מנוחה התגייס להגנה לפי בקשתו של יהושע גלוברמן שהיה אז מפקד ההגנה במחוז תל אביב. זוניק קיבל תפקיד של מפקד פלוגה באזור שכונת התקווה. הפלוגה הייתה מורכבת מבחורים צעירים שנאלצו להפסיק את הלימודים כדי לעזור בפרנסת המשפחה. בעבודה קשה הצליח זוניק להפוך נערי הפרברים אלה לפלוגה מגובשת שהוכיחה את עצמה בקרב שכונת התקווה כשהצליחו להדוף מאות ערבים בפיקודו של חסן סלאמה.
לאחר מכן התמנה זוניק למפקד פלוגה בגדוד 43 בחטיבת קרייתי[3] ועם פלוגתו כבש את הכפר סלבית (כיום - שעלבים) במבצע דני.
במלחמת העצמאות פגש את גילה, בת קיבוץ איילת השחר ששירתה במטה חטיבת יפתח. השניים נישאו והביאו לעולם בן ובת.
צה"ל
לאחר המלחמה התמנה לקצין אג"ם של חטיבה 3 שהייתה אז חטיבה מרחבית שתפקידה היה שמירת גבול הצפון כנגד הסורים. לאחר לימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה התמנה ב-1955 לעוזר קצין אג"ם של פיקוד הדרום והיה קרוב לאלוף הפיקוד אסף שמחוני בתקופה לפני מלחמת סיני ובמלחמה עצמה.
לאחר המלחמה התמנה למפקד גדוד 13 בחטיבת גולני וב-1959 התבקש על ידי הרמטכ"ל חיים לסקוב לצאת למשלחת סודית לאתיופיה בדרכונים מזויפים וללא סימני זהות ישראלים על מנת להדוף כל לחץ מוסלמי על העסקתם. המשלחת הצבאית עסקה באימון צבא אתיופיה והצליחה להתחמק ממעורבות בקשר כושל להפיל את היילה סילאסי.
ב-1961 חזר לישראל והתמנה לסגן מפקד חטיבה 5, שנבנתה על שלד חטיבת גבעתי הסדירה שפורקה[4].
ב-1963 נשלח במשלחת צבאית לאוגנדה כדי לאמן את הצבא במקום המדריכים הבריטים שהועזבו. בתקופה זו יצר קשרים טובים עם אידי אמין לאחר שהזהיר אותו מניסיון התנקשות בחייו[5].
ב-1966 חזר לישראל והתמנה למפקד חטיבה 5. זו הייתה חטיבת מילואים של חי"ר עם פלוגת טנקי שרמן. על החטיבה היה להגן על "המתניים הצרים" של ישראל.
בפרוץ מלחמת ששת הימים, לאחר שהלגיון הערבי הפגיז את תל אביב בתותחי לונג טום קבל זוניק הוראה לנוע. חטיבתו כבשה את קלקיליה, טול כרם, חורבת צופין ועזון והגיעה לשכם שכבר הייתה כבושה על ידי חטיבה 37 של אלוף-משנה אורי רום מפיקוד הצפון. בגזרתו של שחם גורשו התושבים הערבים מבתיהם בקלקיליה ובענבתא, מיד לאחר כיבושם. התושבים הוחזרו לבתיהם לאחר מספר ימים. רענן לוריא אמר שעוזי נרקיס סיפר לו שזאת הייתה יוזמה מקומית של שחם, שזכתה לגיבוי בשתיקה של עוזי נרקיס, שהיה אלוף פיקוד המרכז, ושל משה דיין, שר הביטחון[6].
החטיבה איבדה במלחמה זו 16 לוחמים. לזכרם הוקמה אנדרטה בצומת ניצני עוז.
החטיבה קבלה אחריות על כל השומרון. זוניק יצר קשרים טובים עם ראש עיריית שכם חמדי כנען ופעל כדי להחזיר את הפעילות הכלכלית באזור. כאשר דווח לו שיש משאיות שחוצות את הירדן עם תוצרת חקלאית הוא הגיע למקום, התרשם והזמין למקום את עוזי נרקיס ומשה דיין. אז החלה מדיניות "הגשרים הפתוחים".
באזרחות
ב-1968 השתחרר מצה"ל ונכנס לפעילות בסוכנות היהודית. בשנת 1971, לאחר קיץ במיאמי, ארגן תוכנית לאירוח תיירים בקיבוצים ישראליים כדי להכיר את הישראלי מהרחוב[7]. בהמשך הוא הקים את "המכון למנהיגות" שהכשיר צעירים מהקהילות היהודיות בחו"ל, לעבודה במגביות השונות[8]. בשנת 1972, לאחר שהיה מנהל הקונגרס הציוני, שהיה אחראי על ארגון הקונגרסים[9], מונה למנהל הסוכנות בווינה[10].
בנו, אייל, היה מפקד פלוגת טנקים בחטיבת ברק. יומיים לפני מלחמת יום הכיפורים הוא נפגש עם זוניק ואמר לו שהסורים מוכנים למלחמה ואין מספיק כוחות להדוף אותם, אולם זוניק אמר לו שהוא סומך על מפקדי הצבא. ב-7 באוקטובר 1973 נהרג סרן אייל שחם בקרבות הבלימה ברמת הגולן. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו עיטור המופת. זמן מה היה נעדר וזוניק הלך לחפש אותו.
זוניק נפגש עם גולדה מאיר וביקש ממנה להתפטר בגלל מחדל המלחמה[2]. הוא פנה בדרישה זו גם למשה דיין ודאג שדרישות אלה יתפרסמו בתקשורת[11]. כאשר עלה מנחם בגין לשלטון הוא פנה גם אליו וביקש ממנו לא למנות את דיין כשר בממשלתו, אולם בגין אמר שהוא ימנה אותו לשר חוץ שזה לא תפקיד ביטחוני[12].
ב-1982 הקים ביחד עם ד"ר דוד פורטוביץ את "האגודה לקידום החינוך ביפו" שמטרתה עזרה כלכלית לילדים ממשפחות הרוסות, העשרה והכשרה חינוכית של הילדים ויצירת מסגרות שישמשו להם תחליף לבית[13].
לקריאה נוספת
- עמוס אטינגר, ארצי את בוכה וצוחקת - סיפורו של זוניק, אל"ם (מיל.) זאב שחם, איש שיש לו חברים, הוצאת ידיעות אחרונות. ספרי חמד, 1991.
הערות שוליים
- ^ שלושה דורות של לוחמים, דבר, 9 בינואר 1970
- ^ 2.0 2.1 אלי קינן, דמות המגלמת תקופה, דבר, 18 בפברואר 1977
- ^ יוסף פריאל, כשבן גוריון, דבר, 9 במאי 1980
- ^ נראה שבתקופה זו גם הדריך קנייתים בבית הספר לקצינים. ראו: רפאל בשן, מונולוג של גנראל צ'יינה, מעריב, 1 בדצמבר 1967
- ^ יחסי אוגנדה ישראל תלויים באישיות ראש הממשלה הבא, דבר, 29 בינואר 1971
דורון רוזנבלום, אבל תמונתו של אובוטה תמשיך להיות תלויה, דבר, 29 בינואר 1971 - ^ מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים, 1948–1999, עמ' 462-463
- ^ עדה כהן, בית פתוח לתייר, מעריב, 5 בינואר 1971
- ^ עליזה ולך, כתבה על המכון, דבר, 2 בספטמבר 1977
- ^ עליזה ולך, עם מעט עזרה מידידים, דבר, 2 במרץ 1978
- ^ יוחזר לארץ מנהל הסוכנות, מעריב, 20 בינואר 1972
- ^ יתפטר שר הבטחון!, מעריב, 21 בנובמבר 1973
- ^ אהבת ציון או עיט צבוע?, דבר, 15 באוגוסט 1979
- ^ קום התנדב, מעריב, 29 באפריל 1987
