זיגמונד ראשר
 | |
| לידה |
12 בפברואר 1909 מינכן, הקיסרות הגרמנית |
|---|---|
| הוצאה להורג |
26 באפריל 1945 (בגיל 36) מחנה הריכוז דכאו, גרמניה הנאצית |
| לאום | גרמני |
| לימודי רפואה | אוניברסיטת פרייבורג |
| תפקידים | רופא במחנה הריכוז דכאו |
| מחלקות ובתי חולים | מרפאת שוואבינג-מינכן (גר') |
| בת זוג | קרולינה "ניני" דיהל |
דוקטור זיגמונד ראשר (בגרמנית: Sigmund Rascher; 12 בפברואר 1909 – 26 באפריל 1945) היה רופא גרמני וחבר במפלגה הנאצית אשר ביצע מאות ניסויים בבני אדם במסגרת עבודתו בשורות השוצשטאפל, תחת חסותו האישית של היינריך הימלר. בשלהי מלחמת העולם השנייה נעצר בידי המשטרה הפלילית, הקרימינלפוליציי, באשמת חטיפת תינוקות ומסירתם לזוגות שסבלו מבעיות פוריות. כמו כן נאשם ברצח עוזרת המעבדה שלו. הוא נכלא במחנה הריכוז דכאו והוצא להורג ב-1945[1].
ביוגרפיה
זיגמונד ראשר נולד במינכן ב-12 בפברואר 1909, בנו השלישי של הרופא האנס אוגוסט ראשר[2], ואחיינו של המוזיקאי הידוע זיגורד ראשר (אנ'). אביו היה תומך נלהב של האנתרופוסוף רודולף שטיינר. הוא הצטרף לארגון (גר') שהקים ב-1913 ואף לקח חלק בקורס הרפואה האנתרופוסופית (אנ') הראשון שהתקיים אי פעם ב-1921. מאוחר יותר שלח אותו אביו ללמוד בבית הספר וולדורף (גר'), אותו הקים שטיינר עצמו, על אף שבסופו של דבר סיים ראשר הצעיר את חוק לימודיו ב-1930 או ב-1931 בבית ספר תיכוני בקונסטנץ.
כעבור שנתיים נרשם ללימודי רפואה באוניברסיטת פרייבורג, ובאותה תקופה גם הצטרף למפלגה הנאצית. ישנן שתי גרסאות הנוגעות לזמן כניסתו לחיים הפוליטיים: הראשונה, שנמסרה מפיו, גורסת כי התאריך האמיתי היה ה-1 במרץ, והשנייה, אשר נלקחה מתיעודי הארכיון המפלגתי, גורסת כי התאריך היה, הלכה למעשה, ה-1 במאי; סוגיה זו רלוונטית משום שהתאריך הראשון התקיים רק ארבעה ימים לפני ניצחון המפלגה הנאצית בבחירות הכלליות בגרמניה במרץ 1933 (אנ'), ואילו השני התקיים לאחר ביסוס עלייתו של היטלר לשלטון והעברת חוק ההסמכה.
לאחר שעבר בהצלחה את בחינותיו הראשונות נסע ראשר לשווייץ בכדי לעבוד יחד עם אביו, אשר התגרש במהלך היעדרותו, ועבד כעת בתור אקטיביסט לצדו של הכימאי האנתרופוסופי ארנפריד פייפר (אנ'), בדורנאך. ראשר המשיך בלימודיו בבזל והצטרף לכוחות ההתנדבות השווייצרים במשך כמה חודשים ספורים, בטרם שב למינכן באוקטובר 1934 על מנת לסיים את לימודיו.
עבודת התזה של ראשר עסקה בבדיקות היריון ויצרה עניין רב בקרב חוקרי הורמונים מאותה העת. הוא פיתח עניין כמעט אובססיבי במדידת הורמונים של היריון באמצעות קריסטליזציה של נחושת דו-כלורית (גר'), שיטה עליה שמע מפייפר. לצורך מימון מחקריו השתמש במענקים ותמריצים שונים שקיבל מידי הקרן הגרמנית למחקר (אנ'), וב-1936 סיים בהצלחה את בחינות ההסמכה המדיניות וקיבל דוקטורט לרפואה.
בשלוש השנים הבאות התנדב ראשר כעוזר במחלקה הכירורגית של מרפאת שוואבינג-מינכן (גר'), ולמחייתו התפרנס ממענקים שקיבל מידי ארגון החירום למדע גרמני (אנ'). הוא ערך מחקרים אנטומיים בקריסטלוגרפיה אונקולוגית, ומאמריו פורסמו בשבועון הרפואי של מינכן.
באותה תקופה הצטרף ראשר לשורות השטורמאבטיילונג והתקדם עד לדרגת רוטנפיהרר, בטרם הועבר לשוצשטאפל ב-11 באוקטובר 1939. לאחר שהתכחש בפרהסיה לאביו, אשר דעותיו הפרוגרסיביות משכו תשומת לב שלילית רבה, גויס ראשר ללופטוואפה, כך שהחזיק במינויים בכמה חילות.
עם גיוסו פגש ראשר את קרולינה "ניני" דיהל, זמרת פופ לשעבר ובת חסותו של רייכספיהרר אס אס היינריך הימלר, והשניים נישאו. בשנים הבאות נהנה ראשר מהשפעה רחבה בשל קשריו עם הימלר, אפילו מעבר לממונים עליו. פשר יחסיה של קרולינה עם הימלר אינו ברור דיו.
תחילה התנגד הימלר לנישואיהם בשל הבדלי הגילאים המשמעותיים שהתקיימו ביניהם, כאשר קרולינה הייתה מבוגרת מראשר בשש עשרה שנים בעת היכרותם, ושאלת פוריותה הייתה מוטלת בספק. על אף כן, ברכתו של הימלר הייתה הכרחית בשל חברותו של ראשר בשוצשטאפל, ולאחר לידתו של בנם השני מחוץ לנישואים, החליט להיעתר לבקשתם.
הימלר סיפק למשפחה הטרייה תמיכה כלכלית בדמות מאה שישים וחמישה רייכסמארקים אותם העביר לבני הזוג בכל חודש, וכן שלח מפעם לפעם סלסלות פרי, שוקולד, ומצרכים אחרים שלא היו ברי השגה ברייך באותה העת.
משפחתם הקטנה המשיכה לגדול עם לידתם של בנם השלישי, וב-1941 פנה הימלר לשני רופאים משורות השוצשטאפל, ארנסט רוברט גרוויץ וגרגור אבנר (אנ'), וביקש את דעתם המקצועית בנוגע ליכולתה של אישה בגילאי 49–50 להרות. עם מעצרו של ראשר ב-1944 התגלה כי קרולינה כלל לא הרתה, אף לא פעם אחת, וכי כל שלושת ילדיה נרכשו או נחטפו מידי זוגות אחרים[3].
ניסויים בבני אדם
מחלת הסרטן
שבוע אחד לאחר פגישתו הראשונה עם הימלר, הציג בפניו ראשר מסמך שנשא את הכותרת ”דו"ח פיתוח ופתרונות עבור כמה ממשימות הרייכספיהרר שהוצגו בדיון שנערך ב-24 באפריל 1939”. מעט לאחר מכן מונה למשרת המנהל הראשי של מחקר אשר עסק באבחנה מוקדמת של מחלת הסרטן, תחת הנחייתו של פרופסור וולטר וסט (אנ').
בשלבי המחקר המוקדמים החל צוות המדענים לבחון תרכיז צמחי מסוים כתרופה למחלה. קורט בלומה, נציגו של משרד הבריאות הנאצי והמומחה למחלת הסרטן במועצת המחקר של הרייך באותה העת, הציע לנסות תחילה את החומר על מכרסמים, אולם ראשר התעקש להשתמש בנסיינים אנושיים. הימלר תמך בהצעתו, ותוכנית חדשה לניסויים בבני אדם הוקמה במחנה הריכוז דכאו[4].
כעבור חודש צורף ראשר למחלקת אננארבה. באותו יום הגיש תזכיר שנועד לעיניו של הימלר, בו הציע לבחון את מחלת הסרטן מבחינת חמישה היבטים: חלקם היו קשורים לעבודתו המוקדמת במינכן, ואחרים הצביעו על קשר אפשרי בין דשן מלאכותי לבין גידולים סרטניים שהתגלו בבקר. בנוסף ניסה להאיץ את התקדמות המחלה בעכברים בניסיון למצוא גורם קטלני שיסייע בהדברת חולדות.
לפקודתו של הימלר התבקש ראשר לערוך תיעוד ארוך טווח של ספירת דם בקרב אסירי עולם, כך שנתונים על התפתחות אפשרית של המחלה יהיו קיימים עוד מראשיתה. מטרת הניסוי הייתה לאפשר אבחנה של המחלה בעזרת בדיקות דם פשוטות.
ראשר החל את שלל מחקריו באופן צנוע בדירתו הפרטית, בה הקים מעבדה לבדיקות דם. ב-13 במאי 1939 ציווה הימלר בכתב כי מחלקת אננארבה תישא בכל הוצאותיו, לרבות תשלומי המים והחשמל של ביתו. קרולינה דיהל, אשר הייתה ארוסתו באותה העת, התגוררה בדירתו יחד עם חברתה ג'ולי מושלר, אשר שימשה כעוזרת מעבדה וכמנהלת משק הבית.
מאמר שעסק ב”הישגיו המבריקים” של ראשר במחקריו על מחלת הסרטן פורסם בכתב העת השבועון (אנ'). וולפרם סיברס, המזכיר הכללי של מחלקת אננארבה, גילה תדהמה רבה בפני הצלחתו המהירה של ראשר, אשר הפכה אותו תוך זמן קצר לבכיר במחלקה.
לחץ אוויר
ראשר גויס למערך המילואים של הלופטוואפה כקצין רפואה באוגוסט 1939, על אף עבודתו המשותפת זה מכבר עם הצבא הגרמני מתוך שורות השוצשטאפל. הוא הוצב בבסיס הדרכה ללוחמה ארטילרית נגד מטוסים, כיום בסיס חיל האוויר אלטנשטדט (אנ'), בשונגאו (אנ'). פקודותיו הראשונות בחיל האוויר הורו לו לפתח ”שיטה לברירה רפואית של חיילים בעלי ראייה תלת מימדית”, אשר תסייע במיוני הטיס של הצבא.
על אף משימותיו החדשות, לא נטש ראשר את מחקריו הקודמים, וב-1 בדצמבר 1940 שלח מכתב לשטנדרטנפיהרר אנו לולינג (אנ') במחנה הריכוז דכאו, וביקש כי יסייע לו להמשיך בהתחייבויותיו הקודמות בכך שישלח דגימות דם לעוזרת המעבדה שלו, מושלר, על בסיס שבועי.
לאחר שנחל תבוסה בקרב על בריטניה ב-1940 עמל הלופטוואפה בניסיונות קדחתניים על פיתוח מטוסי סילון המסוגלים לטוס בגובה רב. במכתב ששלח להימלר בו הודה לו על הפרחים ששלח לכבוד לידתו של בנו השני, ניסח ראשר את הבקשה הרשמית:
”כרגע אני מסופח לפיקוד האווירי השביעי במינכן לצורך קורס של מיון רפואי. במהלך ההכשרה, בה מחקר של טיסה בגובה משחק תפקיד חשוב מאוד, בעקבות יתרון הגובה הקיים, לכאורה, אצל מטוסי הקרב הבריטיים, הוזכרה בצער הרב החרטה על כך שאין בידינו נסיינים אנושיים, היות שהניסויים הללו מאוד מסוכנים ואין בנמצא מתנדבים שישתתפו בהם. לפיכך אני שואל ברצינות את השאלה: האם ישנה אפשרות כי תוכל להעמיד לרשותי שניים או שלושה פושעים מורשעים אשר ישתתפו בניסויים? הניסויים, בהם הנסיינים יכולים, כמובן, למות, יתקיימו תחת שיתוף הפעולה המלא שלי”[5].
הימלר שהה באותה העת באוסלו, ועוזרו האישי, רודולף ברנדט, ענה במקומו כי הרייכספיהרר ”ישמח, כמובן” לספק את האסירים את הנחוצים. ראשר הועבר למכון לרפואה אווירית במינכן ופתח בסדרת ניסויים בבני אדם תחת הנחייתו המקצועית של ג'ורג' אוגוסט ולץ (גר')[6] במחנה הריכוז דכאו[7]. ההכנות לניסויים החלו בדצמבר 1941, וצריף מספר חמש פונה לחלוטין וצויד בתא לחץ אשר הושאל מהפיזיולוג זיגפריד רוף (אנ')[8]. כמו כן הוסב אחד התאים במקום לחדר ניתוח.
הניסויים הראשונים החלו בפברואר 1942[9], והתעכבו במשך זמן מה בעקבות מחלוקות שהתעוררו בין הלופטוואפה לשוצשטאפל. לבסוף הסכימו שני הצדדים כי השוצשטאפל יספק את האסירים הדרושים, אשר היו עתידים לשמש כנסיינים[10], וכי אנשיו יוכלו לפקח על המחקר לצדו של ראשר[11].
חדר הבקרה של המיזם הוקם גם הוא בצריף מספר חמש של המחנה. הרופא האנס וולפגנג רומברג (גר') שימש כמפקח על הניסויים מטעם הלופטוואפה, והיה אחראי להקמתו של תא ואקום (אנ') נייד בין צריף מספר שלוש לצריף מספר חמש. הניסויים דימו צניחות[12] מגובה של עשרים ואחד קילומטרים, ונמשכו עד למאי 1942. ממצאיהם הסופיים נחתמו בידי רוף, רומברג וראשר[13].
בהיעדרותו של רומברג, השתמש ראשר בתא הלחץ לצורך עריכת ניסויים נוספים פרי המצאתו, ונהג להכניס פנימה נסיינים ולהחזיקם תחת לחץ קיצוני[14]. לאחר נעילתם בתא, הפחית ראשר את הלחץ הפנימי על מנת לדמות תנאים המצויים בגובה רב. הלחץ בתא היה יכול להשתנות בקלות ובמהירות רבה, מה שאיפשר לראשר לעקוב אחר התנאים מהם סבלו טייסים במהלך נפילה חופשית וללא כל חמצן[15].
אם הנסיינים נותרו בחיים, או שעם הוצאתם החוצה הבחין ראשר בפעימות לב חלשות או אפילו בנשימות חנוקות, החל מיד לנתח את גופם בניסיון לתעד את פעילות המוח, הלב והריאות, בתגובה למצב שבו היו נתונים זה עתה.
ממצאי מחקריו הפרטיים של ראשר הועברו להימלר בלבד, אשר העיר כי יש להמתיק את עונשם של מי מהנסיינים אשר ישרדו את המחקר לכדי מאסר עולם[16]. ראשר ענה בתגובה כי כל הקורבנות עד אותה העת היו פולנים וסובייטים בלבד[17], ושלדעתו אין להעניק להם חנינה מכל סוג[18]. וולטר נף (גר') העיד כי ראשר נמנע מעריכת הניסויים אלא בהיעדרותו של רומברג, ונטה לעשות זאת באישון הלילה. לדבריו, מתו בסך הכל בין שבעים לשמונים אסירים לאורך המחקר[19][20].
היפותרמיה וקיפאון
בתום המחקר הקודם החל ראשר להשקיע את מירב מאמציו בחקר היפותרמיה וקיפאון, דרך סדרת ניסויים חדשה שנערכה על שלוש מאות נסיינים אשר לא מסרו את הסכמתם להם[21][22]. חוקרים אמריקאים גילו מאוחר יותר כי במקרה הזה שימש ראשר כמעין שעיר לעזאזל תחת ידיו של אריך היפקה (אנ'), המנתח הראשי של הלופטוואפה, אשר תכנן באופן אישי את הניסויים.
הצורך בניסויים התעורר לאחר שמטוסים גרמנים רבים נורו בידי כוחות האוויר והארטילריה של הבריטיים, ונאלצו לבצע נחיתות חירום או להתרסק בים הצפוני ובתעלת למאנש[23]. לפיכך, הציע הלופטוואפה כי מחקר לחץ האוויר ילווה במחקר הנוגע להיפותרמיה. הימלר הורה לראשר ביוני 1942[24] להתחיל בהכנות לניסויים, וקבוצת המחקר ”מצוקה בים” הוקמה תחת ניהולו של פרופסור ארנסט הולצלוהנר (אנ').
הנסיינים נאלצו לשהות בסביבה פתוחה תחת מזג אוויר קפוא למשך תקופות זמן ארוכות, לעיתים עד ארבע עשרה שעות ברציפות. לחלופין, הוכנסו חלקם לתאי מים מלאי קרח לאורך שלוש שעות[25], כאשר טמפרטורות הגוף והדופק שלהם נמדדו בעזרת סדרת אלקטרודות[26]. לאחר מכן נבדקו דרכים אפשרויות לחימום גופם, לרוב באמצעות טבילה במים חמים. עד אחד סיפר כי חלק מהנסיינים הושלכו לתוך מים רותחים.
הימלר השתתף בכמה מהניסויים והציע לראשר לנסוע לים הצפוני על מנת ללמוד כיצד תושבי המקום נהגו לחמם חולי היפותרמיה. כמו כן נשמע אומר כי ”דייגת יכולה לקחת את בעלה הקפוא למחצה אל תוך מיטתה ולהחיות אותו בצורה הזו”, בנוסף לכך ש”חום חייתי” היה בעל השפעה שונה מ”חום מלאכותי”. בהמשך הובאו ארבעה נשים צועניות ממחנה הריכוז ראוונסבריק לצורך עריכת ניסוי נוסף, בו אדם שסבל מהיפותרמיה הונח בין שתי נשים בניסיון לחממו.
נושאים נוספים שנחקרו היו התנהגות אנושית בתנאי קור קיצוניים, יעילותם של ביגוד ופריטי לבוש שונים כנגד הקור, וניסיונות אפשריים להאטת או למניעת מוות באמצעות התחממות. תוצאות המחקר הוצגו בכנס רפואי שהתקיים בנירנברג באוקטובר 1942, באמצעות שתי מצגות שנקראו ”מניעה וטיפול בקיפאון” ו”התחממות לאחר קיפאון עד לרמה מסוכנת”.
באותה העת סופח ראשר חזרה לשורות השוצשטאפל וניסה להשיג את התעודות והאישורים המתאימים לצורך קבלת משרה אקדמית בכירה. על אף שניסויי ההיפותרמיה והקיפאון תמו באופן רשמי באותה שנה, הוא המשיך במחקריו על מנת להשיג ”תוצאות מתאימות”[27]; עבודת התזה של הפוסט-דוקטורט שלו נקראה ”מחקרים ניסיוניים בתופעות המתרחשות עם התקררות הגוף האנושי”.
לצורך מחקריו נעזר ראשר בתקופת החורף הקפואה במיוחד שתקפה את גרמניה בין השנים 1942–1943. כאשר מזג האוויר החל להתחמם, ביקש מהימלר לקבל העברה רשמית למחנה ההשמדה אושוויץ, שם האטמוספירה הייתה קרה יותר. כמו כן השתרע המחנה על שטח רחב יותר, מה שהפחית את תשומת הלב שהופנתה כלפיו. הניסויים הסתיימו באופן מוחלט במאי 1943, ולדבריו של וולטר נף (גר'), גבו את חייהם של בין שמונים לתשעים אנשים[28].
על אף כן, קורות החיים שמסר ראשר, אשר הסתמכו ברובם על שלל המחקרים שביצע, נדחו פה אחד בידי מוסדות שונים במינכן, מרבורג ופרנקפורט, בעקבות הדרישה הרשמית אשר הייתה מקובלת בגרמניה דאז, קרי כי על ממצאי המחקר להיות גלויים בפני הציבור[29].
ניסויים בעלי אופי דומה נערכו בין יולי לספטמבר 1944 בעקבות דרישותיה של מחלקת אננארבה ל”ניסויים במי ים”, אשר בוצעו בידי סגל הרופאים בדכאו, לרוב תחת הנחייתו של וולפרם סיברס. סיברס ביקר במחנה הריכוז ב-20 ביולי אותה שנה ושוחח עם וילהלם בייגלבק וקורט פלוטנר (אנ'), שביצעו את הניסויים בעצמם.
קרישת דם
בניסיון למלא את החלל הריק שנוצר בתום סדרת הניסויים הקודמת, ולמצוא מרחב חדש של אחריות, הפנה ראשר את תשומת לבו לטבליות פקטין אשר הופקו מסלק ושימשו כתרופה למניעת דימומים, עליה רשם הכימאי רוברט פייקס (גר') פטנט בשם פוליגל[30].
בתמיכתו של הימלר, ניסה ראשר להגביר את השימוש בתרופה או לספק אותה באופן מניעתי, אולם גורמים רפואיים אחרים שעבדו בשוצשטאפל, כגון פרופסור קארל גבהרדט, הטילו ספק ברעיונו, וראשר נאלץ להוכיח את השפעתה של התרופה. תחילה נתן אותה לאסירים שעברו ניתוחים, ומאוחר יותר ירה בנסיינים באזורי הצוואר והחזה[31], או שכרת את גפיהם[32], בטרם נתן להם לבלוע את הטבליות תוך כדי שבחן את מהירות ההתקרשות של דמם.
מעצר והוצאה להורג
קרולינה "ניני" דיהל, אשתו של ראשר, נעצרה במרץ 1944 בגין פרשיית הונאות רחבה, לאחר שמשטרת מינכן תפסה אותה בשעת מעשה כאשר ניסתה לחטוף תינוק. במהלך חקירתה גילו החוקרים שחטפה שלושה תינוקות אחרים ורק העמידה פנים כי הייתה בהיריון, זאת בכדי לטעון מאוחר יותר כי הרתה אותם[33]. כמו כן ניסתה לזייף את היריונה הרביעי ולחטוף תינוק נוסף בניסיון להוכיח להימלר שיכלה להרות על אף גילה המבוגר, ולקדם את רעיונו של בעלה, אשר ביקש להגביר את קצב צמיחת האוכלוסייה באמצעות "הרחקת" גיל המעבר. חקירה נוספת חשפה שכל ילדיה נגנבו או נרכשו. הימלר חש נבגד והורה על מעצרו של ראשר באפריל אותה שנה.
בנוסף להאשמות החטיפה שהועלו נגדו בגין שותפות לדבר העבירה, נאשם ראשר גם בניהול ספרים כוזב, הונאה מדעית, וכן ברצח של עוזרת המעבדה שלו, ג'ולי מושלר, אשר נראתה בחיים לאחרונה בטיול הרים משותף עם בני הזוג כשנה קודם לכן.
ראשר ואשתו הורשעו באישומים ללא משפט ונשלחו במהרה למחנות ריכוז, זיגמונד לבוכנוולד וקרולינה לראוונסבריק. שניהם הוחזקו בתאים תת-קרקעיים דמויי בונקרים אשר יועדו לאסירים מיוחדים.
ראשר נותר במחנה הריכוז בוכנוולד עד לפינויו הסופי באפריל 1945. הוא נלקח יחד עם אסירים נוספים לדכאו, שם הוצא להורג באמצעות ירייה בראשו ב-26 באפריל 1945, שלושה ימים בלבד לפני ששוחרר המחנה בידי הכוחות האמריקאים. עדות נוספת מפי קצין שוצשטאפל שנכח במקום גרסה כי הוצאתו להורג בוצעה בידי האופטשארפיהרר תיאודור בונגרץ, בפקודתו הישירה של הימלר. לדבריו, ראשר נורה דרך תא הצפייה ומסירת האוכל של דלת תאו, ולאחר מכן בעט בונגרץ בגופתו בעודו אומר, ”חתיכת חזיר, עכשיו קיבלת את העונש שמגיע לך”. קרולינה הוצאה להורג בערך באותה העת.
לקריאה נוספת
| עברית | English |
|---|---|
| ליפטון, רוברט ג'יי; הרופאים הנאצים: הריגה רפואית והפסיכולוגיה של רצח עם; ספרי בייסיק, ניו יורק, 1986 (מסת"ב: 978-0465049059) | Lifton, Robert Jay; The Nazi Doctors: Medical Killing And The Psychology Of Genocide; Basic Books, New York, 1986 (מסת"ב 978-0465049059) |
| ה. קייטר, מייקל; רופאים תחת היטלר; הוצאת אוניברסיטת קרוליינה הצפונית, צ'אפל היל, 1989 (מסת"ב: 978-0807848586) | H. Kater, Michael; Doctors Under Hitler; The University of North Carolina Press, Chapel Hill, 1989 (מסת"ב 978-0807848586) |
| ספיץ, ויויאן; רופאים מהגיהנום: התיעוד המחריד של ניסויי הנאצים בבני אדם; הוצאת סנטיאנט, בולדר, קולורדו, 2005 (מסת"ב 979–8200172191) | Spit, Vivien; Doctors From Hell: The Horrific Account Of Nazi Experiments On Humans; Sentient Publications, Boulder, Colorado, 2005 (מסת"ב 979-8200172191) |
| Deutsch | |
|---|---|
| בנץ, וולפגנג; ספרי דכאו; רפואה בגרמניה הנאצית, מפגע, קורבן, ומוציא להורג; דוקטור זיגמונד ראשר - קריירה; מינכן, 1988; עמודים 190–214 (מסת"ב: 3-423-04609-0) | Benz, Wolfgang; Dachauer Hefte; Medizin Im NS-Staat, Täter, Opfer, Handlanger; Dr. Med Sigmund Rascher - Eine Karriere; Münchenm 1988; Seiten 190–214 (מסת"ב 3-423-04609-0) |
| זמצ'ניק, סטניסלב; זה היה דכאו; הוועדה הבינלאומית של דכאו, לוקסמבורג, 2002 (מסת"ב 2-87996-948-4) | Zámečník, Stanislav; Das War Dacahu; Comité International De Dachau, Luxemburg, 2002 (מסת"ב 2-87996-948-4) |
| ה. קייטר, מייקל; מחלקת אננארבה של האס. אס. בשנים 1935–1945: תרומה למדיניות התרבותית של הרייך השלישי; הוצאת המדע של אולדנבורג, 2006 (מסת"ב: 978-3-486-57950-5) | H. Kater, Michael; Das Ahnenerbe Der SS 1935–1945: Ein Beitrag Zur Kulturpolitik Des Dritten Reiches; Oldenbourg Wissenschaftsverlag, 2006 (מסת"ב 978-3-486-57950-5) |
| שולר, וולפגנג; רוצחים סדרתיים בגרמניה; הוצאה מיליצקה, ליפזיג, 2006 (מסת"ב 3-86189-629-X) | Schüler, Wolfgang; Serienmörder In Deutschland; Militzke Verlag Gmbh, Leipzig, 2006 (מסת"ב 3-86189-629-X) |
| רהם, הוברט; נפילתו של בית ראשר; הוצאת איגן, 2011 (מסת"ב 978–3752974966) | Rehm, Hubert; Der Untergang Des Hauses Rascher; Eigen Verlag, 2011 (מסת"ב 978-3752974966) |
| קנול, אלברט; הוורמאכט ומחנות הריכוז; ניסויים בבני אדם במחנה הריכוז דכאו: ניסוייו הרפואיים של דוקטור זיגמונד ראשר; הוצאת טמן, 2012 (מסת"ב: 978-3-8378-4033-9) | Knoll, Albert; Wehrmacht Und Konzentrationslager; Humanexperimente Im KZ Dachau: Die Medizinischen Versuche Dr. Sigmund Raschers; Temmen, 2012 (מסת"ב 978-3-8378-4033-9) |
| מייקל ינצה, מתיאס; המפגעים, המתווכים והחוקרים: פשעיו הרפואיים של דוקטור ראשר וסביבתו האישית; הוצאת אוניברסיטת טובינגן, 2018 (מע"ד: 10.15496/publication-51052) | Michael Jantze, Matthias; Täter, Netzwerker, Forscher: Die Medizinverbrechen Von Dr. Med. Sigmund Rascher Und Sein Personelles Umfeld; Universität Tübingen, 2018 (doi:10.15496/publikation-51052) |
קישורים חיצוניים
- מכתביהם של הימלר וראשר; אורכב מהמקור ב-6 באוגוסט 2022.
הערות שוליים
- ^ קייטר, 1989; פקולטות רפואיות במשבר; עמוד 126; "כאשר התכוון סוף כל סוף להצטרף לפרופסור אוגוסט הירט מהשוצשטאפל בשטרסבורג, בראשית 1944, הוא נעצר, ומאוחר יותר נורה, בידי אנשיו של הימלר, מפני שחטף תינוקות".
- ^ קייטר, 1989; פקולטות רפואיות במשבר; עמוד 125; "זיגמונד ראשר היה בנו של רופא".
- ^ קייטר, 1989; הערות; עמוד 317; "כל התינוקות היו זכרים, בניסיון להציג אותם בפני הימלר כבניו הטבעיים של ראשר. אשתו של ראשר לא יכלה להרות, והרופא ידע כי הקריירה הזוהרת שלו בשורות השוצשטאפל הייתה תלויה בצאצאים זכרים".
- ^ קייטר, 1989; פקולטות רפואיות במשבר; עמוד 125; "באפריל פגש את הימלר, אשר גילה עניין רב במחקריו במחלת הסרטן, עד שהרשה לו להשתמש במתקנים שבמחנה הריכוז דכאו בכדי להחליף את בעלי החיים בהם השתמש לנסיינים אנושיים".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 65; "ההצעה הפלילית לערוך ניסויים המדמים תנאי טיסה בגובה רב עלתה לראשונה ב-15 במאי 1941, מפיו של רופא הלופטוואפה (חיל האוויר) ד"ר זיגמונד ראשר, בפני רייכספיהרר אס אס היינריך הימלר. הימלר הורה לקיים את הניסויים".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "הנאשם ולץ החזיק בסמכות על פעילותיו של ד"ר ראשר".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "הניסויים נערכו במחנה הריכוז דכאו, במרחק קצר ממינכן".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמודים 67–68; "תא הלחץ הנייד אליו הוכרחו הנסיינים להיכנס נשלח ממוסדו של רוף בברלין, לדכאו".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "מפני שולץ לא הצליח למצוא מומחים אשר ישתפו פעולה עם ד"ר ראשר, עדיין טירון בענף, לא החלו הניסויים עד לפברואר 1942".
- ^ ספיץ, 2005; עדותו של וולטר נף; עמוד 75; "האסירים ששימשו כנסיינים בניסויים שהסתיימו במוות נמסרו לבקשתו של ראשר מידי הנהלת המחנה ולאחר שעברו תחת ידי השוצשטאפל".
- ^ קייטר, 1989; פקולטות רפואיות במשבר; עמוד 125; "המחקר, אשר נמשך עד למאי והוביל למותם של יותר ממאה אסירים, כאשר רובם נשלחו לחדר הניתוח לאחר מכן, מומן באופן משותף בידי הלופטוואפה והשוצשטאפל".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 67; "הנאשמים ולץ, רוף, רומברג, רודולף ברנדט, וסיברס, היו מעורבים בניסויי צניחה".
- ^ ליפטון, 1986; הדחף הניסיוני; בלוק עשר; מחקר אנתרופולוגי: ממצאים למוזיאון; עמוד 286; "כל המפעל, אשר היה מוזר אפילו לפי הסטנדרטים של הנאצים, מומן בידי מחלקת אננארבה (”מורשת האבות”) של משרד השוצשטאפל, אשר הוקמה בידי הימלר ב-1939 בניסיון לפתח מחקרים "היסטוריים" ו"מדעיים" של "הגזע הנורדי האינדו-גרמני". אננארבה הכירה רעיונות מיסטיים למדע, ”האחדות של הנשמה והגוף, של הנפש והדם”, ושילבה את משימתו של הגסטפו לשלוט בחייה האינטלקטואליים של גרמניה ובין חזונותיו של הימלר. המחלקה תמכה בפרויקטים ארכאולוגיים, במודעות גרמנית-גזעית מחוץ לרייך, ובניסויים רפואיים שנערכו במחנות הריכוז. תחת הוראותיו של הימלר, אננארבה אפילו מימנה תוכנית מחקר אשר השתמשה במתמטיקאים יהודים שנכלאו במחנות ריכוז על מנת לפתור בעיות תאורטיות של ייצור טילים. חלק מהניסויים שמומנו על ידה בוצעו בידי דוקטור זיגמונד ראשר, שמחקריו הידועים לשמצה בדכאו עסקו בהשפעה מדומה של גובה רב על הנסיינים, והסתיימו במותם של מרביתם".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 68; "הקורבנות ננעלו אחד אחרי השני בתא העגול והאטום, בטרם שונה הלחץ בכדדי לדמות תנאי אטמוספירים של גובה רב, עד לעשרים ואחד אלף מטרים. חלק מהנבדקים קיבלו חמצן נוסף וחלק לא".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמודים 65–66; "ניסויים גרמנים בעלי אופי אווירונאוטי או כאלו שעסקו בלוחמה ימית ובחילוץ, התרכזו בעיקר במחקר בגובה רב, מעל לעשרת אלפים מטרים, ועסקו בחשיפה לטמפרטורות קרות, והסיבולת של הגוף האנושי לספוג מי ים".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 68; "הימלר הורה לדוקטור ראשר לחון את הקורבנות רק אם הצליחו ”לחזור לחיים” לאחר שהפסיקו לנשום ולאחר שבית החזה שלהם נפתח לרווחה בניתוח. לחנינה, עם זאת, היו תנאים משלה. כפי שהימלר אמר, ”האדם שנידון למוות יקבל חנינה ויועבר למחנה ריכוז למאסר עולם”".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "הנסיינים האנושיים הופיעו בדוחות בתור ”ורזוכפרסון”, כלומר אנשים ניסיוניים. בערך מאתיים מהם נבחרו באופן אקראי. רוסים, שבויי מלחמה רוסים, פולנים, יהודים מלאומים שונים, ואסירים פוליטיים גרמנים, היו חלק מאלו שנבחרו. בתוך המאתיים הללו לא נמצאו יותר מארבעים אשר נידונו קודם לכן למוות".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "ד"ר ראשר הבטיח לחלק מהאסירים כי אם יתנדבו לניסויים, ישוחררו ממאסרם, ובשל כך, חלקם התנדבו. הוא מעולם לא קיים את הבטחתו".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בגובה רב; עמוד 66; "שבעים ושמונה אנשים נהרגו בעקבות הניסויים הללו".
- ^ ספיץ, 2005; עדותו של וולטר נף; עמוד 78; "העד: במהלך הניסויים בגובה רב נהרגו בין שבעים לשמונים אנשים".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 86; "בין מאתיים שמונים לשלוש מאות אסירים פוליטיים שלאומם לא היה גרמני, בנוסף לשבויי מלחמה שונים, הובאו במיוחד לצורך עריכתם של בין שלוש מאות ושישים לארבע מאות ניסויים במים קרים. בין שמונים לתשעים מתוכם מתו".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 87; "העד: בין מאתיים שמונים לשלוש מאות נסיינים הובאו עבור ניסויי הקיפאון".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 85; "ניסויי קיפאון נערכו בין אוגוסט 1942 למאי 1943 בדכאו, בעיקר לתועלת חיל האוויר הגרמני. הניסויים בדקו כיצד לטפל באנשים אשר ספגו מכות קור קיצוניות. ניסויים במי קרח ואדמה יבשה ניסו לדמות את תנאי הקיפאון מהם סבלו הטייסים הגרמנים שמטוסיהם התרסקו אל תוך היום, או חיילים גרמנים אשר לחמו בשדה הקרב תחת טמפרטורות מתחת לאפס ובשלג עמוק. המטרה הייתה למצוא דרכים שונות להשיב לטייסים ולחיילים את חום גופם".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 86; "העד נף: ניסויי הקיפאון הראשונים החלו באוגוסט או בסוף יולי".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 89; "העד: האגנים מולאו במים ומאוחר יותר בקרח עד שהטמפרטורה נמדדה בשלוש מעלות צלזיוס. הנסיינים הולבשו בסרבלי טיסה, או שהוכנסו פנימה ללא בגדים. כעת, בכל פעם שאחד מהם נותר בהכרה, נדרשו מספר דקות עד שהחלה תרדמת הקיפאון".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 86; "שני סוגי ניסויי הקיפאון שנערכו היו קיפאון במים קרים וקיפאון יבש".
- ^ ספיץ, 2015; ניסויי קיפאון; עמוד 86; "ראשר ערך ניסויים עצמאיים והשתמש בנסיינים נוספים, בין חמישים לשישים, מתוכם מתו בין חמישה עשר לשמונה עשר".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויי קיפאון; עמוד 87; "בין שמונים לתשעים נסיינים מתו כתוצאה מניסויי הקיפאון".
- ^ קייטר, 1989; פקולטות רפואיות במשבר; עמודים 125–126; "המטרה של כל זה הייתה שראשר, אשר שב באותה העת חזרה לשורות השוצשטאפל, יקבל את האישורים האקדמיים המתאימים עבור משרה בכירה באוניברסיטה, ולשם כך הוא זכה לתמיכתו הבולטת, מסיבותיו הפרטיות, של הימלר. עם זאת, מחקריו של ראשר נדחו, קודם במינכן ומאוחר יותר במרבורג ובפרנקפורט, מאחר שהדרישה הרשמית חייבה שתוצאותיהם יהיו שקופות וגלויות בפני הציבור".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בפלגמון, פוליגל ופנול; ניסויים בפוליגל (מקריש דם); עמוד 224; "ניסויים בפוליגל (מקריש דם) לא הוזכרו באופן מפורש בכתב האישום, עם שנים עשר הניסויים המרכזיים. ניסויים אלו בוצעו בידי ד"ר זיגמונד ראשר הידוע לשמצה על אסירים ממחנה הריכוז דכאו אשר נורו בקליעים, הניסויים הרצחניים הללו נועדו לבחון את יעילותה של התרופה, אשר משמשת לצורך קרישת דם מהירה".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בפלגמון, פוליגל ופנול; ניסויים בפוליגל (מקריש דם); עמוד 225; "הדו"ח מתייחס להוצאה להורג ביריות של ארבע אנשים למטרת ניסוי במניעת דימום באמצעות ”פוליגל 10”. אם זיכרוני אינו מטעה אותי, היו אלו קומיסר רוסי, ומפגר שכלית. אני לא זוכר מי היו השניים האחרים. הרוסי נורה בכתפו הימנית מלמעלה, כאשר איש שוצשטאפל עמד על כיסא מעליו. הכדור יצא החוצה דרך הטחול".
- ^ ספיץ, 2005; ניסויים בפלגמון, פוליגל ופנול; ניסויים בפוליגל (מקריש דם); עמודים 225–226; "ממצא מספר 247 של התביעה מצביע על מתן פוליגל לאחר כריתת הירך של מטופל בן ארבעים בידי רופא מחנה הריכוז דכאו, ד"ר קהר".
- ^ ספיץ, 2005; מקרה מספר אחד, המקרה הרפואי; הנאשמים; עמוד 50; "דוקטור אחד ששמו יוזכר לעיתים קרובות, רופא הלופטוואפה (חיל האוויר) ד"ר זיגמונד ראשר, לא היה נאשם אשר ישב בדוכן. הוא ואשתו הוצאו להורג לקראת סוף המלחמה בשל הונאה שערכו על הממונים עליהם. ההונאה כללה חטיפת תינוקות בידי אשתו של ראשר, ותהליך אימוץ לא חוקי בו טענה לכך שילדה אותם"
