כנופיות השלום
"כנופיות השלום" (בערבית: عصابات السلام) היה כינוין של חבורות לוחמים ערבים, שהתארגנו בשנת 1938, בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ונלחמו בכנופיות הטרור של המורדים באמצעות טרור נגדי.[1] העסקן הפוליטי שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי, היה פח'רי נשאשיבי, מי שהיה בעצמו המסית הראשי למהומות ביפו באפריל 1936, ואילו המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות המורדים בתחילת המהומות.[2]
רקע (1936–1937)
באוקטובר 1936 הופסק המרד הערבי, וכוחותיו של פאוזי אל-קאוקג'י עזבו לעיראק ועמם גם פח'רי עבד אל-האדי,[3] סגנו של קאוקג'י ומפקד הפלוגה הפלסטינית.[4] אולם אף על פי שהופסק באופן רשמי, פעולות הטרור לא פסקו לחלוטין.[5] באביב וקיץ 1937 התחדשו מעשי הטרור, בעיקר נגד ערבים מתונים שנחשדו בתמיכה בתוכנית החלוקה שנידונה בוועדת פיל. אולם בניגוד לשנת 1936, לא לקחו הפעם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית חלק במרד, והכנופיות פתחו במסע טרור נגדם.[6] בסוף יוני אותה שנה נעשתה התנקשות בחייו של פח'רי נשאשיבי ובתחילת יולי עזבו נציגי "מפלגת ההגנה הלאומית" הנשאשיבית את הוועד הערבי העליון.[7] בעקבות פרסום המלצת החלוקה של ועדת פיל באותו החודש, נערכה בספטמבר ועידת בלודאן, שבסיומה הוחלט בהתייעצות סודית לחדש את המרד.[6] בשלהי אותו חודש נרצח מושל מחוז הגליל, לואיס אנדרוס, ובעקבות זאת, בתחילת אוקטובר פוזר הוועד הערבי העליון והוכרז כגוף בלתי-חוקי. מספר מנהיגים ערבים נאסרו וחמישה הוגלו, אולם רבים אחרים נמלטו מארץ ישראל וקבוצת עסקנים קיצוניים המשיכה לנהל את המרד מלבנון ומסוריה. בנובמבר הוכרז על משטר צבאי, אולם הכנופיות המזוינות שנותרו בהרים הצליחו להטיל את אימתן על רוב כפרי הארץ. גביית הכספים לטובת המרד מן הסוחרים העירוניים הפכה לסחיטה באיומים, תוך שימוש ברצח וחטיפות. פלסטינים עשירים רבים, שביניהם היו גם כמה ממארגני המרד בשלבו הראשון, ברחו בעקבות זאת למצרים וללבנון. בין מעשי הרצח של נכבדי הכפרים, היו גם כאלה שנעשו כ"חיסול חשבונות" פרטיים ונקמות משפחתיות או אישיות, ובאווירה זו פרחה גם ההלשנה. כנופיות כפריות הטילו את חיתתם גם בערים, באמצעות שליחים או פושעים מקומיים.[7]
התארגנות (1938)
בתחילת 1938 החלו לצוץ כנופיות מקומיות קטנות, שהופיעו כלפי חוץ ככנופיות רגילות, אך נוצרו למעשה לשם הגנה על כפריהן ומשפחותיהן מפני פגיעה של כנופיות אחרות.[2] החבורות הבודדות הללו הופיעו באזור שכם, בהר הכרמל ובגליל התחתון סמוך לעמק יזרעאל, והן נועדו להגן על הכפריים מפני סחיטות המורדים.[8] חבורות אלו היו למעשה הגרעין שממנו צמחו "כנופיות השלום", שנוצרו בסוף אותה שנה בעיקר מתוך שלושה גושים: האוכלוסייה הכפרית, שרצתה לפרוק את עול כנופיות המורדים, ובראשה כפרי אזור חברון; הכנופיות שמלכתחילה היו קשורות עם האופוזיציה; וכנופיות מקומיות-כפריות.[2]
במהלך 1938 עשו ראע'ב נשאשיבי ופח'רי נשאשיבי מאמצים להתגונן ולהילחם בטרוריסטים. ב-12 ביולי ערך פח'רי בביתו בירושלים פגישה בהשתתפות נכבדים מכפרי הסביבה. הוא הפציר בהם שלא להיכנע למורדים ועודד אותם להקים חבורה מזוינת שתילחם ב"טרוריסטים של המופתי", חאג' אמין אל-חוסייני. הם הוציאו את הצעתו לפועל, אך היו לכך תוצאות: כעבור חודש נשלחה לכמה מן הכפרים הללו "יחידת עונשין" מטעם אחד ממפקדי המורדים. כפריי סביבת ירושלים התארגנו להגנתם, ובאמצע ספטמבר ארגן נשאשיבי חבורות נוספות כאלו באזור רמאללה, שהחלו להילחם במורדים. בסופו של דבר הצליחו הנשאשיבים לארגן כוח גדול שנלחם במורדים ובפלג החוסייני.[8]
הנשאשיבים עשו מאמצים רבים להרחיב את חוג הלוחמים במורדים וניסו להעביר לצדם את אחד ממפקדיהם. עוד בתחילת מרץ 1938 נפגש פח'רי נשאשיבי בביירות עם פח'רי עבד אל-האדי והציע לו להצטרף אל שורות האופוזיציה, אולם לא יכול היה להבטיח לו שממשלת המנדט תעניק לו חנינה ותתיר לו לחזור לארץ ישראל, והשיחה נסתיימה ללא תוצאות.[3] אלא שזמן מה לאחר מכן, החל הקונסול הבריטי בדמשק להעניק לעבד אל-האדי תשלומים חודשיים ובתמורה הוא החל לפרסם כרוזים שגינו את הטרור בארץ ישראל. בעידודו של הקונסול, הוא החל לארגן חבורה אנטי-חוסיינית מבין הגולים הפלסטינים בדמשק, במטרה לשוב בראשה לארץ ישראל ולהילחם במורדים. לאלה צירף בהר הדרוזים מספר דרוזים שהקונסול הבריטי גייס לחבורתו, וב-27 בספטמבר 1938 חזר לכפר הולדתו עראבה בנפת ג'נין.[9]
באוקטובר 1938 נרצח חסן צדקי א-דג'אני, שהיה מקורב לחוגיו של ראע'ב נשאשיבי, על ידי כנופיות הטרור. רציחתו הייתה הגורם הסופי לארגון "כנופיות השלום".[10] באוקטובר-נובמבר אותה שנה, החל פח'רי נשאשיבי לארגן אותן.[11] הוא פעל באזור ירושלים–חברון, ופרסם כרוזים נגד אמין אל-חוסייני. הבולט מבין גילויי הדעת שפרסם, היה פמפלט בשם "קול מקברי פלסטין, עושק הערבי בידי אחיו הערבי",[12] שבו תקף את המופתי בחריפות ומנה את פשעיו. אך עם זאת, הן נשאשיבי והן עבד אל-האדי פרסמו הצהרות בדבר דבקותם במטרות הלאומיות הבסיסיות של הפלסטינים. עארף עבד אל-ראזק, מפקד המורדים באזור טולכרם, הוציא על נשאשיבי פסק-דין מוות, אולם זה המשיך לקרוא לכפריים להצטרף ל"חבורות השלום". בין הנענים לקריאתו היו בני משפחת עמר (או עמרוּ) ממרכז הר חברון (שרוב אזור כפרי חברון היה נתון להשפעתה[13]) וגם בני חמולת אבו ע'וש מכפרים ממערב לירושלים, אך גם גורמים שעד אז תמכו במורדים ובהם אף מפקד חבורת מורדים במערב הר חברון.[14]
נשאשיבי ערך סדרת כינוסים כפריים המוניים, בהם בישר לתושבים כי הממשלה הבריטית תומכת בו. ב-30 בנובמבר 1938 כינס בביתו 25 שייח'ים ומוח'תארים, שייצגו 45 כפרים בהר חברון ובסביבות ירושלים. הכינוס הגדול ביותר נערך ב-18 בדצמבר בכפר יטא, בפני 3,000 כפריים שהביעו את תודתם של תושבי הר חברון לצבא על שהסיר מהם את אימת הטרור הפנימי. בכינוס השתתפו הגנרל ריצ'רד אוקונור, המפקד הצבאי של מחוז ירושלים, והשיח' רשיד שחאדה עראם, מנהיגם של כפריי חברון (משאיח' ג'בל אל-ח'ליל), שנשא בפני המתכנסים נאום שהכין נשאשיבי, שגינה את מסע הטרור של אמין אל-חוסייני ושליחיו. מפגש המוני זה חשף את מורת רוחה של האוכלוסייה מהטרור הפנימי, שהיה אז ביטויו העיקרי של המרד.[14][15]
פעילות (1938–1939)
במקביל לפעילותו של פח'רי נשאשיבי, החלה החבורה שבראשה עמד פח'רי עבד אל-האדי לתקוף את המורדים ואת הכפרים שסייעו להם והצליחה לגרום לחבורות שבפיקודם של עבד אל-רחים אל-חאג' מוחמד ועארף עבד אל-ראזק לסגת מאזור ג'נין לאזור שכם–טולכרם. הצלחה זו באה יחד עם הצלחות הצבא ואלו הביאו לעריקות מחבורות המורדים. פריד ארשייד, ממשפחת ארשייד שישבה בכפרי אזור ג'נין, ארגן גם הוא "חבורות שלום", שיחד עם אנשיו של עבד אל-האדי, התקיפו את המורדים והצליחו לסלק אותם לגמרי מהשומרון הצפוני. אל עבד אל-האדי הצטרפו גם מפקדי כנופיות שרבו עם מפקדים אחרים, מה שהגדיל את כוחן של "חבורות השלום".[9] אלו ניזונו מהמלחמות הפנימיות והסכסוכים בין ראשי כנופיות המורדים השונות.[7]
בעקבות פעילותו של פח'רי עבד אל-האדי, הפכה משפחת עבד אל-האדי למטרה להתקפות המורדים. באזור שכם נעשו אחמד א-שכּעה וסולימאן עבד אל-רזאק טוקאן למנהיגי הכוחות האנטי-חוסיינים, ויחד עם משפחת עבד אל-האדי ארגנו "חבורות שלום" חדשות, שהצליחו לבלום את התקפות המורדים על כפרים ותושבים שסירבו לתמוך בהם ואף חטפו אנשים שתמכו במורדים. המורדים, מצדם, הגיבו בעקירת פרדסיו של שכּעה, אך שכּעה ואנשיו לא נרתעו והמשיכו בפעילותם.[16]
במהלך המרד נמנעו הכפרים הדרוזים מלסייע למורדים ויחסיהם עם היהודים נתהדקו. המורדים הגיבו על כך בהתקפות על הכפרים הדרוזים והיחסים בין המוסלמים לדרוזים החריפו. הדרוזים החלו להשיב מלחמה ושיתפו פעולה לשם כך עם "חבורות השלום".[17]
בעקבות הטרור הנגדי של "כנופיות השלום", כמה מאוהדי הוועד הערבי העליון נרצחו או נאלצו לברוח מן הארץ, ואילו הנשאשיבים ואוהדיהם, שנמלטו בעצמם קודם לכן מפחד הטרור של החוסיינים, החלו לשוב לארץ.[18] אולם מלבד היותן של "חבורות השלום" מכשיר הגנה של האופוזיציה, הן גם שירתו את משפחות הנכבדים כנגד המורדים בני המשפחות מהשכבות הנמוכות.[19] המאבק הפנימי בין כנופיות המורדים ל"כנופיות השלום" תרם משמעותית לשבירת כוחות המורדים. רבים מהם נהרגו או נטשו את כנופיותיהם.[20] פח'רי עבד אל-האדי ומשפחת ארשייד הצליחו, יחד עם הצבא, להשכין שקט בשומרון ובאוגוסט 1939 מעמדם באזור היה איתן.[21]
הצבא הבריטי שיתף פעולה עם "חבורות השלום" באמצעות אנשי המודיעין של חיל האוויר המלכותי. הוא סיפק להן כסף ונשק וקיבל מהן מידע על תנועות המורדים, מיקום מחסני הנשק שלהם וזהות תומכיהם. אולם בניגוד לצבא, נמנעה הממשלה האזרחית של ארץ ישראל מלסייע ל"חבורות השלום" וכך גם הבולשת של המשטרה. יוצא דופן היה מושל מחוז הגליל, אלק קירקברייד, שסייע לאופוזיציה והסדיר את שובם של מנהיגיה מגלותם.[20] על אף הצלחתן של "כנופיות השלום", נכשל פח'רי נשאשיבי בשכנוע הבריטים שכדאי להם לנהל משא ומתן עם הנשאשיבים, וגם העיתונות הערבית בארץ ישראל ובארצות השכנות סירבה לפרסם את הודעותיו.[18] שר המושבות הודיע אמנם לקבינט כי הוא נוקט במדיניות של עידוד הסיעה הנשאשיבית, אולם ראשי ממשלת המנדט היו נייטרליים והסתייגו מאנשי האופוזיציה. בתחילת ספטמבר 1939 הביע הנציב העליון הרולד מקמייקל בפני שר המושבות את שמחתו על כך שמתחולל תהליך של התפייסות בין הממשלה למחנה הלאומי של הפלסטינים, ואת חששו שפח'רי נשאשיבי ואנשיו עלולים להכשיל את התהליך.[20]
לאחר חיסול "המרד הערבי הגדול" פסקו היחסים הטובים בין הצבא לבין "חבורות השלום", לאחר שהצבא החזיר את השליטה לממשלה האזרחית. זו לא הסכימה לקיומו של כוח מזוין שאינו נתון למרותה וניסתה לפרוק את החבורות מנשקן ולפזר אותן. אנשי החבורות התנגדו לכך, אך הממשלה עשתה זאת בהדרגה ובנובמבר אותה שנה עד ינואר 1940 הצליחה לפזר אותן ולתפוס חלק מנשקן.[21]
רציחות הנקמה נמשכו גם לאחר תום המרד, למשך מספר שנים, ובין הנרצחים היו גם שני מארגני "כנופיות השלום", פח'רי נשאשיבי ב-1941 בבגדאד ופח'רי עבד אל-האדי ב-1943 בכפר שלו, עראבה.[22]
הערות שוליים
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 214.
- ^ 2.0 2.1 2.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, 312.
- ^ 3.0 3.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 299–300.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 226.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, 308.
- ^ 6.0 6.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 296–297.
- ^ 7.0 7.1 7.2 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, 309–310.
- ^ 8.0 8.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 298–299.
- ^ 9.0 9.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 300–301.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 219.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 435.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 402, הערה 38.
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל, עמ' 222.
- ^ 14.0 14.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 301–302.
- ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164. על פי דותן, הכינוס ביטא התרחש ב-11 בדצמבר 1938.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 302–303.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 324.
- ^ 18.0 18.1 שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 164.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 311.
- ^ 20.0 20.1 20.2 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 303–304.
- ^ 21.0 21.1 יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 309.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 306.
