חוות נחלאות
חוות "נחלאות" הייתה חווה חקלאית שנמצאה בקרבת תל יקנעם, שהוקמה על אדמותיהם הנטושות של הכפרים אבו זריק ואבו שושא.[1] שבשנים 1948–1952 עובדו על ידי חקלאים מהמושבה יקנעם.[2] על הקמתה הוחלט באוקטובר 1953, והיא פעלה כנראה עד 1968-69. החווה פעלה במודל של אגודה שיתופית של פקידים בממשלה ובמוסדות ציבור, שהשקיעו כספים והעסיקו פועלים שכירים, והתכוונו להכין את עצמם להתיישבות לקראת פרישתם לגמלאות. החווה הייתה מוקד של שערורייה שהתחוללה בעקבות הידיעות על שחיתות ציבורית הקשורה בה.
רקע
היועץ לענייני התכנון החקלאי מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, ד"ר יוג'ין בלאק, שהוזמן לסייע בהקמת מושבי העולים, סבר שאין להסתמך על משקים משפחתיים, אלא יש להקים חוות חקלאיות גדולות, שיש להן יתרון לגודל. הוא הציע ליישב את העולים החדשים בעיירות ולספק להם פרנסה כשכירים בחוות חקלאיות. אשכול הכריע לטובת הקמת המושבים, אבל דרש להקים 20 חוות ניסיוניות: 12 חוות יימסרו לניהול יזמים פרטיים, ו-8 לקבוצות של ישראלים לא-חקלאים, שיכינו את עצמם להתיישבות בגיל הפרישה, ובינתיים ישקיעו כספים להקמת החווה ויעסיקו פועלים שכירים.
גם יוסף ויץ (שבאותה תקופה היה חבר דירקטוריון בקק"ל ועסק בניהול מרבית השטח החקלאי של מדינת ישראל) במאמר "פתרון הבעיה" שפרסם בעיתון ההסתדרות "דבר", העוסק בתכנון ההתיישבות, הציע הקמת חוות על ידי חברות פרטיות בעלות הון כדוגמת "מהדרין" ו"יכין-חק"ל", וכן מציע הקמת חוות של "חוג הפקידים". לטענתו, בקרב הפקידים במשרדי הממשלה ובמוסדות הציבוריים, נמצאים רבים שהם בעלי יכולת ורצון להתנחל על הקרקע.[3]
בדיון שהתקיים בנושא, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות, רענן ויץ (בנו של יוסף ויץ), התנגד לרעיון מתוך אמונה שהציונות צריכה לקשור את העולים לקרקע, והזהיר את שר האוצר לוי אשכול שהחוות יביאו רק שחיתות.[2] בכתבות שפורסמו, אין הסבר לטענתו של רענן ויץ בהקשר לשחיתות, אבל דוברים אחרים הסבירו את התנגדותם. יהודה ברגינסקי הזהיר כי "מוכרח להיות שימוש לרעה מצד הפקידים בכלים ובאנשים". יצחק לוי הזכיר כי "בבית הזה הקפדנו שאסור למכור לעובד סוכנות אפילו עיפרון מהמחסנים" והוא שאל גם "מדוע רק פקידי מחלקת ההתיישבות נהנים מההטבות ולא כל עובדי הסוכנות או עם ישראל כולו?". חוות "נחלאות" הייתה חוליה ראשונה בשרשרת של חוות שנועדו לפקידי הסוכנות והממשלה. תוך זמן קצר הוקמו שלוש אגודות נוספות, ועד לפיצוץ הפרשה קיבלו כל ארבע האגודות ביחד 385 אלף לירות.
הקמת האגודה
"נחלאות" הייתה אגודה מיסודם של כ-100 פקידים גבוהים שעבדו בסוכנות, בקק"ל, במשרד החקלאות, רשות הפיתוח והמפקח על נכסי נפקדים. האגודה הוקמה כדי להקים חווה חקלאית בהתאם לתוכנית שאישר לוי אשכול. מאחר שהתוכנית לא פורסמה באופן פומבי, לא נערך מכרז וראשי מפעל ההתיישבות החליטו שאין מועמדים טבעיים מלבדם אשר עונים על דרישות התוכנית. קבוצת "נחלאות" החלה להתארגן בשנת 1952 ביוזמת ובהובלת יוסף גבעולי, מנהל חבל הצפון במשרד החקלאות. האגודה קיבלה שטח, הלוואות ותקציב מן המוסדות המיישבים והחלה בהקמת "מפעל התיישבותי" בשטח הנמצא בין קיבוץ הזורע לבין קיבוץ משמר העמק.[4] הקמת החווה פורסמה במסמך של הסוכנות היהודית מתאריך 19 באוקטובר 1953, כאשר החותם הוא חבר ב"נחלאות". במפה הרשמית של הממשלה נרשם שטח של 3,700 דונם, אך במקורות אחרים נרשם שטח של 5,100 דונם.[1]
יוסף ויץ במאמרו "פתרון הבעיה" טען כי בני המעמד הבינוני נדרשים להשקיע לפחות שני שלישים מתקציב ההתיישבות, והעודף מתכסה מתקציבי הסוכנות היהודית או מקורות כספיים אחרים. לפי פרוטוקולים של הנהלת הסוכנות, אשכול נתן את האישור להקמת החווה בתנאי שהמתנחלים ישקיעו לירה מכספם תמורת כל לירה שיקבלו מקופת הסוכנות והמדינה (מימון תואם, matching).[2] תקנון האגודה קבע שכל אחד מהחברים יכניס 50 ל"י כדמי הרשמה, וכן חייב לשלם 10 ל"י בכל חודש על חשבון מניה של 1,000 ל"י שצריכה להיות משולמת תוך שמונה שנים. לפי הדו"ח הכספי של השנה הראשונה, ההכנסה השנתית הייתה 32,000 ל"י, אולם סיכום ההשקעות וההוצאות הגיע ל-140,000 ל"י.[5] כלומר, העיקרון שקבע לוי אשכול לא נשמר.
הבעיה האתית ותחילת השמועות בציבור
חלק מאנשי "נחלאות" היו פקידים ממשלתיים בכירים ובוודאי הכירו את החוק לשירות עובדי המדינה, שקבע כי "לא יהיה לעובד המדינה, לא במישרין ולא בעקיפין וגם לא על ידי קרובו, סוכנו או שותפו, כל חלק, עניין או טובת-הנאה בכל חוזה או עסק שנעשה עם המדינה או למענה". ואולם בהקמת החווה, הפקידים שהם עצמם חברי "נחלאות" היו גם האחראים במשרדיהם על תקציבי הפיתוח, הקצאת ההלוואות, חלוקת השתילים, הקמת המבנים המשקיים והצריפים למגורים, התכנון וכיוצא בזאת; לפיכך ברור שכל הנדרש יגיע לידי החווה, בזול, בהקדם ובשפע ללא קשיים בירוקרטיים. ואכן, בציבור נפוצו שמועות על שחיתות הקשורה בחווה, מכיוון שברור שאין זה הולם שפקידי הסוכנות ידאגו לעצמם (קבלת טובות הנאה הקשורות לתפקיד מנוגדת לכללי המינהל הציבורי), בעוד אין אפשרות לספק את כל הדרישות של ההתיישבות. בנוסף, הייתה קנאה של הפקידים הזוטרים שלא הצליחו להתקבל לאגודה, לעומת העובדים שהתקבלו אליה. כמו כן, אנשי "נחלאות" הצדיקו את המהלך, בטענה:
- אנחנו אנשים העוסקים כל חיינו בקרקע: קונים קרקע, מוכרים קרקע, מחכירים קרקע, ומיישבים אחרים על הקרקע – ודווקא אנחנו, לעת זיקנה, כאשר לא נוכל עוד לעבוד, נישאר מחוסרי קיום. מה פשע בדבר שנדאג לעצמנו גם כן, כפי שאנו דואגים לאחרים, שתהיה לנו נחלה לעת זיקנה?...[6]
מסיבת העיתונאים ב-17 באפריל 1955
במהלך חודש ינואר 1955 פרסם ירמיהו שמואלי בעיתון "על המשמר" סדרת כתבות בהקשר ל"נחלאות", תחת הכותרת "שוד הקרקעות בישראל". מסיבת העיתונאים נערכה רק בעקבות האשמות שפורסמו בעיתון "הארץ". רענן ויץ טען שהוא לא הגיב לטענות שהועלו בעיתון "על המשמר" (טענות שהועלו כבר בחודש ינואר) מכיוון שקיים ביניהם ריב אידאולוגי, וזכותו של עיתון להתנגד למדיניות של מחלקת ההתיישבות; אולם ההאשמות שהועלו ב"הארץ" היו פליליות והייתה חובה להגיב עליהן[7] דוברי הסוכנות ובראשם רענן ויץ אישרו למעשה את עיקרי ההאשמות, והתבררו הדברים הבאים:
- כמאה פקידים שבידיהם נתונים קרקעות הלאום שנועדו להתיישבות של עולים חדשים, לקחו לעצמם קרקעות ותקציבי פיתוח, ועיבדו את הקרקע על ידי שכירים, כאשר רק 20% הושקעו על ידי חברי האגודה.
- היה לפקידים חוזה עם עצמם, כך שהם ישקיעו מכספי הציבור בזול בהקדם ובשפע במשך שמונה שנים.[8]
- התברר שיש כבר חמש אגודות כאלה: "נטע" בשפלה (עבור עובדי תחנת הניסיונות, מכון ויצמן, המחלקה להתיישבות, משרד החקלאות ובעלי מקצועות חופשיים), "נחלאות" ו"גני ירושלים" (לפקידים ממוסדות שונים בירושלים), "מתח" (לאנשי צבא קבע) ו"עדית" (לפקידים ממוסדות שונים, חלקם מהסוכנות).
- השקעת חברי האגודה לא נועדה לצורכי התיישבות, אלא זו דרך להפקת רווחים קלים בעזרת תקציבים של הממשלה (שכן בעקבות ההשקעות הממשלתיות הרבות יעלה ערך המניה ואז חברי האגודה יוכלו למכור את המניה ברווח גדול, ואם לא ימכרו את המניה, אז הם יהיו בעלי משק גדול בכפר).
רענן ויץ טען שהמאמר של "הארץ" מסלף את הדברים. הוא טען שההשקעות ב"נחלאות" מבוססות על העיקרון "לירה כנגד לירה"; אולם בנתונים שהגיש מתברר שחברי "נחלאות" השקיעו 34,357 ל"י לעומת 94,766 ל"י שהעניקה להם הסוכנות (נתוני עיתון "על המשמר" היו שונים, אבל גם לפי הנתונים שהציג ויץ, היחס הוא כמעט 1:3). בנוגע לטענה שאיש מבין חברי האגודה לא עלה על הקרקע, טען שמתוך 113 חברי האגודה התיישבו כבר שבעה חברים, אולם התברר שאף חבר לא התיישב במקום. בנוסף, הוא לא הכחיש את הידיעה שהובאה ב"הארץ" כי יש לו חלק במשק דומה, משק נטר ליד גדרה. הוא לא הבטיח לבדוק את הנושא ולהסיק מסקנות, אלא טען שהמעשה כשר ושזו אחת הפעולות היפות בכל פעילותו למען ההתיישבות זוהי שיבה אל חיק האדמה, והיא מבטיחה את עתידם של הפקידים הוותיקים לאחר פרישתם לגמלאות.
סוף דבר
בעקבות הרעש הציבורי התפרקו ארבע האגודות החדשות יחסית. חוות "נחלאות" המשיכה להתקיים, ובשנת 1963 עבדו בה 50 שכירים מיקנעם.[9] ב-1963 כתב מ' טננבוים ב"מעריב" שיש ויכוח בין שלושה גורמים על עתיד המקום:
- קיבוצי הסביבה, שביקשו את המקום בטענת "חקלאות לחקלאים".
- חברי האגודה, שטענו שהחווה רווחית וכל הרווחים הושקעו במקום מכיוון שלפי החוזה אי-אפשר למשוך את הרווחים כל זמן שאינם גרים במקום. ההשקעות גורמות להרחבת המשק וכך יתווספו מקומות עבודה והמשק יקלוט עולים חדשים.
- הפועלים השכירים, שביקשו להמשיך לעבוד בחווה, מכיוון שהם התפרנסו יפה וקיבלו תנאי עבודה טובים יחסית; אולם אם החווה תפורק, העובדים ביקשו שהחווה תימסר לידיהם.
העיתונאי צבי לביא טען בכתבה ב-ynet מ-2008 שאדמות החווה חולקו בין הקיבוצים השכנים, משמר העמק והזורע. אולם אמרי רון, ששימש בתפקיד רכז המשק של משמר העמק באותה תקופה, הגיב לכתבה בטענה שקיבוצו לא קיבל אדמות מ"נחלאות". לדבריו, חברי האגודה דרשו סכום עתק עבור הקרקעות שקיבלו לידיהם, ולכן הקיבוץ לא הסכים לעסקה, ומינהל מקרקעי ישראל חילק את האדמות לגורמים אחרים. גיורא ינאי, ששימש בתפקיד רכז משק של קיבוץ עין השופט החל מחודש אפריל 1968, סיפר בריאיון שנערך עבור ארכיון עין השופט, שאחת הפעולות הראשונות בתפקידו הייתה רכישת אלף דונם מ"נחלאות".[10] החווה פורקה ככל הנראה ב-1968-69[11]. הקיבוצים הזורע ועין השופט, השייכים לתנועת הקיבוץ הארצי, ביקשו לקבל את האדמות שהשתייכו לנחלאות. מזכירות תנועת הקיבוץ הארצי, דנה בנושא והחליטה להעביר את האדמות לקיבוץ עין השופט (בגלל מצוקת קרקע של קיבוץ עין השופט ולמרות קרבת האדמות לקיבוץ הזורע). בארכיון של קיבוץ הזורע, נמצא מסמך של מזכירות הקיבוץ הארצי מתאריך 10 באוגוסט 1972, המאשר את ההחלטה הנ"ל. כיום לא נותר זכר לחווה; הסממן היחידי שנותר לה הוא תחנת אוטובוס בכביש 66 מצומת מגידו ליקנעם, מול צומת הכניסה לפארק רמת מנשה.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ירמיהו שמואלי, שוד הקרקעות בישראל | ו: "התיישבות" שאף מתיישב אינו נמצא בה, על המשמר, 21 בינואר 1955, המשך.
- ^ 2.0 2.1 2.2 צבי לביא, חוות נחלאות: השערורייה הציבורית הראשונה, באתר ynet, 9 במאי 2008.
- ^ יוסף וייץ, פתרון הבעיה, דבר, 7 באפריל 1954.
- ^ שמואלי, שוד הקרקעות, ה, על המשמר 1955/01/20|ירמיהו שמואלי, שוד הקרקעות בישראל | ה: "נחלאות", קרקע שנמסרה לפקידים גבוהים להתיישבות או לרווחים?, על המשמר, 20 בינואר 1955.
- ^ ירמיהו שמואלי, שוד הקרקעות בישראל | ז: מקורות המימון וההשקעות של "נחלאות", על המשמר, 23 בינואר 1955.
- ^ שמואלי, שוד הקרקעות, ה, על המשמר 1955/01/20
- ^ כתבנו, פירסומי העתונים על "נחלאות" – נושא למסיבת עיתונאים מיוחדת, על המשמר, 18 באפריל 1955.
- ^ עזריאל קרליבך, יומן | המתנחלים ללא בושה, מעריב, 18 באפריל 1955.
- ^ מ. טננבוים, שלושה אוחזין בחוות "נחלאות", מעריב, 29 בספטמבר 1963.
- ^ עופרה בריל (הביאה לדפוס), פרשת נחלאות, בבלוג "מאוצרות ארכיון עין השופט", ריאיון עם גיורא ינאי, 11 באפריל 2014
- ^ אין מידע מדויק על התאריך שבו נסגרה החווה. ב-1963 כתב מ' טננבוים ב"מעריב" שבחווה עובדים 50 עובדים שכירים מיקנעם ונערכים דיונים לגבי עתיד החווה. ב-26 בנובמבר 1967 הובאה במדור "קוראים כותבים" בעיתון "מעריב" תלונה כנגד קיום החווה למרות חוסר הקרקע עבור מתיישבים חדשים (משה קופל, קוראים כותבים | חקלאות – לחקלאים: פקידות – לפקידים, מעריב, טורים 1–2, 26 בנובמבר 1967). לכן, בהסתמך על הריאיון עם גיורא ינאי (לעיל), החווה פורקה כנראה ב-1968-69
