חיים באר
 | |
| חיים באר, 2011 | |
| לידה |
9 בפברואר 1945 (גיל: 80) ירושלים, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| עיסוק | מחבר, מרצה באוניברסיטה, סופר, חוקר ספרות |
| שפות היצירה | עברית |
| פרסים והוקרה |
פרס ביאליק (2002) פרס ברנשטיין (1980) פרס אקו"ם |
.jpg)
חיים באר (רכלבסקי; נולד בכ"ו בשבט תש"ה, 9 בפברואר 1945) הוא סופר ומשורר ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון.
ביוגרפיה
חיים באר (ראשי תיבות של בן אברהם רכלבסקי, ולחלופין ראשי תיבות של שמות הוריו ושם משפחתו מלידה: ברכה ואברהם רכלבסקי)[1] נולד ב-1945 בשכונת כרם אברהם בירושלים להורים שומרי מצוות. אביו, אברהם, נולד באוברוץ' שבפלך ווהלין (כיום באוקראינה), ועלה לארץ ישראל בשנות ה-30. אמו, ברכה לבית וולס, הייתה בת למשפחה מהיישוב הישן, מצאצאי רבי ישראל משקלוב, מחבר הספר "פאת השולחן" ומחלוצי עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל בתחילת המאה התשע-עשרה.
באר למד בבית הספר היסודי "מעלה" מזרם "המזרחי" ובבית הספר התיכון של סמינר "המזרחי" בירושלים, היה חניך בשבט משואות של עדת הצופים - הצופים הדתיים. בשנים 1963–1966 שירת בצה"ל ברבנות הצבאית, במערכת כתב העת "מחניים". במקביל עבד בלילות כמגיה בעיתון "דבר".[2] בשנת 1964 הופיע בעיתון זה שירו הראשון, "עיר של זהב".[3]
בשנת 1966 החל לעבוד כמגיה בהוצאת עם עובד. בשנת 1970 ראה אור ספר ביכוריו "שעשועים יום יום" (שירים, בהוצאת עם עובד). כעבור שלוש שנים התמנה לעורך בכיר בהוצאת עם עובד, תפקיד שמילא עד שנת 1999. במסגרת זו ערך עשרות ספרי שירה, ספרי ילדים ונוער, וכן עמד בראש פרויקטים ייחודיים שיצאו לאור (בין השאר, "מאה שנות תרבות: היצירה העברית בארץ ישראל, 2000-1900", עם אורה אחימאיר, בהוצאת עם עובד וידיעות אחרונות, 2000).
לצד הפעילות המו"לית הענפה היה באר עיתונאי פעיל. משנת 1963 ואילך פרסם באופן שוטף כשבע-מאות רשימות ומאמרים בנושאי ספרות, תרבות, חברה והיסטוריה של ארץ ישראל.[4] בשנים 1981–1992 שימש חבר מערכת העיתון "דבר" ופרסם מדור קבוע בדבר השבוע, "מזיכרונותיה של תולעת ספרים",[5] שהיה לשם דבר, הן בחקר הספרות והתרבות הן בענייני חברה, דת ומדינה. מקצת רשימות אלה כונסו בספריו גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון, מערכות יחסים (1992), מזיכרונותיה של תולעת ספרים (2011), קשר לאחד (2017) ומסע דילוגים (2019).
רומן שפרסם בשנת 1979, "נוצות", ביסס את מעמדו כסופר, תורגם לשפות אחדות ואף הומחז בידי שמואל הספרי והוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1987. בהמשך פרסם באר רומנים נוספים, שזכו אף הם להערכת הביקורת ולאהדת הקהל, ורובם תורגם לשפות אחדות: "עת הזמיר" (1987), "חבלים" (1998), "לפני המקום" (2007), "אל מקום שהרוח הולך" (2010) ו"חלומותיהם החדשים" (2014). שלושת הרומנים הראשונים שלו תוארו כ"מעין טרילוגיית התבגרות שדמותו של נער ירושלמי מתבגר נבחנת בה מזוויות שונות".[6]
במקביל לכתיבתו הדריך באר בשנים 1980–2002 סיורים ספרותיים בירושלים, בין השאר במסגרת החברה להגנת הטבע, בית הסופר בירושלים, יד יצחק בן-צבי, בית שמואל, וכן בקורס מורי דרך של משרד התיירות; בתוך כך גם הנחה באותן שנים סדנאות לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים ובתל אביב, באוניברסיטה הפתוחה ובבית אריאלה, וליווה מאות כותבים צעירים.
בסוף שנות ה-80 שימש כתב לענייני חרדים. ב-4 בינואר 1990 הוצתה דלת ביתו על ידי ארגון הימין "הסיקריקים", על רקע בחירתו להדליק משואה ביום העצמאות.[7] בעקבות רצח רבין הוריד את הכיפה.[8] לימים מתח באר ביקורת על הציונות הדתית וטען שהיא החמיצה את שליחותה ההיסטורית ואף דימה אותה לגידול סרטני בחברה הישראלית,[9] מאוחר יותר הבהיר שכוונתו הייתה להנהגה בלבד ולא לציבור בכללותו, והתנצל.[10][11]. בהמשך חזר בו מהתנצלותו ואמר שצדק בדבריו כשדימה את הציונות הדתית לסרטן[12].
שימש מרצה באקדמיה לאמנות בצלאל (בשנת 1988), מרצה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה (1988-1987), מרצה אורח בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים (1999) ובחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב (2000), כפרופ' אורח לספרות עברית ב-JTS, ניו יורק (2004) ובמוסדות אקדמיים נוספים.
בשנת 2000 מונה לפרופסור חבר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הוא לימד במחלקה לספרות עברית, ובשנת הלימודים תשס"ב זכה בתעודת הצטיינות על תרומה לקידום ההוראה באוניברסיטה. משנת 2011 הופקד בראש הקתדרה ללימודי יידיש על שם אנה והארי זינגר באוניברסיטה.[13] בשנת 2011 מונה לפרופסור מן המניין. בשנת 2014 פרש לגמלאות.
בשנת 2014 מונה לעורך הפרוזה במפעל קסת לספרות ביכורים.
ביוני 2022 קיבל באר תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים. באר נשא דברים בשם כלל מקבלי התואר בטקס שנערך באמפיתיאטרון הר הצופים (תיאטרון המעלות) בירושלים.[14]
באר הוא אספן ספרים.[15] נשוי לבתיה ואב לשלושה ילדים. מתגורר שנים רבות ברמת גן, ובשנת 2016 הוענק לו תואר יקיר העיר רמת גן. הוא מרבה להביע דעתו בשאלות חברה ומדינה.
ארכיונו האישי שמור במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.[16]
פרופ' יגאל שוורץ אמר על באר:
- חיים באר הוא הסופר העברי ביותר מבין הסופרים החיים בינינו - משום שספריו הם מלאכת מחשבת של דיבור אינטימי, מורכב, מתוח ומרתק, הן עם ארון הספרים היהודי והן עם מסורת הכתיבה של הספרות העברית החדשה, החילונית מעיקרה, שראשיתה בתקופת ההשכלה.[17]
כמעט כל ספריו של באר ראו אור בהוצאת עם עובד.
פרסים והוקרה
- פרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי (1984)
- פרס היובל של הוצאת עם עובד (1988)
- פרס "הצילינדר הנודד" מטעם אמנות לעם (1992)
- פרס בית שלום עליכם (2000)
- פרס קוגל (2000)
- פרס ביאליק לספרות יפה על מפעל חיים (2002)
- פרס אקו"ם לספרות יפה, על מפעל חיים (2005)
- פרס ניומן על פועלו והישגיו בתחום היצירה העברית ובהנחלתה (2007)
- פרס ברנר (2011)
- פרס ראש הממשלה ללשון העברית[18] (2013)
- פרס רמת גן לספרות, בתחום הפרוזה, על ספרו אל מקום שהרוח הולך[19] (2013)
- פרס עגנון לאמנות הפרוזה (2017)[20]
- דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב (2021)
- דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2022)
ספריו של חיים באר עוררו עניין רב בין קוראים, מבקרים וחוקרי ספרות, בהם מלכה מוצ'ניק, יצחק הררי, אברהם בלאט, נורית גוברין, ידידיה יצחקי, שלום חולבסקי, משה ידעיה, גבריאלה אביגור-רותם, אהוד נהיר, שלום רצבי, נפתלי הרץ טוקר, ניצה בן-דב, טליה הורביץ, לאה ברץ, יהושבע בנטוב, יוסף אורן, דוד פישלוב, הלל ויס, דב סדן, זיוה שמיר, רעיה הרן, ירון גולן, רנה לי, שרה כ"ץ, חיים נגיד, גרשון שקד ואחרים.
הערות שוליים
- ↑ ראו בראיון שערך משה גרנות עם באר: חיים באר: "אולי זאת ההזדמנות לדבר על שינוי השם שלי. אני לא חושב שכתבתי על זה באיזה מקום. שמי הוא רכלבסקי. שם זה נשא עמו גלים, שבנעוריי לא רציתי בהם. מי שנושא שם כזה הוא צאצא של עיירה יהודית במזרח אירופה, כשם שמי שייקרא אופנהיימר - ברור שהוא ממוצא מרכז-אירופי, וכשם שבעל השם ביטון - ברור שהוא מצפון אפריקה. לא אהבתי את השם; הוא גם הזכיר לי את הביטוי 'רך לב'". משה גרנות: "אתה מזכיר את העניין בחבלים (עמ' 93)". חיים באר: "נכון, אני מזכיר שם 'רכי לב'. גמלה בלבי המגמה ה'ילידית', כביטויו של משה דור, או ה'כנענית', כפי שכינה שלונסקי את סיעתו של רטוש. הכול יחד הוליד את השם 'באר': משהו עמוק, הנובע מהאדמה. יש כאן גם ראשי התיבות של השם 'בן אברהם רכלבסקי'; אך לא רציתי לצער את אמי, ולכן ביארתי לה את השם כראשי תיבות של השמות 'ברכה ואברהם רכלבסקי'. זהו שם יאנוסי - עם הפנים לכל הכיוונים: מרד במזרח אירופה, אך לא ממש מרד; מרד בהורים, ושוב לא ממש מרד; בעד ארץ ישראל, אך גם אזכור המוצא המזרח-אירופי. הנה, אתה נותן לי הזדמנות שהעניין הזה יהיה כתוב במקום כלשהו". מתוך: משה גרנות, שיחות עם סופרים, קווים, 2007, עמ' 315-314.
- ↑ חיים באר, מסע דילוגים, עם עובד, 2019, עמ' 275–285
- ↑ חיים באר, עיר של זהב, דבר, 4 בספטמבר 1964
על חבלי הלידה של השיר עד פרסומו כתב באר עשרים שנה מאוחר יותר בסיפורו "השיר הראשון", דבר, 15 באפריל 1983. כעבור 15 שנים נוספות שולב סיפור זה, בשינויים קלים, בפרקי הסיום של הרומן "חבלים" (עמ' 310-302) - ↑ מספר רשימות:
--חיים באר, אור־יום אישי או לאבא ואמא מן הבן במרחקים, דבר, 31 בדצמבר 1982
--חיים באר, היזיון חוזר, דבר, 24 ביוני 1983
--חיים באר, משהו הוקם על מה שהוחרב - שיחה עם האדריכל דוד קרויאנקר, דבר, 27 במאי 1983 - ↑ חיים באר, חרוזי פנינים שחורות, דבר, 9 בדצמבר 1983
--קרא דבר השבוע, חדשות, 9 במרץ 1989
--התחת של חיים באר, חדשות, 26 באוקטובר 1984 - ↑ חנה סוקר-שווגר וחיים וייס, דברי פתיחה לספר שבעריכתם, מלאכת החיים - עיונים ביצירתו של חיים באר, הוצאת עם עובד, תשע"ד, עמ' 9
- ↑ המסיתים והמציתים, מעריב, 1 במאי 1990
- ↑ חיים באר, באנציקלופדיה אביב חדש, כרך 3
יהודה קורן, "חיים באר סוגר מעגלים כואבים", ידיעות אחרונות, 28 באוגוסט 1998 - ↑ חיים באר: "הציונות הדתית - גידול סרטני", באתר מעריב אונליין, 12 בינואר 2020
- ↑ חיים באר השווה את הציונות הדתית לגידול סרטני, ספג ביקורת - והתנצל, באתר ynet, 13 בינואר 2020
- ↑ חדשות כיפה, חיים באר מתנצל: "השמעתי דברים לא ראויים ופוגעניים כלפי הציונות הדתית", באתר כיפה, 24 בינואר, 2020 11:33
- ↑ ציוץ של ינון מגל בטוויטר, 15 בינואר 2024
- ↑ מירב ארד, פרופ' באר - מופקד הקתדרה ללימודי יידיש בבן-גוריון, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 ביוני 2011
- ↑ נאומו של ד"ר חיים באר בטקס הענקת תואר דוקטור לשם כבוד, באתר האוניברסיטה העברית, 14.6.22
- ↑ כרמית ספיר ויץ, מחפשים עותקים נדירים, רבים אחד עם השני ומוציאים הון: אספני הספרים נחשפים, באתר מעריב אונליין, 6 ביוני 2018
- ↑ ארכיון חיים באר, בספרייה הלאומית
- ↑ חנן חבר, יגאל שוורץ, הספר על הספר על הספר (שלא נכתב), באתר הארץ, 25 בספטמבר 2007
- ↑ חיים באר - זוכה פרס ראש הממשלה ללשון עברית, באתר ynet, 27 בינואר 2013
- ↑
חיים באר וחוה פנחס־כהן - בין זוכי פרס רמת גן לספרות, באתר הארץ, 6 במרץ 2013
- ↑ עמר לחמנוביץ, פרס עגנון לאמנות הסיפור יוענק לחיים באר, באתר ישראל היום, 3 בדצמבר 2017
| כתבי חיים באר | ||
|---|---|---|
| שירה | שעשועים יום יום | |
| רומנים | נוצות • עת הזמיר • חבלים • לפני המקום • אל מקום שהרוח הולך • חלומותיהם החדשים • בחזרה מעמק רפאים | |
| ספרי עיון | גם אהבתם גם שנאתם - ביאליק, ברנר, עגנון מערכות-יחסים • מזיכרונותיה של תולעת ספרים • חדרים מלאים ספרים • קשר לאחד | |
| הקודם: אהרן אלמוג, נורית זרחי, יורם קניוק |
פרס ביאליק לספרות יפה במשותף עם מאיה בז'רנו, יואל הופמן, מרים רות 2002 |
הבא: דויד גרוסמן, אפרים סידון, חיה שנהב |
חיים באר37879571Q1591937
- חיים באר
- סופרים ישראלים
- סופרים כותבי עברית
- חוקרי ספרות ישראלים
- אספני ספרים ישראלים
- זוכי פרס ביאליק לספרות יפה
- זוכי פרס ברנשטיין
- סגל אוניברסיטת בן-גוריון בנגב: ספרות עברית
- סגל דבר
- בעלי טור ישראלים
- זוכי פרס ניומן
- זוכי פרס ברנר
- זוכי פרס אקו"ם
- זוכי פרס קוגל
- זוכי פרס ראש הממשלה ללשון העברית
- זוכי פרס רמת גן לספרות
- זוכי פרס עגנון לאמנות הפרוזה
- משיאי משואה ביום העצמאות: 1990
- יקירי רמת גן
- יוצאים בשאלה
- חברי האקדמיה ללשון העברית
- בוגרי בית הספר מעלה
- בוגרי הצופים הדתיים
- חיילי הרבנות הצבאית
- כרם אברהם: אישים
- ישראלים שנולדו ב-1945