יולי גסן
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, מכלולזציה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה, מכלולזציה. |
יוסף ולירימוביץ' (יולי) גסן (Yuli Gessen; בהגייה יידית: הסן; 8 במרץ 1871- 22 באוגוסט 1939) היה היסטוריון יהודי רוסי שעסק בחקר יהדות מזרח אירופה מן המאה ה-15 ועד לסוף המאה ה-19. עבודתו ייחודית בהתבססותה על מקורות רוסיים, והיא מכילה ביקורת חריפה כלפי התנהלות הקהילה היהודית ויחס סלחני לגילויים אנטי-יהודיים מצד השלטון הרוסי. בניגוד לבן דורו דובנוב, כתב ופרסם גסן את ספריו ברוסית בלבד, ולכן אינו ידוע מחוץ לעולם הדובר רוסית.
קורות חיים
גסן נולד באודסה למשפחה יהודית מתבוללת. אביו איזידור היה סוחר אמיד והיסטוריון חובב. את חינוכו קיבל גסן בבית ספר נוצרי כך שהוא לא רכש ידע ביהדות, יידיש או עברית. לאחר סיום לימודיו התיכוניים סירב אביו לממן את לימודיו האקדמיים עקב סירובו להשתלב בעסקי המשפחה כך שאת יכולותיו כהיסטוריון רכש בעצמו.
בתחילת דרכו כתב גסן סיפורים אך עד מהרה התמקד בפעילות ציבורית והיסטורית, ב 1908 היה גסן בין היוזמים העיקריים והמוציאים לאור של "יברייסקיה אנציקלופדיה" שיצאה לאור בשנים 1912-1908. בנוסף שימש גסן כמזכיר "הליגה למען השגת שוויון זכויות ליהודי רוסיה"- ארגון שכלל חוגים של יהודים מתבוללים ולאומיים ושמטרתו השתלבות היהודים בחברה הרוסית.
בשנים 1928-1900 כתב גסן מספר רב של מאמרים בתחום ההיסטוריה היהודית. חלקם התפרסמו בכתבי עת היסטוריים כגון יברייסקיה סטרינה (העבר היהודי) בעריכת דובנוב, ואחרים בעיתונים פופולריים כגון ווסחוד (זריחת השמש) או בודויישצ'ה (Будущее, העתיד). בשנת 1906 כינס גסן את מאמריו בספר.
בשנת 1914 פרסם גסן את סיפרו "תולדות היהודים ברוסיה" בגרסה פופולרית- מדעית, כשנתיים מאוחר יותר ב-1916 הוציא גסן את כרך א' של הספר מחדש בגרסת מדעית תחת השם "תולדות העם היהודי ברוסיה", הכרך עסק ביהודי רוסיה למין ממלכת הכוזרים ועד למותו של אלכסנדר הראשון ב-1825, הספר אזל במהירות לכן בשנת 1926 יצא הספר לאור מחדש בגרסה מצומצמת בגלל הקושי להוציא לאור באופן פרטי בברית המועצות. כרך ב' של הספר יצא לאור בשנת 1927 ועסק בשנים 1890-1825.
לאחר המהפכה הרוסית בשנת 1917 התרכז גסן בכתיבת ההיסטוריה הרוסית הכללית, ככל הנראה בהשראת התהפוכות האידאולוגיות שעברה רוסיה. כתיבתו של גסן התרכזה במעמד הפועלים הרוסי ובמאבק הבין מעמדי. למרות פעילותו הקודמת בארגונים יהודיים השתלב גסן היטב בקהילת ההיסטוריונים הסובייטים, בשנת 1923 ערך את כתב העת רוסקויה פרושלויה (העבר הרוסי), ובשנות השלושים ערך את ידיעון האקדמיה הסובייטית למדעים.
לא ברור אם גסן נעצר בשנות הטרור הסטליניסטי 1939-1936 אך ידוע כי נפטר ב-22 באוגוסט 1939 ונקבר בבית הקברות פראוברז'נסקי היהודי של לנינגרד.
גישתו של גסן להיסטוריה ויחסו עם דובנוב
כאמור לא ידע גסן לכתוב ולקרוא בעברית או ביידיש לכן מחקריו התבססו על שימוש במקורות רוסיים. בניגוד להיסטוריונים אחרים נהנה גסן מגישה חופשית לארכיונים רוסיים שהיו סגורים בפני חוקרים אחרים, גסן אף סייע להיסטוריונים אחרים, בניהם דובנוב, להשיג מסמכים היסטוריים המצויים בגנזכי המדינה. בספרו "תולדות העם היהודי ברוסיה" מודה גסן למנהל הארכיון הלאומי, סרגי פנצ'ולידזב, על הגישה שניתנה לו לארכיונים ממלכתיים למרות היותו של פנצ'ולידזב "אויב גלוי של העם היהודי" כמאמרו של גסן. החוקר יהודה סלוצקר טוען שהגישה הייחודית שניתנה לגסן נובעת ממוצאו ממשפחה מתבוללת שחלק מבניה התנצרו.
גישתו של גסן לקורות את יהודי רוסיה שונה מגישתם של ההיסטוריונים היהודיים הלאומיים והציוניים אשר ראו בשנאת ישראל ובאנטישמיות כוח מרכזי וייחודי ביחסים שבין היהודים לשלטון המרכזי. גסן טען בחיבוריו שיחס הצארים ליהודים נבע מסיבות סוציולוגיות וכלכליות ולא משנאה עיוורת, מה גם שיחס דומה קיבלו גם קבוצות אחרות באוכלוסייה. כך לדוגמה, תחום המושב – הגבלת התיישבות היהודים באזור פולין לשעבר לא נבע משנאת ישראל אלא היה דרך של השלטון המרכזי למנוע תחרות כלכלית מסוחרים רוסים נוצרים, מה עוד שחופש התנועה לא היה מעולם זכות מובטחת ברוסיה אלא פריבילגיה של שכבה מעמדית מצומצמת ביותר. גסן מוסיף כי איסור הכניסה לרוסיה גופה חל על כל הכופרים בדת הנוצרית אורתודוקסית כך שאינו ייחודי ליהודים. דוגמה נוספת היא גישתו של גסן לפרעות ת"ח ות"ט, בעוד ההיסטוריוגרפיה היהודית המקובלת מתרכזת בתיאור סבלם של היהודים, גסן מתייחס לפרעות בהקשרן הרחב- מאבקם של הצמיתים והקוזאקים האוקראינים בשלטון הפולני המנצל. את הפרעות רואה גסן כתוצאה מהיותם של היהודים משרתי השלטון הפולני- גובי המיסים וחוכרי הקרקעות ולא כתוצאה משנאת ישראל הטבועה בעם האוקראיני.
לאחר פריצת המהפכה הקומוניסטית ב-1917 מודגשת בכתיבתו של גסן מלחמת המעמדות בקהילה היהודית, השתדלנות והשחיתות של ראשי הציבור גרמו סבל רב להמונים היהודיים, במיוחד ביקר גסן את הממסד הרבני על מלחמתו בהשכלה ובנאורות, מכן ברור שאין גסן מצטער על אובדן האוטונומיה היהודית עם ביטול ועד ארבע הארצות.
גסן התנגד לכל דרך של קיום יהודי אוטונומי, אם בדרך של אוטונומיה במזרח אירופה לפי דרכו של דובנוב ואם בדרך של הגירה ציונית לארץ ישראל. את התקדים ההיסטורי של שלטון אוטונומי עצמאי שלל גסן כי ראה בו ארגון נצלני ומושחת.
שמעון דובנוב, גדול ההיסטוריונים של יהדות רוסיה בעת ההיא ביקר קשות את גישתו של גסן, הוא טען כי ספריו הם "ההיסטוריה של הבעיה היהודית ברוסיה, ולא ההיסטוריה של יהודי רוסיה". ספריו, כך טען דובנוב מדגישים יתר על המידה את השלילי במוסדות הקהילה היהודית ואינם נותנים את המקום הראוי לשנאת הנוצרים להיהודים. בשנות המהפכה הרוסית כשסגנונו של גסן קיבל סממנים מרקסיסטיים האשים דובנוב את גסן שרצונו להפוך להיסטוריון רוסי גורם לו לסלף את ההיסטוריה היהודית ולסנגר על פשעי הרוסים.
לקריאה נוספת
- קונטרסים (96)- פרקים בהיסטוריוגרפיה של יהדות רוסיה מאת אברהם גרינבוים, תשס"ז עמ' 65-57.
- העבר (20) "יולי גסן" מאת יהודה סלוצקי, תשל"ג עמ' 79-72.
- האנציקלופדיה היהודית (יברייסקיה אנציקלופדיה) 1910, כרך 6 עמ' 434-433.
- האנציקלופדיה ההיסטורית הסובייטית 1961, כרך 4 עמ' 423, (נכתב על ידי ולדימיר גסן, בנו של יולי)
- Istorik IUlii Gessen i ego blizkie סנקט פטרבורג (2004) (נכתב על ידי ולרי גסן, בן נוסף של יולי)
