יחסי הוותיקן–פורטוגל
| יחסי קריית הוותיקן – פורטוגל | |
|---|---|
|
|
| קריית הוותיקן | פורטוגל |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 0.49 | 92,090 |
| אוכלוסייה | |
| 524 | 10,229,308 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 251,945 | |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 24,630 | |
| משטר | |
| מונרכיה תאוקרטית אבסולוטית נבחרת | רפובליקה |
יחסי הוותיקן–פורטוגל הם יחסי החוץ בין הכס ה"קדוש" לפורטוגל.
היסטוריה
בסוף המאה ה-4 החל תהליך ההתנצרות של האזור הכולל היום את פורטוגל. בשנת 1143 הכריז אפונסו הראשון, מלך פורטוגל על הקמת ממלכת פורטוגל, ובשנת 1179 הכיר האפיפיור אלכסנדר השלישי בעצמאות הממלכה, מה שנתן לה לגיטימיות. בשנת 1223 מת אפונסו השני, מלך פורטוגל, ובנו סנשו השני, מלך פורטוגל עלה במקומו לשלטון. בשנת 1246 הסתכסך סנשו עם הכנסייה, והאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הורה לאחיו אפונסו להדיחו מהשלטון. אפונסו צעד לפורטוגל, ובסיוע האצולה הדיח את סנשו, שנמלט לטולדו, שם שהה עד מותו בשנת 1248. לאחר מותו, עלה אפונסו שכיהן עד אז כעוצר לשלטון. בשנת 1249 כבש אפונסו את פארו בדרום, ובכך הייתה פורטוגל לממלכה הנוצרית הראשונה בחצי האי האיברי אשר נשלם בה תהליך הרקונקיסטה.
בשנת 1276 נבחר האפיפיור יוחנן העשרים ואחד, שכיהן בתפקיד עד מותו ב-20 במאי 1277, ונכון להיום (2020) הוא האפיפיור היחיד שהיה ממוצא פורטוגזי.
בשנת 1481 קבעה הבולה האפיפיורית Aeterni regis כי כל האדמות ממערב לאיים הקנריים ישתייכו לפורטוגל, ובכך בעצם קבע שאמריקה שייכת לפורטוגל. במאי 1493, לאחר גילוי אמריקה על ידי ספרד, קבע האפיפיור הספרדי אלכסנדר השישי בבולה בשם Inter caetera כי כל האדמות הנמצאות עד 100 ליגות ממערב לאיי כף ורדה יהיו של פורטוגל ואילו ארצות מערביות יותר יהיו של ספרד, ובכך העניק את אמריקה לספרד ואת אפריקה לפורטוגל. ז'ואו השני, מלך פורטוגל, החל במשא ומתן עם פרננדו השני מאראגון ואיזבלה הראשונה מקסטיליה, מלכי ספרד, על מנת להזיז את הקו מערבה. בטענה שהקו נמשך גם מעבר לצדו השני של כדור הארץ, ובכך הוא מגביל את ההשפעה הספרדית באסיה, הצליחו הפורטוגלים להביא לחתימת חוזה טורדסיאס. יש הסוברים כי פעילות דיפלומטית זו של פורטוגל התבססה על ידע מוקדם אודות ברזיל, ושהחוזה נועד להבטיח את אחיזתה בחלק זה של העולם החדש. החוזה סתר את הבולה האפיפיורית משנת 1493, אולם אושרר בידי האפיפיור יוליוס השני ב-1506.
כתוצאה מהחוזה זכתה ספרד בכל יבשת אמריקה, להוציא את הקצה המזרחי של יבשת דרום אמריקה, שהתגלה בשנת 1500 בידי פדרו קברל, ושהפך למושבה פורטוגלית, ומאוחר יותר לברזילאית. בניגוד להסכם, התרחבה ברזיל הרבה לתוך פנים היבשת, הודות להרי האנדים שהפרידו בין המושבות הספרדיות העיקריות באמריקה למרכז היבשת, וכך חלקים גדולים מדרום אמריקה הם דוברי פורטוגזית בניגוד לחוזה טורדסיאס.
בשנת 1670 אישר האפיפיור קלמנס העשירי את עצמאותה מחדש של פורטוגל, לאחר ניצחונה על ספרד ההבסבורגית במלחמת השיקום הפורטוגזית.
בשנת 1728 נותקו היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, לאחר שז'ואאו החמישי, מלך פורטוגל הסתכסך עם האפיפיור, אולם בשנת 1738 נחתם קונקורדט בין המדינות. לאחר רעידת האדמה ההרסנית בליסבון בשנת 1755, פורטוגל תחת ז'וזה הראשון, מלך פורטוגל הפכה למונרכיה אבסולוטית נאורה. מעל לכל, הביא ראש הממשלה סבשטיאאו דה מלו למודרניזציה של המדינה ברוח ההשכלה, וכתוצאה מכך פורטוגל נקלעה שוב לסכסוך עם הכנסייה, כך שבין 1760 ל-1770 נותקו שוב היחסים הדיפלומטיים.
המהפכה הליברלית בפורטוגל הביאה לליברליזציה של הממלכה, וכתוצאה מכך התפשט גל של אנטי-קלריקליות ואף בוטלה האינקוויזיציה. בשנת 1910 הביאה מהפכת אוקטובר בפורטוגל לביטול המונרכיה ולהקמת הרפובליקה הפורטוגזית הראשונה, אשר הכריזה על הפרדת הדת מהמדינה. כתוצאה מהפעולות נגד הכנסייה נותקו היחסים בין המדינות בשנת 1912, והם חודשו רק בשנת 1918. ב-29 ביולי 1919 הכיר הוותיקן תחת האפיפיור בנדיקטוס החמישה עשר באופן רשמי ברפובליקה הפורטוגזית.
עם עלייתו לשלטון של אנטוניו דה אוליביירה סלזאר כדיקטטור, מצבה של הכנסייה בפורטוגל השתפר משמעותית, אם כי סלזאר דה פקטו דאג להפרדה קפדנית של מדינה וכנסייה וחוקת 1933 המשיכה להבטיח חופש דת. הקונקורדט של אסטדו נובו עם הכס ה"קדוש" בשנת 1940 היווה בכל זאת נקודת שיא להתקרבותו המתמשכת עם הכנסייה הקתולית, שבנוסף לכמה פריבילגיות (כולל הוראת דת חובה, עבודה מיסיונרית פעילה בשטחים מעבר לים, החזרת החרמות קודמות), כך קיבלה בעיקר הערכה רשמית ועיגון חברתי ונשארה מוגנת מתנועות ליברליות ואנטי-דתיות. בתמורה, הוותיקן התחייב למנות רק בישופים שאינם תומכים בהתנגדות פוליטית שנבדקו בעבר על ידי ממשלת סלזר. ב-18 ביולי 1950, משטר סלזר והוותיקן סיכמו הסכם חדש לפיו דה-פקטו הושם קץ לריבונות המיסיונרית הפורטוגלית הקודמת במזרח הרחוק.
המשטר הסמכותי בפורטוגל הסתיים במהפכת הציפורנים השמאלנית בשנת 1974. הצטרפות אפשרית של המדינה לגוש המזרחי לא התגשמה לאחר מכן, מכיוון שרק מיעוט במהפכת השמאל היה בעל אוריינטציה קומוניסטית סובייטית, והיו פעילים בה גם כוחות קתולים. לאחר שהכוחות הבורגניים תפסו עמדה חזקה במהפכה הפורטוגזית בשנת 1975, פורטוגל הפנתה את עצמה בבירור למערב, והיחסים בין ליסבון לוותיקן השתפרו בהתמדה מאז.
בשנת 2004 חתמו נציגי הכס ה"קדוש" וממשלת פורטוגל על קונקורדט חדש ברומא, אשר החליף את ההסכם הישן משנת 1940.
נציגויות דיפלומטיות
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
